אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אצל הים / רות קנר


התמונה של דן לחמן

"אצל הים" – יצירה בימתית של רות קנר עפ"י ספרו של ס. יזהר. בהשתתפות: רונן בבלוקי, שירלי גל-שגב, דפנה הרכבי, עדי מאירוביץ', יוסף סוויד, טלי קרק. עיצוב במה: רוני תורן / מוסיקה: אילן גרין / תאורה: שקד וקס . הפקה: עירית שטורם / מנהל הצגה: גיא גודורוב. 5, 6, 9, 10, 11, 12, 13 במאי / אולם ורדה / מרכז סוזן דלל. ע

ס.יזהר נחשב בעיני רבים גדול הסופרים הישראלים. אחרי שנים של שתיקה חזר ופרסם כמה ספרים.

"אצל הים" מורכב משלושה סיפורים שפרסם בתקופת הפרסום השנייה שלו בשנות התשעים. בהצגה זו מוצגים שניים מהם. קשה להאמין ששפתו המיוחדת, המרהיבה, העמוקה, בעלת המצלול המיוחד תוכל לעבור מעצמה למדיום אחר חוץ מקריאה אינטימית ואישית. רות קנר וקבוצת שחקניה מצליחים לעשות את הבלתי יאומן.

האחד סיפור על שני צעירים על שפת הכינרת, ליד טירתו של לורד מלצ'ט. ועיקרו החרדות של המגע הגופני הראשון של שני הצעירים. השני מתרחש לחופו של הם התיכון, בתוך הים התיכון בתוך המים. ועיקרו הפחדים המודעים והלא מודעים מפני טביעה, מוות, משמעות החיים, משמעות הקיום. סיפור שכולו פילוסופי בתוך מטווה של חרדת טביעה של צעיר.

ברותי קנר נתקלתי לפני שנים רבות. ראיתי הצגת ילדים שלה ,"חיות", כמלווה של בן משפחה צעיר. והתפעמתי מהעושר הרעיוני שלה כבר אז. ההצגה הכילה כל מה שהיה ניסיוני ואחר, והצליחה להיות מרנינה ונפלאה הן לילד והן למבוגר שליווה אותו. ההצגה עסקה בסיפורי חיות, רות קנר הדריכה קבוצת שחקנים שהצליחה בעבודה פיזית עמוקה להיות החיות, לא לשחק אותן.

איכשהו נעלמה מעיני לאיזה זמן עד שראיתי בפסטיבל עכו את איימוס. עבודה יוצאת דופן רבת דמיון שזכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר. על "גילוי אליהו", ההצגה הבאה שלה רק שמעתי. לצערי לא הזדמן לי לראות אותה. מאז קנר עובדת בעולם ומביימת הצגות בז'אנרים שונים – אופרות, טרגדיות יווניות, צ'כוב ועוד.

לפני שנים רבות ביקר בארץ תיאטרון "לה מאמא" האמריקאי והציג כאן בירושלים העתיקה על החומות את הטרגדיה היוונית "נשות טרויה". הקהל רץ אחרי השחקנים מזירת התרחשות אחת לשנייה. אך לא בזה היה החידוש, ההצגה הזאת באה להוכיח את כוחו הסוגסטיבי העצום של שחקן שללא טקסט מובן יוכל להעביר את רוב קשת הרגשות ועדיין לזעזע. ההצגה הוצגה בבליל מלים (ג'יבריש) לא מובנות והתוצאה הייתה מדהימה ומרגשת. מאז נדמה לי שאני מבין את משפחת העורבים הדרים על עץ מול חלוני. הם מדברים ורבים ביניהם. רות קנר באה לעשות את ההיפך. היא לוקחת מלים, מזקקת אותן, מורידה לכאורה את כל מה שאנחנו חושבים עליו כעל "משחק" וכמו ציפור רבגונית גדולה היא מפרקת את גרעיני המלים ומציגה בפנינו בעזרת ששת שחקניה המבינים אותה ומשתפים פעולה עד קצות כל האפשרויות שלהם ומציגה מלים. מלים טעונות שנכתבו להיות ועדיין ישנן כסיפור כתוב.

אצל הים איננה ההצגה הראשונה בה היא מתמודדת עם טקסט של ס.יזהר. "גילוי אליהו הייתה קודמת לה והשתמשה בטקסט יזהרי. מופלא בעיני שיש מי שמעניק חיים כאלה לסופר הגדול הזה שכלל לא כתב לבמה.

רות קנר מכבדת את הטקסט גם כשהיא מפרקת אותו לחלקים. היא לא המחיזה את הסיפור למחזה. השחקנים אומרים את הטקסט כמו שהוא כתוב והמלים הופכות לים.

כמו בספר, הים הוא מקום שהוא גם אמיתי וגם התרחשות נפשית סמלית. עולם הדימויים שלה עשיר ומגוון. מאוד עמוק ורחוק מפשטנות. היא איננה מעטרת את המלה בתנועה. אלא מפרקת ומחפשת משמעות תנועה אסוציאטיבית פיזית ואינטונציה שתגדיר ותיתן למלים משמעות חזקה כשהן מדוברות, בניגוד למעשה הקריאה כשהטקסט מול עיני הקורא ודמיונו הפרטי לוקח אותו לדימויים הפרטיים שלו. כאן קנר מצליחה לסחוף את הצופה לתוך עולם דימויים פרטי שלה ומעניקה לצופה חוויה מסוג אחר, חדש. הופכת אותו ואת הצופה לחלק מעולמה. אינני זוכר חוויה כזאת שטקסט שלא נכתב לתאטרון הצליח לרתק ולהפוך לערב תיאטרלי למופת.

את הסיפור הראשון, "הליכה בים", היא מציגה על משטח ניר ענק המונח על הרצפה. המחזה אינו מוצג על במה אלא בסטודיו ורדה של להקת בת שבע בסוזן דלל, כשהקהל יושב סביב להתרחשות. הניר הופך לרחשושי גלים, למשטח החול, למקום התרחשות בינאישית מפעימה של בושה ופחד מפני מגע גופני ראשון. נותן לאישה את הכוח שאין לגבר להיות היוזמת, הנוגעת. כלב המזדמן לחוף, מצליח לעורר בהם את המיניות ההסויה. ולא סתם תנועותיו של הכלב הן מיניות וישירות ומעלות אל פני השטח את המודחק והחרד. לטבע אין חרדות וחששות.

הדיבור המוסיקאלי בעל הקצבים המשתנים, לעתים של אחד השחקנים לעתים כל האנסמבל יחד מצליח לתת בעדינות מרבית עומק והמחשה רב שכבתית לסיפור ולדרך ההצגה שלו.

"שחייה בים" הוא הרבה יותר "הצגה" מהחלק הראשון. קורים בו דברים ויש בו מקום להפגנת משחק ורגש. הסיפור עוסק בשלושה צעירים השוחים לסלע מרוחק מעט מהחוף. שניים בטוחים בעצמם שוחים, נהנים מהרגע ואינם מודעים לקושי של השלישי, והוא, השלישי פוחד לטבוע. ואכן החרדה, חרדת המוות על רבדיה השונים, על יכולת הקבלה וחוסר הקבלה של המוות, של הערך העצמי וערך העולם תופסת את מרכז הכובד הרגשי והתמאטי של הסיפור.

קטע זה מלווה במוסיקה בביצוע חי של אילן גרין. מוסיקה שהיא מרשימה לעצמה והייתה תורמת למחזה יותר אם לא הייתה מנוגנת חזק כל כך ומושכת את תשומת הלב מהטקסט לעתים. אך אולי הבעיה היא שישבתי מתחת לרמקול ובמקומות אחרים נשמעה כל מלה. עולם הדימויים של המים והגלים מביאים את קנר להשתמש בחפצים שאינם קשורים ישירות לים. כריות לבנות שהשחקנים מטלטלים מהווים דימוי לקצף הגלים ברגע אחד, ודימויים מסוג זה, עדינים וכאלה ההולכים ונעשים מפחידים ממלאים את החלק הזה שהוא קצת פחות מינימליסטי ויש בו יותר "תיאטרון תנועה" מאשר בחלק הראשון של הערב.

קשה קצת לדבר על משחק בהצגה מסוג זה. זו דרך הצגה אחרת מתאטרון מקובל. אין דמויות, מערכות יחסים, מוטיווציות. יש התייחסות עמוקה לטקסט מדובר ולתנועה. הצוות שעובד עם רות קנר עושה נפלאות בהדרכתה. הם כולם מחויבים לטקסט, למלה, לדימוי המילולי לדרך העבודה המיוחד האנסמבלית. אלא שאת החלק השני שחלק גדול ממנו מונולוג יחיד ויש בו הרבה יותר חלקים רגשיים משחקת טלי קרק, המצליחה לרגש עד דמעות, היא מצליחה לגרום להזדהות מוחלטת ולרגעים חשתי את עצמי טובע איתה בים וניצלתי יחד אתה כשמצאה שוב את הקרקע מתחת לרגליה. ערב מפעים ומיוחד ביותר.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן