אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גק קרואק / בטלני הדהרמה חלק א


קטגוריה: 

ג'ק קרואק / בטלני הדהרמה: הקדמה מאת המתרגם יובל אידו טל

על הספר ג'ק קרואק / בטלני הדהרמה

1

קפצתי על רכבת משא שיצאה מלוס אנג'לס בצהרי יום אחד בשלהי ספטמבר 1955, עליתי על גונדולה, שכבתי עם התרמיל מתחת לראש והברכיים מוצלבות והתבוננתי בעננים בעוד אנו מתגלגלים לנו צפונה לסנטה ברברה. זו היתה רכבת מקומית והתכוונתי לישון על החוף בסנטה ברברה באותו לילה, ולתפוס רכבת מקומית אחרת לסַן לוּאִי אוֹבִּיסְפּוֹ בבוקר שלמחרת או את המחלקה הראשונה של רכבת המשא עד סן פרנסיסקו בשבע בערב. איפשהו ליד קַמַרִילוֹ, איפה שצ'רלי פרקר נהיה משוגע ונרגע עד שהבריא ונהיה נורמלי, עלה על הגונדולה שלי בטלן קטן, רזה וזקן, בדיוק כשעברנו למסילה צדדית כדי לתת לרכבת אחרת זכות קדימה, ונראה מופתע לראות אותי שם. הוא התנחל בקצה השני של הגונדולה ונשכב, פונה אלי, עם הראש שלו על התיק הקטן והעלוב שלו ולא אמר מלה. אחרי זמן מה צפרו בצופר ההַייבּוֹל, אחרי שרכבת המשא המזרחית פרצה אל המסילה המרכזית, ונחלצנו משם כשהאוויר מתקרר והערפל מתחיל לנשוב מהים מעל עמקי החוף החמימים. אחרי כמה ניסיונות לא מוצלחים להצטופף על הפלדה הקרה ולהתכרבל, גם הבטלן הקטן וגם אני קמנו וצעדנו הלוך ושוב וקפצנו ונופפנו בידיים, כל אחד בצד שלו של הגוֹן. עברנו די מהר למסילה צדדית אחרת בעיירה קטנה וחשבתי לעצמי שאני צריך כוסית זולה של יין טוֹקַאי כדי להשלים את נסיעת בין הערביים לסנטה ברברה. "אני רץ לשם להביא בקבוק יין. תשים לי עין על התיק?"

"בטח."

קפצתי מעל הצד וחציתי בריצה את כביש 101 לחנות, וקניתי, חוץ מיין, גם קצת לחם וממתקים. רצתי בחזרה לרכבת המשא שלי, שלה היתה עוד רבע שעה לחכות במקום, שעכשיו היה חמים ושטוף שמש. אבל היתה שעת אחר צהריים מאוחרת והיה ברור שבקרוב האוויר יתקרר. הבטלן הקטן ישב ברגליים משוכלות בקצה שלו, מול ארוחה מעוררת רחמים, שכללה קופסה אחת של סרדינים. ריחמתי עליו וניגשתי אליו ואמרתי, "מה תגיד על קצת יין, שתתחמם? אולי תרצה קצת לחם וגבינה עם הסרדינים שלך."

"בטח." הוא דיבר מרחוק, מתוך תיבת קול קטנה וכנועה והיה מפוחד, או שאולי לא היה מוכן לעמוד על שלו. קניתי את הגבינה לפני שלושה ימים במקסיקו סיטי לפני נסיעת האוטובוס הארוכה והזולה שחצתה את זַקַטֶקַס ודוּרַנְגוֹ וצִ'יווַאווַה, אלפיים מיילים ארוכים עד הגבול באֶל פַּאסוֹ. הוא אכל את הגבינה ואת הלחם ושתה את היין בהתלהבות ובהכרת תודה. הייתי מרוצה. הזכרתי לעצמי את השורה בסוּטְרַת היהלום שאומרת "תן צדקה בלי לחשוב על כל מושג של צדקה, שהרי אחרי הכול, צדקה היא רק מלה". הייתי מאוד אדוק בימים ההם והתאמנתי בדבקויות הדתיות שלי כמעט עד כדי שלמות. מאז נעשיתי קצת צבוע בקשר למס השפתיים שלי וקצת עייף וציני. כי נעשיתי כבר כל כך זקן ונייטרלי... אבל בזמן ההוא באמת האמנתי במציאות של צדקה וטוב לב וענווה ולהיטות ושלווה נייטרלית וחכמה ואקסטזה, והאמנתי שאני בְּהִיקוּ של פעם בבגדים מודרניים, שמשוטט בעולם (בדרך כלל בקשת המשולשת שבין ניו יורק למקסיקו סיטי לסן פרנסיסקו) כדי לסובב את גלגל המשמעות האמיתית, או הדְהַרְמַה, ומשיג לעצמי סגולות של בודהה (מתעורר) עתידי ושל גיבור לעתיד בגן העדן. עוד לא פגשתי אז את גַ'אפִי רַיידֶר, אותו עמדתי לפגוש בשבוע שלאחר מכן, ועדיין לא שמעתי כלום על "בטלני הדהרמה", אף שבזמן ההוא הייתי בטלן דהרמה בעצמי והחשבתי את עצמי לנווד דתי. הבטלן הקטן שבגונדולה גיבש את כל אמונותי כשהתחמם ביין ודיבר, וכשבסוף שלף פיסת נייר קטנה שהכילה תפילה של תרזה הקדושה, שמכריזה שאחרי מותה היא תחזור לארץ במטר של ורדים מגן עדן, לתמיד, למען כל היצורים החיים.

"מאיפה השגת את זה?" שאלתי.

"אה, גזרתי את זה ממגזין בספרייה בלוס אנג'לס לפני שנה שנתיים. אני תמיד סוחב את זה איתי."

"ואתה כורע ברך בקרונות מטען וקורא את זה?"

"כמעט כל יום." הוא לא דיבר הרבה יותר מזה, לא הוסיף דברים בנושא תרזה הקדושה, היה מאוד עניו בעניין הדת שלו וסיפר לי מעט מאוד על חייו האישיים. הוא מסוג הבטלנים הקטנים, הרזים והשקטים שאף אחד לא שם לב אליהם יותר מדי אפילו בשכונות העוני, שלא לדבר על לב העיר. אם שוטר היה דוחף ומגרש אותו, הוא היה נדחף ונעלם, ואם שוטרי רכבת היו בסביבה, במסילות הברזל של העיר הגדולה כשרכבת משא היתה יוצאת לדרך, רוב הסיכויים היו שהם לעולם לא היו רואים את האיש הקטן שמתחבא בתוך עשבי הבר וקופץ עליה בין הצללים. כשסיפרתי לו שאני מתכנן לקפוץ על המחלקה הראשונה של רכבת המשא זִיפֶּר בלילה הבא הוא אמר, "אה, אתה מתכוון לרוח רפאים של חצות."

"ככה אתה קורא לזיפּר?""בטח היית עובד רכבת במסילה הזאת.""כן, הייתי אחראי בלמים באֶס פִּי.""טוב, אנחנו הבטלנים קוראים לה הרוח רפאים של חצות כי אתה עולה עליה באֶל אֵיי ואף אחד לא רואה אותך עד שאתה מגיע לסן פרנסיסקו בבוקר, טס מהר מדי הדבר הזה.""שמונים מייל בשעה באקספרסים, סבאל'ה.""בדיוק, אבל נהיה ממש קר בלילה כשאתה טס ועולה בחוף הזה צפונית לגַבִּיוֹטִי ועד בערך סֶרְף."" סֶרְף בדיוק, ואז ההרים דרומית למַרְגַרִיטַה.""מַרְגַרִיטִי, בדיוק, אבל רכבתי על הרוח רפאים של חצות הזאת כל כך הרבה פעמים שאני לא יכול לספור נראה לי.""כמה שנים עברו מאז שהיית בבית?" "כל כך הרבה שנים שאני לא רוצה לספור נראה לי. אני מאיפה שהייתי זה היה אוהיו."

אבל הרכבת התחילה לנסוע, הרוח נעשתה שוב קרה וערפילית ובילינו את השעה וחצי הבאות בלעשות כל מה שהיה בכוחנו ובכוח הרצון שלנו כדי שלא נקפא וכדי שהשיניים שלנו לא ינקשו. כל פעם הייתי מצטופף ועושה מדיטציה על החום, ממש על החום של אלוהים, כדי להיפטר מהקור; אחר כך הייתי קופץ באוויר ומנופף בידיים וברגליים ושר. אבל לבטלן הקטן היתה יותר סבלנות מאשר לי והוא פשוט שכב שם רוב הזמן, לועס את הגירה שלו במחשבות ייאוש מרות. השיניים שלי נקשו והשפתיים שלי היו כחולות. כשהחשיך הוקל לנו לראות את ההרים המוכרים של סנטה ברברה עוטים צורה, ובמהרה ניעצר ונהיה חמימים בלילה החמים והמואר באור הכוכבים לצד המסילה.

נפרדתי לשלום מהבטלן הקטן של תרזה הקדושה בהצטלבות, איפה שקפצנו, והלכתי לישון את הלילה בחול בשמיכות שלי, רחוק במורד החוף למרגלות הצוק איפה ששוטרים לא ימצאו אותי ויגרשו אותי. בישלתי נקניקיות על מקלות שחתכתי וחידדתי במקום מעל לפחמיה של מדורת עצים גדולה וחיממתי קופסה של מקרוני עם גבינה בחללים האדומים הלוהטים, ושתיתי את היין החדש שלי ושמחתי באחד הלילות הנעימים בחיי. השתכשכתי לי במים וקפצתי ראש קצת ונעמדתי מתבונן בהדר שמי הלילה, יקום עשרת הפלאים החשכה והיהלומים של אוולוקיטשוורה. "טוב, רֵיי," אני אומר, שמח, "רק עוד כמה מיילים. שיחקת אותה גם הפעם." שמח. במכנסי שחייה קצרים ולא יותר, יחף, שיער פרוע, בחשכת האש האדומה, שר, לוגם לגימות ארוכות של יין, יורק, קופץ, מתרוצץ – ככה צריך לחיות. לגמרי לבד וחופשי בחולות הרכים של החוף ליד אנחת הים שם במרחק, עם כוכביה החמימים של בתולת צינורות השחלה מַא-ווִינְק ,שמשתקפים במים הבולטים כמו כרס וזורמים על האפיק החיצוני. ואם הקופסאות שלך חמות ואדומות ואתה לא יכול לתפוס אותן ביד, אתה פשוט משתמש בכפפות עובדי מסילה ישנות וטובות, וזה הכול. נתתי לאוכל להתקרר טיפה כדי ליהנות מעוד יין ומהמחשבות שלי. ישבתי ברגליים משוכלות בחול והתבוננתי בחיי. אז הנה, ככה, אבל מה זה כבר שִינה? "מה עומד לקרות לי בהמשך?" ואז היין התחיל לעבוד על בלוטות הטעם שלי ולא עבר זמן רב וכבר נברתי בנקניקיות ההן, נוגס אותן ישר מקצה מקל הברביקיו, וצ'וֹמְפּ צ'וֹמְפּ, חופר לתוך שתי הקופסאות הטעימות עם כף הטיולים הישנה, מעמיס באהבה בכף מנות גדולות של שעועית חמה ושל חזיר, או של מקרוני עם רוטב חם רוחש, ואולי קצת חול שעף לי פנימה. "וכמה גרגרים של חול יש על החוף הזה?" אני חושב. "יש פה גרגרים של חול כמספר הכוכבים בשמים!" (צ'וֹמְפּ, צ'וֹמְפּ) ואם זה כך אז "כמה בני אדם היו, בעצם כמה יצורים חיים היו, מאז חלק ה'ללא' של הזמן ללא ראשית? אז אוי, נראה לי שצריך יהיה לחשב את מספר גרגרי החול שעל החוף הזה וכל כוכב שבשמים, בכל אחד מרבבת הצִ'ילִיקוֹסְמוֹסִים, שיהיה מספר של גרגרים של חול שמחשב של ibm לא יוכל לחשב וגם לא בּוֹרוֹז, שמע באמת אנ'לא יודע [לגימה ארוכה של יין] באמת אנ'לא יודע אבל זה בטח מִספר שהוא מלא טריליונים סֶקְסְטִילְיוֹנִים לא להאמין לשבור ת'ראש שאי אפשר לספור של ורדים שתרזה הקדושה והמתוקה והאיש הזקן הקטן והטוב הזה ממש עכשיו ברגע זה ממטירים לך על הראש, עם שושנים."

ואז, כשהסתיימה הארוחה, ניגבתי את שפתי עם הבנדנה האדומה שלי, שטפתי את הכלים בים המלוח, בעטתי כמה רגבים של חול, הסתובבתי קצת, ניגבתי אותם, שמתי אותם בצד, תחבתי את הכף הישנה בחזרה בתיק המלוח, ונשכבתי מכורבל בתוך השמיכה שלי למנוחה טובה ונכונה של לילה. קמתי באמצע הלילה, "אֶה?" איפה אני, מה זה המשחק הכדורסלי הנצחי הזה שהנערות משחקות כאן לידי בבית הישן של חיי, הבית לא בוער, נכון?" אבל זו בסך הכול המהומה המתאחדת של גלים שמצטברים גבוה וקרוב יותר, גואים אל עבר מיטת השמיכות שלי. "אני אהיה קשה וזקן כמו קונכייה," ואני הולך לישון וחולם שבזמן שאני ישן אני גומר בנשימה שלוש פרוסות של לחם... אוי, נפשו המסכנה של האדם, ואיש בודד לבד על החוף, ואלוהים צופה בחיוך מעושה נו בטח... וחלמתי על הבית מזמן בניו אינגלנד, הנעליים הקטנות שלי מנסות ללכת אלף מייל בעקבותי על הדרכים לרוחבה של אמריקה, ואימא שלי עם תרמיל על הגב, ואבא שלי רץ אחרי רכבת בת חלוף, כזאת שאי אפשר לתפוס, וחלמתי והתעוררתי לשחר אפור, ראיתי אותו, רחרחתי (כי ראיתי את כל תחלופות האופק, כאילו מחליף תפאורות מיהר להחזיר אותו למקום כדי שאאמין שהוא מציאותי), וחזרתי לישון, מתהפך. "הכול אותו דבר," שמעתי את קולי אומר בריק, שאותו אפשר לחבק כל כך חזק כשישנים.

2

הבטלן הקטן של תרזה הקדושה היה בטלן הדְהַרְמַה האמיתי הראשון שפגשתי, והשני היה בטלן הדְהַרְמַה מספר אחת בין כולם ולמעשה היה זה הוא, גַ'אפִי רַיידֶר, שטבע את המושג. גַ'אפִי רַיידֶר היה נער צעיר ממזרח אורגון, שגדל בבקתה עשויה בולי עץ עמוק בתוך היערות עם אבא שלו ואימא שלו ואחותו, שמההתחלה היה ילד יערות ומומחה בשימוש בגרזן וחקלאי, שמתעניין בחיות ובחכמה אינדיאנית כך שכשבסוף כשהגיע לקולג', לא משנה מה, כבר היו לו כל הכלים שהיה צריך בשביל המחקרים המוקדמים שלו באנתרופולוגיה ואחר כך במיתוסים האינדיאניים ואחר כך ממש בטקסטים של המיתולוגיה האינדיאנית. בסופו של דבר הוא למד סינית ויפנית ונהיה מלומד של המזרח וגילה את בטלני הדְהַרְמַה הגדולים מכולם, מטורפי הזֶן של סין יפן. בו בזמן, מכיוון שהיה בחור מצפון-מערב אמריקה עם נטיות אידיאליסטיות, הוא התחיל להתעניין באנרכיזם המסורתי של ה-wwi, פועלי העולם הבינלאומיים, ולמד לנגן בגיטרה ולשיר שירי פועלים ישנים, שהלכו טוב עם השירים האינדיאניים שלו ועם העניין הכללי שהיה לו בשירי עם. ראיתי אותו בפעם הראשונה כשהלך ברחוב בסן פרנסיסקו שבוע אחר כך (אחרי שעשיתי את שאר הדרך מסנטה ברברה בנסיעה אחת ארוכה וזריזה בטרמפ שנתנה לי, כאילו שמישהו יאמין לזה, צעירה בלונדינית מתוקה ויפהפייה בבגד ים סטרפלס לבן-שלג, יחפה עם צמיד זהב על הקרסול שלה, נוהגת בלינקולן מרקורי מודל שנה הבאה בצבע אדום-קינמון, שרצתה בֶּנְזֶדְרִין כדי שתוכל לנסוע כל הדרך עד העיר וכשאמרתי לה שיש לי קצת בתרמיל צעקה "מטורף!") – ראיתי את גַ'אפִי צועד צעדים ארוכים במורד הרחוב, צעדיו המוזרים של מטפס הרים, עם תרמיל גב קטן על הגב, מלא בספרים ומברשות שיניים ומה לא, שהיה תרמיל הגב הקטן של ה"לבוא לעיר" שלו שהיה שונה מהתרמיל הגדול והמלא שלו, קומפּלט, כולל שק שינה, פּוֹנְצ'וֹ וסירי בישול. היה לו זקן צרפתי קטן והוא נראה אוריינטלי בדרך מוזרה כלשהי, עם העיניים הירוקות שלו המלוכסנות מעט, אבל הוא לא נראה בכלל כמו איש בוהמה, והיה רחוק מלהיות איש בוהמה (מִסְתוֹבֵבַן שמסתובב בסביבת האמנויות). הוא היה דק ושרירי, שזוף, נמרץ, פתוח, כולו הלוֹ ודיבור שמח ואפילו צועק שלום לבטלנים של הרחוב וכששאלו אותו שאלה היה עונה ישר בשליפה ממרומי או מעמקי נפשו אני לא יודע איזה מהם ותמיד היה עושה את זה בצורה תוססת ומלאת חיים.

"איפה פגשת את רֵיי סְמִית'?" הם שאלו אותו כשנכנסנו אל תוך המקום, הבר המועדף על כל האִינִים מאזור החוף.

"אה, את הבּוֹדְהִיסַטְּווֹת שלי אני תמיד פוגש ברחוב!" הוא צעק והזמין בירות.

זה היה לילה מעולה, מהרבה בחינות לילה היסטורי. הוא וכמה משוררים אחרים (הוא גם כתב שירה ותרגם שירה סינית ויפנית לאנגלית) קבעו להקריא שירה בגלריה שש בעיר. הם נפגשו כולם בבר והתמסטלו. אבל כשכולם נעמדו והתיישבו מסביב ראיתי שהוא היחיד שלא נראה כמו משורר, אף שבהחלט היה משורר. האחרים היו או אינטלקטואלים קוּליים מהוקצעים עם שיער שחור פרוע כמו אַלְווַה גוֹלְדְבּוּק, או משוררים עדינים, בהירי עור ויפי תואר כמו אַייק אוֹ'שֵיי (בחליפה), או איטלקים בסגנון הרנסאנס, לא מהעולם הזה, אליטיסטים למראה כמו פְרַנְסִיס דַה-פַּבִיַה (שנראה כמו כומר צעיר), או אנרכיסטים זרוקים עם שיער פרוע ועניבת פפיון כמו רַיינְהוֹלְד קַאקוֹוִיתִ'יס, או בּוּבּוּאִים שמנים גדולים שקטים עם משקפיים כמו ווֹרֶן קוֹפְלִין. וכל האחרים שקיוו להיות משוררים עמדו מסביב, בתלבושות מגוונות, מעילי קורדרוי קצרים עם שרוולים בלויים, נעליים מרופטות, עם ספרים בולטים להם מהכיסים. אבל ג'אפי היה לבוש בגדי פועלים מחוספסים יד שנייה שקנה בחנויות צדקה כדי שישמשו אותו לטיפוס הרים ולטיולים ולישיבה באוויר הפתוח בלילה, למדורות, לטרמפים במעלה ובמורד החוף. האמת היא שבתרמיל הגב שלו היה לו גם כובע אַלְפִּינִי מצחיק וירוק שאותו שם על הראש כשהגיע למרגלות הר, בדרך כלל תוך כדי כך שר יוֹדְל, לפני שהתחיל לטפס כמה אלפי רגל. הוא נעל מגפי טיפוס יקרות, שהיו מקור לגאווה גדולה בשבילו, איטלקיות, שבהן דידה על רצפת הבר המכוסה נסורת כמו חוטב עצים של פעם. ג'אפי לא היה גדול, מטר שבעים בערך, אבל הוא היה חזק וקשוח וזריז ושרירי. הפנים שלו היו מסכה של עצמות מוכות יגון, אבל עיניו נצצו כמו עיניהם של חכמי סין המצחקקים, מעל הזקן הצרפתי הקטן, כדי לפצות על המראה המחוספס של פניו הנאות. שיניו היו מעט חומות, מפני הזנחתן בילדותו ביערות, אבל אף פעם לא היה אפשר לשים לב לזה והוא היה פותח פה גדול לפרוץ בצחוק רועם כשסיפרו בדיחות. לפעמים היה משתתק ופשוט בוהה בעצב ברצפה, כמו איש שמגלף משהו. לפעמים הוא היה עליז. הוא הפגין עניין חיובי רב בי ובסיפור שלי על הבטלן הקטן עם תרזה הקדושה ובסיפורים שסיפרתי לו על החוויות שלי בהתגנבות לרכבות ובתפיסת טרמפים ובטיולים ביערות. הוא טען מיד שאני "בּוֹדְהִיסַטְּוַוה" גדול, כלומר "ישות נאורה גדולה" או "מלאך חכם גדול" ושאני מקשט את העולם בכנות שלי. בנוסף, היה חביב עלינו ביותר אותו קדוש בודהיסטי: אַוַולוֹקִיטֶשְוַורַה, או ביפנית קַאנוֹן בעל אחד-עשר הראשים. הוא ידע את כל הפרטים על הבודהיזם הטיבטי, הסיני, מַהַאיַאנה, הִינַאיַאנַה, בודהיזם יפני ואפילו בורמזי, אבל הזהרתי אותו מיד שלא מזיזים לי המיתולוגיה וכל השמות והטעמים הלאומיים של הבודהיזם, ושאותי מעניינת רק הראשונה מתוך ארבע האמיתות הנאצלות של הבודהה שַאקְיַמוּנִי, שכל החיים הם סבל. ושבמידה מסוימת מעניינת אותי גם השלישית, שאפשר להשיג את דיכוי הסבל, שבה לא ממש האמנתי בזמנו. (אז, עדיין לא עיכלתי את כתבי הלַנְקַאוַוטַארַה, שבסופו של דבר מראים שאין שום דבר בעולם מלבד התודעה עצמה, ושלכן הכול אפשרי, כולל דיכוי הסבל.) חברו של ג'אפי היה הבּוּבּוּ הגדול וטוב הלב שכבר הזכרתי קודם, ווֹרֶן קוֹפְלִין, מאה שמונים פאונד של בשר משוררים, שאותו פרסם ג'אפי (בפרטיות, לתוך אוזני) כמישהו שיש בו יותר משרואים עליו במבט ראשון.

"מי הוא?"

"הוא החבר הגדול והטוב שלי מאורגון, אנחנו מכירים אחד את השני המון זמן. בהתחלה חושבים שהוא איטי וטיפש אבל האמת היא שהוא יהלום בוהק. אתה תראה. אל תיתן לו לחתוך אותך לחתיכות. הוא יעיף לך ת'מוח, חבוב, במלה מקרית אחת מובחרת."

"למה?""הוא בודהיסטווה גדול ומסתורי שנראה לי שאולי הוא גלגול של אַסַנְגַה, מלומד מַהַאיַאנַה גדול מהמאות העתיקות.""ומי אני?""אנ'לא יודע, אולי אתה עז.""עז?""אולי אתה פַּרְצוּפְבּוֹץ.""מי זה פַּרְצוּפְבּוֹץ?"" פַּרְצוּפְבּוֹץ הוא הבוץ בפַּרְצוּפְתַיש שלך. מה היית אומר אם מישהו היה שואל את השאלה 'האם לכלב יש טבע בּוּדְּהַה?' ואומר 'הַאוּ!' "

"הייתי אומר שזה שטויות של זֶן-בודהיזם טיפשי." האמירה שלי הרתיעה קצת את ג'אפי. "ת'שמע ג'אפי," אמרתי, "אני לא זֶן-בודהיסט, אני בודהיסט רציני, אני בודהיסט הִינַאיַאנַה מסורתי וחולמני, פחדן מול המַהַאיַאנִיזְם המאוחר יותר," וכך המשכתי אל תוך הלילה, כשהטענה שלי היתה שזֶן-בודהיזם לא מתמקד כל כך בטוב לב כמו בניסיון לבלבל את האינטלקט כך שיתפוס את האשליה שבבסיס כל הדברים. "זה אכזרי," התלוננתי. "כל מורי הזֶן האלה שזורקים נערים צעירים לתוך הבוץ בגלל שהם לא מסוגלים לענות לשאלות המילוליות הטיפשיות שלהם."

"זה כי הם רוצים שהם יבינו שבוץ עדיף על מלים, ילד." אבל אני לא יכול לשחזר בדיוק (אני אנסה) את ההברקות שבתשובות של ג'אפי ואת התגובות וההתגרויות שבעזרתן החזיק אותי על קוצים במשך כל הזמן, ובסופו של דבר הצליח להדביק משהו בראש הבדולח שלי שגרם לי לשנות את תכניותי לחיים.

בכל מקרה הלכתי בעקבות כנופיית המשוררים המשוגעים והכבירים להקראת השירה בגלריה ששבאותו לילה, שהיה, בין שאר דברים חשובים, הלילה של הולדת רנסאנס השירה בסן פרנסיסקו. כולם היו שם. זה היה לילה מטורף. ואני הייתי זה שהקפיץ את כל העניינים בכך שהסתובבתי בין כולם ואספתי מטבעות של עשרה סנט ושל רבע דולר מהקהל הצונן למדי, שעמד בלי לעשות כלום בגלריה וחזרתי עם שלוש חביות גלון ענקיות מלאות בבורגונדי קליפורניה וגרמתי לכולם להשתכר עד כדי כך שכשהגיעה השעה אחת-עשרה, אלווה גולדבוק הקריא את שירו, קונן את שירו "קִינָה", שיכור, כשזרועותיו פרוסות לצדדים וכולם צועקים "לך על זה! לך על זה! לך על זה!" (כמו ג'ם סשן) וריינהולד קאקווית'יס הזקן אבי סצנת השירה של פְרִיסְקוֹ מוחה את דמעותיו באושר. ג'אפי עצמו הקריא את שיריו המעולים על קוֹיוֹטִי, האל של האינדיאנים של הרמה הצפון אמריקאית (אני חושב), לפחות האל של האינדיאנים של צפון מערב אמריקה, קְווַאקְיוּטְל וכל זה. "לך תזדיין! שר קויוטי, ובַּרח!" הקריא ג'אפי לקהל המכובד וגרם לכולם לצעוק בשמחה, זה היה כל כך טהור, מלה מלוכלכת כמו להזדיין שיוצאת נקי. והיו לו את השורות הליריות הרכות שלו, כמו השורות על הדובים שאוכלים דובדבנים, שהראו את אהבתו לחיות, ושורות מסתורין גדולות על שוורים בדרך המונגולית, שהסגירו את ידיעותיו בספרות המזרח ואפילו על שוּאַן דְזַאנְג הנזיר הסיני הגדול שהלך מסין לטיבט, ללַאנְג'וֹאוּ לקַשְגַאר ולמונגוליה כשהוא נושא בידו מקל של קטורת. אחר כך ג'אפי הפגין את הומור הברים הפתאומי שלו עם שורות על קויוטי שמביא מטעמים. והרעיונות האנרכיסטיים שלו על איך אמריקאים לא יודעים איך לחיות, עם שורות על עובדים מיוממים שלכודים בסלון שעשוי מעצים מסכנים שנכרתים במסורים חשמליים (וכאן הסגיר את עברו כחוטב עצים בצפון). הקול שלו היה עמוק ומהדהד ואיכשהו אמיץ, כמו קולם של גיבורי העבר ודרשני העבר האמריקאים. היה בו משהו רציני וחזק ומלא תקווה בצורה אנושית שאהבתי, בעוד שהמשוררים האחרים היו עדינים מדי באסתטיקה שלהם, או ציניים בצורה היסטרית מכדי שיקוו למשהו, או מופשטים ואזוטריים מדי, או פוליטיים מדי, או כמו קופלין כל כך בלתי נתפסים שאי אפשר להבין אותם (קופלין הגדול דיבר על "תהליכים לא מזוככים" אף שבמקומות שקופלין אמר שההתגלות היא עניין אישי שמתי לב לתחושה הבודהיסטית והאידיאליסטית החזקה של ג'אפי, שאותה חלק עם קופלין טוב הלב בימי חברותם לספסל הלימודים בקולג', כמו שחלקתי אני את שלי עם אלווה בסצנה המזרחית ועם אחרים שהיו פחות אפוקליפטיים ויותר ישירים אבל בשום צורה לא סימפטיים יותר או מרוגשים כמוהו עד דמעות).

בינתיים עמדו להם עשרות אנשים בגלריה האפלה, מתאמצים לשמוע כל מלה מהקראת השירה המדהימה בעוד אני עובר מקבוצה לקבוצה, עומד מולם כשגבי לבמה, מפציר בהם לדפוק עוד שלוק מהבקבוק, או שנדדתי בחזרה והתיישבתי בצד הבמה זורק כל מיני קריאות חיוביות של ווַאוּ וכן ואפילו משפטים שלמים של הערות בלי שאף אחד יזמין אותי לתת אותם אבל בעליזות הכללית אף אחד גם לא התנגד. זה היה לילה גדול. פרנסיס דה-פביה העדין הקריא, מתוך דפים דקים שקופים-צהובים, או ורודים, שאותם הפך כל הזמן בזהירות באצבעות לבנות וארוכות, את שירי הסחבק המת שלו אלטמן, שאכל יותר מדי פֵיוֹטֶה בצ'יוואווה (או שהוא מת משיתוק ילדים, או זה או זה) אבל לא הקריא מהשירים שלו – קינה קסומה כשלעצמה לזכר המשורר הצעיר שמת, שדי בהם כדי לסחוט דמעות מהסֶרְווַנְטֶס של פרק שבע, והקריא אותם בקול אינגלזי עדין שגרם לי לבכות עם צחוק בפנים אפילו שאחר כך יצא לי להכיר את פרנסיס והוא מצא חן בעיני.

בין האנשים שעמדו בקהל היתה רוֹזִי בְּיוּקֶנֶן, בחורה עם תספורת קצרה, ג'ינג'ית, גרומה, נאה, קרועה אמיתית וחברה של כל מי שהיתה לו איזושהי מידה של חשיבות בחוף, שדגמנה בשביל צייר ושהיתה סופרת בעצמה ושְבּעבעה בה והציפה אותה התלהבות באותו הזמן כי היא היתה מאוהבת בחברי משכבר הימים קוֹדִי. "היי, רוזי, גדול אה?" צעקתי, והיא דפקה עוד שלוק מהבקבוק שלי ועשתה לי עיניים נוצצות. קודי פשוט עמד מאחוריה ושתי זרועותיו היו כרוכות סביב מותניה. בין משורר למשורר, ריינהולד קאקווית'יס, בעניבת הפרפר ובמעיל הישן והמרופט שלו, קם על רגליו ונתן נאומים קטנים ומצחיקים בקול הארסי והמצחיק שלו והציג את המקריא הבא; אבל כמו שאמרתי, עד שהשעה היתה אחת עשרה וחצי כבר הקריאו את כל השירים וכולם התרוצצו בגלריה ותהו מה בדיוק קרה שם ומה יהיה הדבר הבא שיקרה בשירה האמריקאית, והוא ניגב את עיניו במטפחת שלו. וכולנו התקבצנו ביחד איתו, כל המשוררים, ונסענו בכמה מכוניות לצ'יינטאון לארוחה נהדרת מהתפריט הסיני, עם צ'וֹפְּסְטִיקְס, צועקים שיחות באמצע הלילה באחת המסעדות הסיניות הגדולות האלה שיש בסן פרנסיסקו שבהן הכול הולך. במקרה זאת היתה המסעדה הסינית החביבה על ג'אפי, נַאם יוּאֵן, והוא הראה לי איך להזמין ואיך לאכול עם צ'ופסטיקס וסיפר סיפורי מעשיות על מטורפי הזֶן של המזרח ועשה אותי כל כך שמח (והיה לנו בקבוק של יין על השולחן) שבסוף ניגשתי לטבח זקן אחד בדלת המטבח ושאלתי אותו "למה בּוֹדְהִידְהַרְמַה בא מהמערב?" (בודהידהרמה היה ההודי שהביא את הבודהיזם מזרחה לסין.)

"לא אכפת לי למה," אמר הטבח הזקן, עפעפיו מכסים לגמרי את עיניו ואמרתי לג'אפי והוא אמר, "תשובה מושלמת, ממש מושלמת. עכשיו אתה מבין למה אני מתכוון בזֶן."

היה לי עוד הרבה מה ללמוד. בעיקר על איך להתמודד עם בחורות – דרך הזן המטורפת והלא-מובנת של ג'אפי, שאותה היתה לי הזדמנות לראות ממקור ראשון בשבוע שאחר כך.

המשך בחלק הבא...

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת