מריה קאלאס / הדיווה האולטימטיבית


התמונה של דן לחמן
88 צפיות

מריה

מריה קאלאס

מריה קאלאס היתה פנומן קולי ומוסיקאלי, בעוד שרוב הזמרות שרות סוג אחד או שניים של תפקידי אופרה, מריה קאלאס הייתה מסוגלת לשיר כל דבר. היא שרה את וגנר, איזולדה, פרסיפל והוולקירה הדרמטיים שתובעים קול ושימוש טכני מיוחד וממנו עברה לשיר את הסהרורית, תפקיד קולורטורה תובעני מסוג אחר מתקופת הבל קאנטו. היא שרה את נורמה ואת מדם בטרפלי. היא שרה רוסיני ומוצרט (מוצרט לא הכי טוב), היא שרה את דלילה ואת כרמן שהן תפקידי מצו סופרן. לא היה גבול ליכולת שלה והיא התעללה ומתחה את קולה לכל כיוון אפשרי. ואכן, הקריירה שלה הייתה אחת הזוהרות והכי קצרות בתולדות הזמרות הגדולות. היא אמנם התחילה לשיר כשלמדה בקונסרבטוריון באתונה ונתנה שם כמה הופעות אך על במה מקצועית התחילה לשיר ב 1944 בקולריה רוסטיקנה באופרה של אתונה אני תפקידה האחרון על הבמה שרה ב14.5 65 בפריס. את המערכה האחרונה ביטלה ולא עלתה על הבמה. אליזבט שווקצקופף הזמרת הגרמנייה הגדולה בת זמנה התחילה באותה תקופה ושרה חמש עשרה שנים יותר מ-מריה קאלאס בהצלחה גדולה.

הדביקו לה את השם נמרה והביאו כהוכחה צילום שנעשה מאחורי הקלעים כשהיא צורחת וחושפת שיניים. לא סיפרו שאיזה שריף הביא לה תביעה קנטרנית למשפט אל מאחורי הקלעים והוא מסר לה אותה כשירדה מן הבמה. הוא כמובן הביא אתו צלם כי ידע שתהייה סצנה. בשנים הגדולות שלה לא הסכימה להיכנס להפקות קיימות אלא דרשה שיפיקו בשבילה בימויים חדשים, רצוי בעזרתה ולפי דעתה.

היא ניסתה להחזיר לבמה אופרות נשכחות. בחלקן הצליחה אך היו אופרות שהוצגו שלוש ארבע פעמים, רק כשהיא שרה אותן וחזרו אל עולם השכחה. כשהופיעה ברסיטל או למדה אריות בודדות להקלטה מתפקידים שלא שרה על הבמה למדה את כל האופרה כדי להיכנס לתוך הדמות, כאילו היא הולכת לשחק אותה על הבמה. היא הייתה פרפקציוניסטית ודרשה מעצמה יותר ממה שדרשו ממנה אחרים. אחר כך בימים שקולה התחיל לבגוד בה והיא בטלה הופעות הקהל פנה נגדה למרות שזו היא שהרגילה את הקהל לחכות לטוב ביותר. היא רבה עם בינג, מנהל המטרופוליטן אופרה כי לא רצה להפיק בשבילה הפקה חדשה ולעומת זאת דרש ממנה לשיר שלוש פעמים בשבוע, כשהיא לא שרה יותר מפעמיים כדי להגן על קולה וכדי לאמן אותו ולהעביר אותו מתפקיד לתפקיד. היא לא הופיעה בניו יורק שנים. כשחזרה לכמה הופעות השתרך תור ענק ואנשים עמדו ארבעה ימים לפני התחלת מכירת הכרטיסים בתקווה להשיג את הזכות להיכנס לאולם.

אין ספק שבעולם האופרה מריה קאלאס הייתה האישיות החשובה ביותר בימינו. השפעתה הולכת ונמשכת למרות מותה לפני כ 25 שנה. היא הצליחה לשנות את הגישה לאופרה. לתוך דור של צייצניות צווחניות אשר שכחו שאופרה היא דרמה מוסיקאלית ולא מקום להפגין רק יופי ווירטואוזית קולית פרצה מריה קאלאס עם קול אפל טורד מנוחה, לעתים בלתי נשלט. היא החזירה לאופרה את המשמעות שלה. הדרמה המוסיקאלית. המשחק הבימתי האפיון והדמויות התלת ממדיות שבאופרה. היא הייתה אישיות בימתית יוצאת דופן. הקול שלה היה בעייתי מן ההתחלה. לעולם אי אפשר היה לדעת איזה צפרדעים יקפצו מגרונה במקום טונים.כשמראש קולה לא היה מסווג כקול "יפה" היה לה קול מתכתי ומוזר אך גם בערבים הכי גרועים שלה היא הצליחה למסמר אנשים בכוח אישיותה וכשרון המשחק שלה. השפעתה הולכת ונמשכת עד היום והקהל מסרב לקבל יותר זמרות דשנות המנפנפות ידיים ומסלסלות לצורך הפגנה טכנית בלבד. מי שלא יכולה להתנועע, לפחות שתשחק בקולה. לכל הזמרות המצליחות לפניה ואחריה היה קול יפה משלה. לכולן הייתה טכניקה מדהימה. אף אחת לא שברה לבבות ושכנעה שהאופרה למרות הספור האווילי שלה איננה אמנות שזמנה חלף. היא הפכה את אומנותה לנעלה. היא החזירה קהל לאופרה.אי אפשר להאזין ל-מריה קאלאס בזמן קריאת ספר. קולה דורש התייחסות והקשבה מוחלטת.

מי שאיננו חובב אופרה בימינו יכול לנסות להאזין להקלטות שלה. זאת דרך מאוד טובה להיכנס לעולם האופרה. האמת הפנימית שלה וקולה המוזר נשמע כאילו היא אישה השרה לעצמה במטבח את מצב רוחה באותו רגע ובמקומות אחרים כמו זייפנית נוראה או זמרת יודל שוויצרית. אך להתעלם אי אפשר, ולהפנט רק מהאזנה לתקליט זה אולי הנדיר ביכולות שלה. כמה חבל שאין מספיק הוכחות מצולמות שלה. דווקא היא שכבר חייתה בתוך תקופת הטלוויזיה מיעטה להצטלם. ישנן אבל, כמה דקות מדהימות שלה בסרט אילם שצילם איזה נגן בתזמורת הסקאלה. מריה קאלאס שרהמדיאה. לא שומעים את קולה. אבל יכולת ההבעה שלה, הבעות הפנים ובעיקר התנועה על הבמה מרשימה ומדהימה. היא שיחקה את מדיאה כאילו מרתה גרהאם עשתה לה את הכוראוגרפיה. לא לחינם נאמר עליה שבורידיה זורמת מסורת הטרגדיה היוונית.

מריה קאלאס נולדה ב-ניו יורק להורים יווניים עניים. ב 2.12.23 ילדה שמנה מכוערת שאימא העדיפה את אחותה על פניה. הוריה נפרדו בילדותה. ב1937 היא נסעה ל-יוון ללמוד לשיר אצל זמרת עבר נשכחת, אלווירה דה הידאלגו. מהר מאוד התחילה להופיע בקונצרטים במסגרת הקונסבטוריון. למזלה, נתקעה ביוון בעת המלחמה. היא הופכת שם לכוכבת האופרה המקומית. לו הייתה נוסעת לאיטליה יש להניח שלא הייתה מתקבלת ללימודים עם קול בעל גוון מוזר כל כך כמו שלה. אחרי המלחמה שמע אותה מנצח האופרה האגדי טוליו סרפין שבא ליוון לנצח בפתיחת האופרה החדשה שם. הוא התרשם והזמין אותה לשיר תחת שרביטו באיטליה ומאז הכל סיפור אגדה.

מריה קאלאס הקדישה את כול כולה למוסיקה. סרפין הפך להיות למדריך ולמורה הרוחני שלה. כפי שסיפרה, הוא זה שלימד אותה להקשיב קודם כל למוסיקה. כל תנועה קיימת במוסיקה אמר לה. כל מה שאת צריכה זה להקשיב ולעשות מה שהמוסיקה מכתיבה. אם תשכחי את עצמך ותשרתי את המוסיקה תשרתי את עצמך בסופו של דבר. הוא היה המנצח אתו הקליטה את תקליטיה הראשונים שפרצו את דרכה לעולם. בימים שיבואו תנתק אתו מגע כשיקליט עם רנטה טבלדי. היא לא סלחה לו על הבגידה ולא חזרה לעבוד איתו.

היא החזירה לדמות הזמרת איזו הילה שהייתה לה פעם. חדת לשון וקפריזית. היא ביטלה הופעות כשהרגישה שאינה יכולה לתת את עצמה לחלוטין לקהל. לטענתה הם שילמו כדי לשמוע אות במיטבה ואם היא חשה שאיננה יכולה לתת את כולה, מוטב לה לא לתת כלום. בשיאה היא חידשה אופרות נשכחות שלא בוצעו עידנים, היום הם מוכנים לבוא לשמוע אותי בכל דבר אמרה וצריך להחזיר ליצירות פחות פופולאריות את המקום שלהן. בזכותה חזרה האופרה "נורמה" שנשכחה מלב והפכה להיות פופולארית וכך הפוריטנים ועוד כמה. לעומת זאת אופרות שנשכחו מזמן כמו פוליוטו ו-הוסטאלה לא נטמעו מחדש ברפרטואר. גם מריה קאלאס שרה אותן מספר מועט של פעמים.

ב1951 זכתה לכבוד הגדול ביותר שהיה שמור באותם ימים לזמרת אופרה באירופה, פתיחת העונה בסקאלה ב-מילאנו. תפקיד שהיה שמור שנים לרנטה טבאלדי המתחרה הגדולה שלה. אשה עם קול פעמונים שנחשבה ליריבתה הגדולה. שנים אחר כך נשאלה מה דעתה על התחרות בינה וטבאלדי ו-מריה קאלאס ענתה "אתם משווים שמפניה לבירה. שניהם צהובים ותוססים אך בזה נגמר הדמיון. סליחה, הוסיפה, אמרתי בירה, התכוונתי לקוקה קולה אבל האמת שהיא איננה בת תחרות. הרפרטואר שלה קטן. ביום שבו תוכל לשיר באותו שבוע ווגנר ונורמה אחד אחרי השני יהיה מה להשוות" טבלדי הגיבה בבכי כששמעה את המשפט ובדמעות אמרה שלאישה ההיא אין לב.

בניגוד לזמרות אחרות אין רכילויות על חיי מין סוערים של קאלאס. שום סיפורי זיונים מאחורי הקלעים לפני הופעה, כדי לפתוח את הקול לטענת זמרות אחדות. מריה קאלאס הייתה א מינית בתקופה הראשונה שלה. שמנה, חצי עיוורת. היא התחתנה עם גבר עשיר מבוגר ממנה בהרבה שנים שניהל את עסקיה ודחף את הקרירה שלה. היא מצידה הוסיפה את השם מנגיני, שמו, לשמה ובמשך כמה שנים הופיעה בשם מריה מנגיני קאלאס.

בשלב מסוים הגברת הדשנה בנעלי גולדה נעלמה לשנה. ויום אחד חזרה אישה חדשה, רזה בארבעים קילו חטובה יפה ואלגנטית.דבר שהגדיל את יכולת התנועה החופשית שלה על הבמה אך לדעת רבים הרס עוד יותר את קולה.

הסקאלה מחדשת עבורה הפקה של "לה טרוויאטה" ומזמינה את ויסקונטי, גאון בימתי וקולנועי לביים. הוא לימד אותה את עדינות התנועה על הבמה. עידן את המזג המתפרץ שלה וגרם לה להתייחס ביתר רצינות גם למלים שהיא שרה. קאלאס מתאהבת בויסקונטי, למרות שהיה הומו ומעמידה אותו במצבים מביכים. אך עם זאת הם עובדים יחד כמה פעמים. הוא אומר עליה, שהיא השחקנית המדהימה ביותר בעולם, יש לה תריסר טרויאטות שונות בגרונה וכולן משכנעות באותה מידה. אם תפסיק לשיר תוכל להיות גדולת השחקניות, אמר. בהקלטות שומעים את המלים המפוסלות שלה. איך היא מתיחסת לכל הברה במבנה הדרמטי. השלוב המהמם הזה שבין המוסיקאליות המופלאה שאותה לימד אותה סרפין ובין האישיות הבימתית ששכלל ויסקונטי הביאו אותה לשיא. להקשיב לה זה לגלות את המשמעות הנסתרת של שילוב המוסיקה והמלים. את כל הפנים היא פורשת החוצה.

היא נוסעת בעולם. מגיעים הדים מהצלחות פנומנליות שלה מ-בואנוס איירס ו-מקסיקו. ב-ניו יורק עומדים שלושה ימים בתור כדי לזכות בכרטיס. עיתונאי שואל אותה שם על חיי האהבה שלה והיא עונה, אני מתה כמה פעמים בשבוע מאהבה על הבמה, מתי יש לי זמן למות מזה בחיים. היא מנתקת את הקשרים שלה עם המטרופוליטן ב-ניו יורק כי בינג, המנהל מסרב לחדש בשבילה הפקות חדשות ומנסה לדחוף אותה להפקות מיושנות. כשהיא פותחת עונה בדאלאס הוא שולח לה את אחד המברקים המפורסמים בתולדות האופרה, בהצלחה , אבל למה ב-דאלאס. למה לא כאן.

בהפקה מפורסמת של לוציה דה לאמרמור היא דורשת להחליף לה את הפאה לסצנת השיגעון לצבע אדום לוהט המתאימה לדעתה לאופי הרגע הבימתי. בסיפורים מהסוג הזה אפשר למלא ספר. הצגות שהפסיקה באמצע, כולל המפורסמת ב-רומא בנוכחותו של נשיא איטליה באולם.הוא אחר למערכה הראשונה והיא סירבה לצאת לשניה. אחר כך אמרה שהפסיקה בגלל כאב בגרונה.

למשך תקופה ארוכה התקיימה רק מריה קאלאס, האמנית, מריה האישה לא התקיימה כמעט במציאות. היא דרשה פרפקציוניזם של כולם סביבה. מכיוון שהייתה קצרת ראיה ולא היו עוד עדשות מגע היא הייתה צריכה לזכור הרבה יותר פרטים מכל אחד על הבמה כל מה שקבעה עם המנצח היה אמור להישאר מדויק כי לא ראתה את מקל הניצוח. תנועה שלא נקבעה מראש הוציאה אותה מהריכוז ובלבלה אותה. היא למדה את כל התפקידים באופרה לא רק את שלה כדי שתדע בדיוק מה קורה בכל רגע.

והנה, האישה הגבוהה הזאת מתאהבת באמת בגבר נמוך. הפעם איל הספנות אונאסיס. היא מתגרשת ממניגיני. אונאסיס, גבר מבוגר ממנה בשנים רבות ועשיר. לאיש הזה, שאולי אהב את מריה האישה לא הייה שום יחס לקאלאס האמנית. ההפך, הוא ממש לא העריך את אומנותה ובגללו פרשה מן הבמה לכמה שנים. היא בלתה במסיבות ונשפים ולא אימנה את קולה, החלק הזה בחייה לא עניין את אונאסיס וקאלאס המאוהבת כמו הדמויות הרומנטיות שלה מהבמה קילה עליה להיות בת זוג לרצונו. מנגיני דחף אותה לעוד ועוד הופעות, אונאסיס היה צריך אותה ליחסי ציבור וככרטיס ביקור בחברה הגבוהה ששם היא הייתה מקובלת והוא לא. אונאסיס נתן לה חיים מחוץ לבמה. בחופשותיהם ביוון היא שרה לידידים סירטאקי ומישהו מציע לה להקליט אוסף שירים יוניים. פרויקט שלא יצא לפועל. היא נכנסת להריון והיא כבר לא ממש נערה צעירה. הוא איננו רוצה ילד והיא מפילה. טוענים שאילולא הייתה מפילה היה מתחתן אתה, כגבר בעל כבוד ומסורת יוונית. היא שומעת דרך רכילות בעיתון שהוא מנהל רומן עם ז'קלין קנדי וקצת אחר כך הם מתחתנים. קאלאס שבורת לב סגורה בדירתה הפריזאית. אך עם השנים הם חוזרים ומתיידדים. היא מחליטה לחזור לבמה אך קולה אינו נשמע לה יותר. היא משנה כיוון ובמקום לשיר תפקידי סופרן היא מאמנת את קולה ושרה תפקידי מצו כמו כרמן, אותה רק הקליטה ולא הסכימה לבצע על הבמה. יותר מדי רעש ומהומה, מאוד לא מתאים לליידי התפקיד הזה, צחקה. צריך לקפץ על שולחנות לרקוד לירוק ולהרביץ. כששאלו אותה למה איננה צועקת כשדון חוזה דוקר אותה, מה שרוב הזמרות עשו לפני זמנה היא אמרה, אבל זה לא כתוב בתווים, ואנשים חכמים מבינים.

היא מחליטה לצאת לסיבוב הופעות מסביב לעולם יחד עם ג'וזפה דה סטפנו זמר הטנור, ידידה משכבר הימים אתו הקליטה והופיעה רבות בעבר. הביקורת על הקונצרט הראשון בלונדון הייתה קטלנית. מבקר חשוב כתב " היא עלתה לבמה, יפה ואלגנטית מתמיד. הקהל מחה כף עשר דקות והמתח רק עלה. ואז קרה האסון והיא התחילה לשיר" אין הקלטה מהערב ההוא. יתכן שהוא צודק. מוסיקאי, ידיד שלי שמע אותה כמה ימים אחר לונדון ב-פריז. היא לא הייתה טובה. אבל לא נוראה, אמר לי. חלק מהבעיה הייתה שהיא שרה בליווי פסנתר ולא תזמורת. לא היא ולא הקהל לא היה מאומנים לצליל קולה על הרקע הדל הזה. חסרה התזמורת הגועשת מאחריה כדי לתת יותר תוקף לקול שלה.

היא חיפשה לה דרך התבטאות אחרת. היא מבימת בלא הצלחה אופרה. פזוליני הזמין אותה לשחק בסרט "מדיאה" שהיה אחד מתפקידיה המוצלחים ביותר באופרה. זה לא שהסרט היה רע. אבל לא הייתה שם שום סצנה ארוכה מספיק כדי לתת לה אפשרות להפגין את כשרון המשחק שלה. סצנות בנות שניות הפכו לתערוכת הבעות ופרצופים מתחלפים אך למשחק אופי כמו שהייתה רגילה אליו לא היה מקום. כמה חבל. תמיד אמרו שכשיאבד קולה תוכל לפנות למשחק והנה לא הצליחה. בית ספר ג'וליארד ב-ניו יורק מזמין אותה לסידרת שיעורים. יש אלבום בן 3 דיסקים שנערך לאחר מותה מאותם שיעורים. מה שהיא מלמדת פחות חשוב. אך ההדגמות שלה לזמרים אחרים מראים שכוחה עדיין רב. באחת ההדגמות היא מלמדת בריטון לשיר את ריגולטו ושרה את האריה של ריגולטו טוב יותר מרוב הבריטונים שהקליטו את התפקיד. ורק כדי לעמוד על גודל החשיבות. לסמסטר הראשון שלה בג'וליארד הוזמנו כל המקומות על ידי גדולי זמרי עולם שביטלו הופעות כדי לשבת בכיתה. אליזבט שוורקופף ישבה עם פישר דיסקאו. בשורה הראשונה. ועוד רבים.

היא קליטה את כל הרפרטואר שלה והוא היה ענק. מלבד אותם ארבעים וכמה תפקידים אותם בצעה על הבמה הקליטה כמה רסיטלים ומבחר אריות מאופרות אותן לא שרה במלואן. באופן די מפתיע התחילו להופיע המון הקלטות פירטיות שלה אחרי שהפסיקה להקליט. אפשר היה להשיג הקלטות כמעט מכל יום בו שרה והרכילות הפנימית אמרה שהיא זאת שמכרה את הקלטותיה הפרטיות. ידוע היה שהיא מקליטה את עצמה מדי ערב כדי לחזור ולשמוע כיצד נשמעה.כעת הועלו כל תקליטיה הפירטיים על דיסקים והוצאו למכירה. על הבמה שרה ארבעים ושלושה תפקידים שונים. דבר לא מוכר לפניה. לא היה זרם מוסיקאלי באופרה שלא התנסתה בו. החל מ-מוצרט ו-גלוק וכלה ב-פוצ'יני בן המאה הערים. טוסקה הייתה אחת מפניני הרפרטואר שלה. אך היא טענה ש-טוסקה וטורנדוט מודרניות לקולה. היא העדיפה את תקופת הבל קנטו, שירת המאה התשע עשרה, וקולה היה מאומן לקולורטורות של בליני ו-דוניצטי. היא הרבתה לשיר ורדי וכששרה את לידי מקבת שינתה את קולה ושרה בקול מרוסק מתמיד. כשנשאלה מדוע אמרה, ורדי כתב שהוא רוצה שהליידי תשיר כמו עורב חולה ומה שהמאסטרו רצה זאת פקודה בשבילי. בהקלטות בחרה תמיד את ההקלטה בה הצליחה להציג את הצד הרגשי בצורה הטובה ביותר ולא הקלטה שהחניפה לקולה. היא הייתה מוסיקאלית יותר מכל הזמרות לפניה וגילתה במוסיקה עומקים חדשים. לעתים קרובות הזדהתה עם הכלי המרכזי המלווה את האריה אותה שרה והייתה מנסה לשוות לקולה את הגוון אותו מנגן אותו כלי המלווה אותה. לעתים חליל לעתים קרן. אם לא הצליחה בגוון הרי שאימצה את צורת הנגינה של הנגן בתזמורת.

אחרי אותו סיבוב לא חזרה לשיר וכמעט לא נראתה בציבור. רכילויות סיפרו שבמעט המסיבות שהופיעה בהן הייתה שרה את שירי אדית פיאף, טוב מהמקור.

רודולף בינג, מנהלה של המטרפוליטן ב-ניו יורק נשאל בראיון הפרידה מהמוסד אותו ניהל על מה הוא מצטער וענה שהדבר שהכי מצער אותו הוא שניו יורק שמעה את קאלאס רק אחת עשרה פעמים. הייתי צריך לקבל את כל דרישותיה. לאמן כזה אסור היה לי להעמיד גבולות, אמר והדרישות שלה לא היו כספיות בדרך כלל אלא אומנותיות. הפקות חדשות למענה או ימי מנוחה ארוכה יותר בין הופעה להופעה.

מריה קאלאס הופיעה 535 פעמים על הבמה בכל ימיה. לא הרבה באופן יחסי. חבל שלא הסכימה לרוב ההצעות לצלם את הופעותיה. היא צלמה מעט ספישלים לטלוויזיה והם הזכרון החזותי היחיד לכוחה. אמנם ברובם היא עומדת ושרה רסיטל, אך ישנו סרט אחד שצולם, המערכה השניה של טוסקה בקובנט גארדן ב-לונדון המאשרת את כל הסיפורים על אישיותה הבימתית. הייתה תכנית לצלם את כל האופרה וישנה הקלטת אולפן עם כל האפקטים הנלווים. אך הפרויקט לא יצא לפועל בסופו כשם שפרויקט הקלטת הרקוויאם של ורדי לא התממשה. כמה חבל שלא נדע איך היא הייתה שרה אורטוריה.

מריה קאלאס מתה בביתה בפריס ב 16.9.77 בת 54 הייתה במותה. בצוואתה הורתה שגופתה תישרף ואפרה יפוזר לחופי יוון.דבר שנתן השראה לאחד מגדולי מעריציה,פליני, והוא השתמש בזה בסרטו "והספינה שטה" שבה מלווה קבוצת אריסטוקרטים את אפרה של זמרת אופרה לפיזור בים.

כל מי שרוצה לנסות לשמוע אופרה לראשונה טוב שיתחיל עם מריה קאלאס. היא פתחה את הדלת למליוני חובבי אופרה. מי ששמע בקצה אוזנו איזו זמרת צווחנית מסלסלת בקולה יגלה זמרת עם קול אפל. עם גוונים שלא נשמעו עד מריה קאלאס.אפשר להתחיל באופרות הידועות ביותר, לה טראויאטה, לוצ'יה דה לאמרמור, טוסקה, נורמה ו-איל טרובטורה. כולם נפלאות ופותחות צוהר לאומנותה ולקולה המיוחד.

קטגוריה: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר