אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תולדות התיאטרון הישראלי


התמונה של דן לחמן

אם כי היו כאן כל מני התארגנויות של אנשים שהעלו מחזות פה ושם לפני שהבימה הגיעה. כמו התאטרון הארץ ישראלי בראשותם של מרים ברנשטיין כהן ומיכאל גור. אך כמו הצגות רבות אין כמעט זכר לאותן הצגות. מרין ברנשטיין כהן הייתה הדה גבלר הראשונה. אך הם התפרקו ונסעו ללמוד בעיקר בברלין.התיאטרון הישראלי נולד למעשה במוסקבה. תוך כדי המהפכה הבולשביקית ברוסיה מתחברים שני אנשים, צמח וגנסין, שני בעלי חזון להקים תאטרון שידבר בשפה העברית ברוסיה. הצטרפו אליהם כמה אנשים בעלי עניין גננת אחת בשם חנה רובינא ועוד כמה והתחילו לעבוד. בתחילה על ערב מערכונים, אחר כך הם הצליחו להגיע אל וכטנגוב, אחד משני גאוני התיאטרון הרוסי של אז ובמשך שנה עבדו על הדיבוק. הימים ימי רעב, ברוסיה שולטת ממשלה קומוניסטית חדשה, אנחנו יודעים איך התנהגו שם בהמשך למיעוטים אך בתחילת הדרך הבינו את צורכי המיעוט ולמרות הקשיים תמכו למרבה הפלא בתאטרון המדבר שפה זרה וכמעט נשכחת שלא ברור אם יש לו קהל בכלל. הדיבוק רואה אור במה וזוכה להצלחה אדירה. שם נולדים למעשה כמה מהאנשים שישפיעו רבות על חיי התרבות בארץ בשנים שיבואו. רובינא, מסקין, ברטונוב, וכאלה ששמם נשכח עם הזמן. הם ממשיכים עם עוד שני מחזות יהודיים גדולים, הגולם והיהודי הנצחי שזוכות גם הן להצלחה אדירה ולמעשה היו אבני היסוד של התיאטרון. ומה שנשכח עם הזמן, פרט קטן שולי, את חנן החתן המת ב"הדיבוק" שיחקה בתחילת הדרך אישה משום מה ורובינא הפנימה אותה עד כדי כך ששנים אחרי שאותה שחקנית כבר נעלמה בשכחה רובינא המשיכה לחקות את קולה כשהדיבוק מדבר מגרונה. בחירת המחזות מראה על כיוון המחשבה, חיי היהודים והמיסטיקה היהודית. מלחמת הרוח בחומר. כשהרבנים הם הרוחניות הדיבוק והגולם הם הכוחות מהעולם האחר. העובדה שהבימה עלתה לארץ ישראל היא מקרית לחלוטין, העלייה לא נעשתה בגלל ציונות. אחרי הביקורות הנפלאות ברוסיה התחיל להתגלגל שם התיאטרון בעולם והם הוזמנו לסיבוב הופעות באמריקה. וכאן מתפתח ויכוח אידיאולוגי בין שני המייסדים ומנהלי התיאטרון. האחד רוצה להישאר באמריקה והשני לחזור לרוסיה. הם מתפלגים, אך אז כבר ידעו שלחזור לרוסיה עם חצי מהאנשים שיצאו יוביל אותם לצרות צרורות והפלג הפורש מחליט לעלות לפלשתינה, למרות שזה לא היה להם הדבר הטבעי ביותר ונבע מחוסר ברירה כדי שלא יהיו שני תאטראות דוברי עברית בניו יורק. ב1928 מגיעה "הבימה" אז עדיין " התיאטרון המוסקבאי הבימה" לארץ. הם מביאים איתם את שלושת ההצגות המוכנות שלהם ומעוררים התרגשות גדולה. בארץ הם מתקבלים אותם בהתרגשות גדולה ובקול ששון על ידי המנהיגות הציונית והקהל שלא ראה תאטרון עשיר כל כך על רמה בין לאומית, קודם לכן. אם כי היו כאן כל מני התארגנויות של אנשים שהעלו מחזות פה ושם לפני שהבימה הגיעה. לחברי הבימה לקח זמן להתרגל למקום, לא בקלות הסכים הקולקטיב להוריד את הקידומת התיאטרון המוסקבאי. ביאליק שתרגם ועיבד את הדיבוק התערב והשם הושמט. לקח זמן וויכוחים אך בסופו של דבר אנשי הבימה נדבקו בחיידק הציוני והפכו להיות נושאי דגל התרבות ואחד הסמלים להתחדשות השפה העם. קשה להבין היום את השפעתה האמיתית של הבימה על הציבור. לשינוי שהביאה בהתעקשות על העברית. לתכנים היהודיים ההרואיים שגרמו להזדהות של הקהל. ישנו ספר טוב מאוד של עמנואל לוי על ההשפעה הסוציולוגית והחברתית של התיאטרון. כאן הם משנים קצת את הקו ומעלים בבכורה ראשונה את "האוצר" של שלום עליכם. והקולקטיב, כי כזאת הייתה צורת הניהול, מחליט להרחיב את הרפרטואר ומעלים לראשונה מחזה של סומרסט מוהאם "הלהבה הקדושה" כשבתפקיד הראשי משחקת רובינא זונה. לא רק אנשי הבימה תפסו את עצמם כבעלי שליחות תרבותית לאומית, גם הקהל, אלמלא זה אי אפשר להבין את הסיפור שהפך לאחת מאגדות התיאטרון. אוסישקין עולה אל מאחורי הקלעים ומזדעק באוזני רובינא שלא יתכן שזאת ששיחקה את הכלה בהדיבוק ואת אם המשיח ביהודי הנצחי תשחק זונות. הרי את אם המשיח וכלת העם היהודי אמר לה והיא האמינה. מרגע זה כשרובינא שלא הייתה אישה חכמה במיוחד קיבלה על עצמה את התואר היא תשחק נשים הרואיות, ובמשך שנים בעיקר דמויות תנכיות. הרפרטואר נקבע בהתאם לזה. התקבלה החלטה להציג מחזות תנכיים אך מפעם לפעם לקפוץ הצידה לתאטרון הכללי והקלאסי. וכך מתנהל לו התיאטרון בארץ, כסף לא היה להם חלקם עבדו בעבודות נוספות. יאמר לזכותם שהיו אנשים צנועים. רובינא ומסקין היו נוסעים באוטובוס לתאטרון. איש לא חשב לקחת מונית על חשבון העבודה. המלכה נסעה באוטובוס. בעתיד בכל עת של משבר כספי יחזור התיאטרון להציג את שני המחזות המוליכים שלו הדיבוק והגולם כשרובינא תמשיך שחק את הכלה הצעירה מתחילת הדרך

ב 1917 ועד לאמצע שנות הששים כשנחגג יובל החמישים להבימה. ועליה סופרה הבדיחה על המומיה התעוררת לחיים ושואלת קליאופטרה עוד חיה? ורובינא עוד משחקת בדיבוק?

בינתיים מגיע לארץ משה הלוי שהיה סוציאליסט והוא מקים תאטרון חדש. "האוהל" תיאטרון הפועלים העבריים שגם בו נציגות בלעדית לבעלי המבטא הרוסי הכבד. משה הלוי היה מקורב להבימה במוסקבה, מקורב עד כדי כך שהתחתן עם חנה רובינא, כשהיא עולה ארצה היא לא טורחת להתגרש ממנו, אלא שעובדה זאת נשכחת עם השנים, גם כשהוא מגיע לכאן. בארץ מתחתן הלוי עם לאה דגנית כוכבת התיאטרון החדש שלו, ולמעשה היה ביגמיסט. עם השנים דגנית ורובינא מתיידדות, ובשנות הששים כשמשה הלוי נפטר מגיעות שתי האלמנות שלובות זרוע ללוויה. אבל נחזור לתאטרון. גם האוהל מסתמך הרבה על מחזות יהודיים אך לא מצליח לעלות לרמה גבוהה אם כי פה ושם העלה כמה ניצוצות. "המכשפה", "יושע עגל" אבל הוא נתפס כחיקוי עני יותר של הבימה. אך יאמר שדווקא ב"האוהל" היו כמה שחקנים נפלאים. מאיר מרגלית, שמחה צחובל, והשחקן המשורר אברהם חלפי.

על מעורבות התיאטרון בחיי הציבור אפשר לראות גם בעובדה שבימים ההם, ימי מצוקה גדולה התיאטראות מקדישים הצגות מיוחדות " למחוסרי עבודה" במחיר סמלי.

הבימה איננה מקבלת שחקנים חדשים וחבריה שמתחילים להתבגר ממשיכים לשחק את כל תפקידי הצעירים. מתהלך סיפור משעשע על הניסיון לשכנע את וותיקי הבימה לצרף צעירים לתיאטרון, כדי שצעירים ישחקו צעירים ואחד המבוגרים, בין אם זה מסקין או ברטונוב או אחד האחרים, שאל "ומה נעשה כשהצעירים ימותו?"

תיאטרון "זירה" שהוקם בסוף 49 שיחקו הצגות רבות, בשנים הראשונות שיחקו באמת במסגרת של זירה, כשהקהל יושב מסביב, ולאחר מכן עברו לבמה פרונטאלית.

סיפור יפה על הבימה של שנות החמישים מספר טיירון גטרי, במאי גאון אנגלי. הוא מספר שבפגישה עם השחקנים לקריאה הראשונה הם ישבו מסביב לשולחן, מולם ספלי תה ריקות. הם ישבו בדממה. כששאל למה הספלים ריקים ולמה הם מחכים ענו לו כדי שכשתצעק ותכה בידך על השולחן יהיה לצליל הכוסות המשקשקות אפקט גדול יותר.

זו הגישה והאווירה שהביאה להקמת התיאטרון הקאמרי בימים שלפני מלחמת העצמאות. חנה מרון, יוסי ידין, בתיה לנצט, אברהם בן יוסף, רוזה ליכטנשיין ועוד כמה בראשותו של במאי נפלא, יוסף מילוא.

הם מקימים תיאטרון שמדבר עברית חסרת מבטא שכל מלה מובנת, מה שלא תמיד היה כך בהבימה, ומתרכזים ברפרטואר מודרני בין לאומי. התיאטרון מוליד כוכבים של ממש, חנה מרון אורנה פורת ובתיה לנצט הופכות להיות אהובות הקהל, לא נערצות כרובינא שהפכה להיות סמל התקומה, אלא כשחקניות, נשים בשר ודם. כאלו שאפשר להבין שמתאהבים בהן. כשמסביבן מתאספים גברים צעירים שעזבו להקות קטנות או תיאטראות סאטיריים נוסח המטאטא ולי לה לו, שאמנם התקיימו כבר בארץ אך לא היו תאטרון אמיתי לכן לא אתייחס אליהם כאן, אך אי אפשר להתעלם מהכישרונות שהתגלו שם ועברו אחר כך לתאטרון הלגיטימי.

מלחמת העצמאות גורמת למהפכה חדשה בתאטרון, מחזאים צעירים מתחילים לכתוב ומתגלים על ידי כל התיאטראות. הבימה מעלה את "בערבות הנגב" של יגאל מוסינזון כשרובינא משחקת לראשונה אישה מהישוב, קיבוצניקית, תפקיד המקרב אותה קצת יותר אל פני האדמה. השינוי מאלץ למעשה לקבל שורותיו שחקנים צעירים חדשים. יוסי בנאי, שלמה בר שביט, מישה אשרוב, עדה טל, שמוליק סגל ועוד כמה. וכך אחרי שלושים שנה משנה הבימה את פניה במקצת.

הקאמרי מעלה את "הם הלכו בשדות" של משה שמיר. שניהם לא מחזות גדולים אך חשובים מבחינה היסטורית. התיאטרון משקיע בהן את כל יכולתו וההצגות מבריקות. הם זוכים להצלחה אדירה בקהל. למעשה הם יוצרים את הולדת התיאטרון הישראלי עם היוצרים המקומיים הראשונים ויצירת הסטריאוטיפים הראשונים של הצברים, דבר חשוב בתפיסת עצמנו הקיומית בשנים ההן. רק על הרקע הזה אפשר להבין את חשיבותו ומרכזיותו של המחזה "ילדי הצל" שיוצג בעוד שנים רבות ויעסוק ביהודי בזמן השואה.

היום אנחנו נוטים לשכוח את חשיבות התיאטרון בחיי העם. התיאטרון הופך להיות בעל חשיבות ראשונה במעלה בחיי התרבות בארץ ואין כמעט אדם שלא הלך לראות תאטרון. חשיבות התיאטרון הייתה לא רק בהבאת צורת בידור תרבותית, אלא בתתי סיבות, האחת יצירת דמויות הזדהות , צברים, קיבוצניקים פלמחניקים. והבאת התרבות הבינלאומית החדשה לארץ בזמן אמת. ההצגות נעשות ניידות ומגיעות לכל רחבי הארץ. מוצגות באולמות קטנים בבתי קולנוע בעירות פיתוח בלי תאורה כמעט ותפאורה מצומצמת. היום תאטרון לא היה מעלה על דעתו להציג בגדרה נניח שם ראיתי בנעורי בחופשה אצל משפחתי את המלך ליר פעמיים, ערב אחד עם פינקל ולמחרת עם מסקין. החוויה הייתה גדולה וזיכרונה ליווה אותי זמן רב. לשמוע ליר רועם בבס עמוק בערב אחד וליר מדבר בטנור כמעט פלצטי בשני היה חוויה שגרמה לי להבין איך אותו בימוי בדיוק, אך עם שחקן שונה משנה את מהות ההצגה. בשנה אחרת בחופשה אצל משפחה בטבעון ראיתי את "שש כנפיים לאחד" התיאטרון היה נוסע לכל מקום בו היה אולם קולנוע. היו לוקחים כמה חלקי תפאורה, כמה פנסים להאיר את הבמה ומציגים. התיאטרון התפלג לחלקים. בערב אחד הציגו בגדרה, אך גם בתל אביב ואולי בעוד מקום. דבר שהביא לבחירת רפרטואר כזה שאפשר יהיה להקים הצגה סביב שחקן מוליך אחד ומסביבו צוות מחליפים. דבר שהיה אולי טוב לקהל המרוחק אך הביא למשבר בתוך התיאטראות כולם. ההצגות הפכו בינוניות ומטה.

התיאטרון מעלה גם כמה מבקרים חשובים. ב"הארץ" מתחיל ד"ר גמזו לכתוב ביקורות, ב"דבר" לאה גולדברג. היא נשאלה אחרי שנים למה הפסיקה לכתוב ביקורות וענתה שהיא לא רצתה להרוס את התיאטרון. בכל פעם שאני כותבת ביקורת רעה על איזה שחקן בהבימה, וטוענת שהוא חסר כישרון הקולקטיב מחליט לנחם אותו בתפקיד גדול יותר בהצגה הבאה, ואני לא יכולה להרשות לעצמי להעלות לראש התיאטרון שחקנים רדודים. ד"ר גמזו הופך לאורים ותומים של חיי התיאטרון, ביקורת טובה שלו תוסיף עוד כמה עשרות הצגות של אותו מחזה, קטילה תוריד מזה מהבמה. הוא היה מבקר חריף ובשנות השישים הפך שמו להיות מטבע לשון, לגמוז הצגה פירושה ביקורת רעה. ואגב ביקורות, באחד בסיורים של הבימה היא מגיעה ללונדון עם שני המחזות הנצחיים שלה, הדיבוק והגולם. המבקר החשוב ביותר של אותם ימים כותב " אם אתם רוצים לראות את השחקן הגדול ביותר בעולם היום לכו לראות את הגולם, לא אוליבייה ולא גילגוד לא מגיעים לקרסוליו של מסקין".

עד תחילת שנות הששים התיאטרון ממשיך התנהל בדרכו. לרגע קם תאטרון חדש בשם זירה בהנהלתו של מיכאל אלמז שחשיבותו בזה שהיה הראשון להביא לארץ את התיאטרון המודרני לחלוטין כמו תאטרון האבסורד והוא הראשון שמציג כאן את " מחכים למראל" כך הוא תירגם את מחכים לגודו. אבל זה היה מוקדם מדי לארץ וזירה נסגרה מחוסר קהל למרות שהייתה לה הצלחה אחת גדולה עם " פרנסואה ראש גזר" אינני זוכר מי שיחקה את הנער. היא נעלמה אחרי הצגה זו כי משפחתה לא הרשתה לה לשחק בתיאטרון. בעתיד שאז כבר נראה לעין יקימו פנינה גרי ושמואל עצמון את תאטרון "זווית" המעלה ת "בדלתיים סגורות" של סארטר שם מתגלה לראשונה שחקנית גדולה חדשה זהרירה חריפאי ששיחקה את הלסבית וימשיך גם הוא עם מיטב הדרמה המודרנית. יאמר כאן שמאז שטלילה בן זכאי שיחקה את התפקיד בשנות החמישים בתיאטרון זירה, שחקנים לא לקחו על עצמם תפקידים של לסביות או הומואים. יאמר כאן שזאת הפעם הראשונה בארץ שדמות של לסבית או הומו עולים בתיאטרון. שום שחקנית בתיאטרון המוכר לא הייתה מוכנה לקחת על עצמה תפקיד כזה שמא יחשבו שהם כאלה. רובינא יצרה את הקשר האישי שבין הדמויות שעל הבמה לחיי היום יום וקשה היה להשתחרר מזה. אחד מתפקידיה הראשונים של חנה מרון היה במחזה " נערת הפקר" וכמובן השם דבק בה לאורך זמן. יותר מזה מחזות שנראו להנהלת התיאטרון "מלוכלכים" לא הועלו בארץ. הקאמרי העלה אמנם את "ביבר הזכוכית" של טנסי ויליאמס עם חנה מרון כלורה הנכה והרגישה תפקיד בלתי נשכח שלה אך סרב להעלות כל מחזה אחר שלו. גם את אלו שלא עסקו בפרברטים כמו שקרא להם מנהל התיאטרון דאז, אלא מפני שגם המחבר הוא פרברטי ולא סוציאליסטי. לקח שנים עד שהבימה העלתה את "השושנה המקועקעת".

בשנות הארבעים בונה "הבימה" בית לעצמה. עד אז הופיעה באולם קטן בשדרות רוטשילד, מקום שהפך אחר כך לקולנוע שדרות. הקאמרי כשקם התנחל במרתף מתחת לקולנוע מוגרבי, אחר כך בנה לעצמו בית ברחוב נחמני וזה היה האולם הסימפטי ביותר שהיה בארץ, במשך השנים שהיה בנחמני העלה התיאטרון כמה מן ההצגות הנפלאות ביותר בתולדות התיאטרון. בשנות השישים נבנה האולם בר"ח דיזנגוף ושם התחילה הקללה. מאולם אינטימי עברו לאולם רחב ידיים. הם קנו אמנם את מיטב הציוד הטכני אך משום מה האולם סבל מתאורה איומה. שחקנים לא יכולים להרכין את ראשם כי אז נופל עליהם צל וכולם נראים כאילו עזבו את התותבות שלהם בבית. אז כולם משחקים עם צוואר מתוח מוטה קצת כלפי מעלה, במודע או שלא. מלבד זאת התאורה הופכת את האולם הזה לקר ומנוכר, יש הרגשה בלתי פוסקת כאילו יש לוח זכוכית בין האולם לבמה מה שלא נותן להרגשת הבלתי אמצעיות שהיא חווית התיאטרון וגדולתו על פני הקולנוע להתקיים. אלא אם כן גילה אלמגור עושה איזו סצנה היסטרית בדמות מרלין מונרו לבושה בביבי דול אדום מעוטר פרווה לבנה, פאה בלונדית וסצנות היסטריות שגם מעבר לקיר קרטון היו עוברות את הבמה. כעת עברו לאולם חדש במרכז האומנויות אני מקווה בשבילם שיהיה נעים יותר מהנוכחי.

בשנת 1953 מעלה הבימה מחזה של מחזאי ישראלי חדש צעיר, בשם נסים אלוני, "אכזר מכל המלך " מעולם קודם לא נשמעה עברית מבריקה כל כך המערבת ישן בחדש על הבמה במחזה שנכתב בארץ. אלוני נסע לפריז לעשר שנים כמעט ללמוד וחוזר להבימה ב 1961 עם " בגדי המלך" ומיד מעורר מחלוקת בקהל. התמזל מזלי וראיתי את הצגת ההרצה הראשונה. היא נמשכה מעל חמש שעות. במשך הלילה קוצרה לשעתיים וחצי ומה שקיבל הקהל למחרת היה בליל לא מובן של סצנות מבריקות של זיקוקי לשון מדהימים אבל באמת עם מעט מובן וקשר.

הבעיה של אלוני לכל אורך דרכו הייתה שהוא אהב את המלים של עצמו הוא היה כותב כמה גרסאות ובסוף לא יכול היה למחוק אף מלה שכתב והעלה מחזות ארוכים שלעתים נראו חסרי פשר אבל מי שיתעמק בהם היום בקריאה יראה את גאוניותו. הוא עובר לקאמרי מעלה שם שתי הצגות אבל הם לא מסוגלים לעמוד בדרך העבודה המיוחדת שלו, טקסט המתחלף תוך כדי חזרה, נכתב ומשוכתב שוב ושוב ותאריך פרמיירה שהולך ונדחה שבוע אחרי שבוע ומשבש את לוח ההצגות. חזרות הנמשכות עד חצות וחוסר הצלחה בקופה הביאו לזה שלא יוזמן יותר. הוא פורש מהתיאטרון הרפרטוארי ומקים ביחד עם יוסי בנאי ואלברט חזקיהו את " תאטרון העונות" שנפתח עם המחזה המופלא " "הנסיכה האמריקאית" מחזה לשני שחקנים וקולות מוקלטים. נסים ביים הצגה נפלאה שבה שני השחקנים משחקים ארבעה תפקידים מאוד מסובכים. ההצגה הייתה מדהימה והיה נראה שתאטרון חדש ומרנין יוצא לדרך המלך, אך שוב חוזרות הבעיות של אלוני והתיאטרון נסגר עם חובות ענקיים.

יעקב אגמון, מנהל הקאמרי של אז פורש ומקים תאטרון פרטי, תאטרון "בימות" הוא יעלה שם כמה מחזות בנוסח חדש, אסופת סיפורי חסידים מומחזת. " איש חסיד היה", "ז'ק ברל חי בפריז ומרגיש טוב", ערב שירי ז'ק ברל מתורגמים ומועמדים כהצגה. נסים אלוני כותב לגילה אלמגור ויוסי בנאי את " הכלה וצייד הפרפרים", ערב שירי נעמי שמר. הוא מפיק את "הנערים בחבורה" המחזה הכל הומוסקסואלי הראשון שנכתב אז, ובפעם הראשונה בארץ צוות מן השורה הראשונה משחק הומוסקסואלים. למרות שלא אהבתי אף פעם את המחזה שנראה לי כמו סיור מודרך בעולם ההומוסקסואלי, ההפקה הייתה רצינית ומרשימה. אך כמו כל ההתארגנויות הקטנות גם התיאטרון הזה קורס. בירושלים הקימו אריה זקס ופילים דיסקין את תאטרון החאן. הם קיבצו סביבם שחקנים מצוינים. המחזה הראשון שלהם "כל אדם" הוצג בהצלחה ענקית.מהקאמרי פורשים כמה צעירים ובראשם עודד קוטלר ומקימים את "בימת השחקנים" הם מעלים כמה מחזות בהצלחה די גדולה כמו " מלקולם הקטן ומלחמתו בסריסים", "טלמכוס קליי" שבו מתגלה שחקנית נפלאה לבנה פינקלשטיין שעזבה אחר כך את התיאטרון לכמה שנים וכשחזרה כבר הייתה עמומה מדי. כשלצידה מופיע בפעם הראשונה על הבמה אסי דיין.לאחר שני כישלונות גדולים שאחד מהם יצר את הביקורת הארסית ביותר והקצרה ביותר של ד"ר גמזו. למחזה קראו " סמי ימות בשש" למחרת הופיעה ביקורת בת שורה אחת שאמרה " מצידי היה יכול למות כבר בחמש" והמחזה ירד אחרי שתי הצגות בלבד. על רקע חילוקי דעות ומחסור בכסף נסגר גם תאטרון זה. כי כידוע תאטרון הוא לא רק אומנות, תאטרון הוא גם כסף, ולעתים כסף גדול יותר מהאומנות שבו. והכסף בא לאט ובקושי.

יוסף מילוא שנזרק מהקאמרי בעקבות משבר כספי וניהולי מקבל את הצעתו של אבא חושי ראש עירית חיפה ובא להקים את התיאטרון החיפאי שעונותיו הראשונות חקוקות בקיר המזרח של התיאטרון הישראלי.

התיאטרון נפתח במחזהו שייקספיר "אילוף הסוררת". בערב הפתיחה יצא אוטובוס עם מיטב השחקנים ואנשי התקשורת לפתיחה המתוקשרת. שחקנים שעבדו באותו ערב התאספו בקפה כסית לחכות לחוזרים מחיפה לשמוע חוויות. כששבו שיבחו את ההצגה. את טופול ואת האחרים. שחקנית ידועה שלא אנקוב בשמה שאלה בחוסר סבלנות, אך ברצינות גמורה " אבל מי שיחקה את אילוף" כי חשבה שאילוף הוא שמה של הגיבורה. להראותך על הרמה האינטלקטואלית של כמה מראשי התיאטרון.

בתחילת שנות השבעים מעלה הלל נאמן ב "בוסתן" אולם נידח ועם להקת חובבים מחזה בשם סולומון גריפ של כותב חדש ובלתי מוכר, חנוך לוין. תעבור עוד מלחמה והצגת קברט סטירי ונשכני כמו "מלכת האמבטיה" עד שיוכר בתחילה כמוכשר ואחר כך כבחיר הכותבים בארץ. בהתחלה התייחסו לשפה שלו. ניבולי הפה השימוש באיברי הרבייה ו"גסויות" אחרות העלימו בתחילה את כישרונו אך משהתרגלו לקולו המיוחד זכה להכרה ציבורית המגיעה לו. ומאז לא הייתה שנה שלפחות מחזה אחד חדש שלו היה על הבמה לעתים שניים בתיאטראות מתחרים.

תיאטרון אוהל שבמשך כארבעים שנה דשדש בשולי העשייה, שמלבד מאיר מרגלית והחיל האמיץ שוויק המופלא והנצחי שלו לא הצליח להתרומם זוכה לשתי עונות נפלאות שמביאות אותו דווקא לסגירה. מנהלו האחרון שוכר את שירותיהם של מיטב השחקנים ופתאום עודד תאומי יוסי בנאי, גילה אלמגור ואורי זוהר, אלברט חזקיהו ועודד קוטלר.מסתובבים שם בפרוזדורים ומשחקים על הבמה. הוא מעלה בהצגה מופלאה את "הרעב והצמא" של יונסקו ועוד כמה ממיטב הרפרטואר המודרני, מעלה בשיתוף פעולה עם חיפה את ריצ'רד השלישי של שייקספיר בביומו של מילוא שגם שיחק את התפקיד הראשי בהצגה נפלאה אך זה כבר מאוחר מדי והקהל מדיר את רגליו והתיאטרון נסגר.

בתל אביב פתח השחקן אשר צרפתי תיאטרון קטן משלו. תיאטרון המדרגות שפעל כמה עונות ונסגר. היו לו כמה הפקות מעניינות אבל הקהל לא ממש הגיע. היו כמובן עוד התארגנויות, אך ברובן היו לצורך הפקה אחת, בעיקר בצוותא, ואי אפשר למנות את כולן.

בדרום מתארגנת קבוצת בני קיבוצים ומקימה את בימת הקיבוץ, שתוך זמן לא רב תאומץ על ידי עירית באר שבע ובימת הקיבוץ תיהפך לתיאטרון באר שבע.

שתי שחקניות בינוניות מתל אביב הפיחו בו חיים, מרגלית סטנדר ונעמי בלומנטל שעזבו את תל אביב. הוא העלה הצגות טובות בתחילת דרכו ונתן במה לשחקנים חדשים. בירושלים קם תיאטרון החאן. בשל המבנה המיוחד שלו ההצגות בוימו שם בדרך מיוחדת והיו מעניינות ביותר. כשהגיעו לעתים לתל אביב היה קשה לעבד אותם לבמה רגילה, אך מי שנסע לראות בירושלים זכה לחוויה. בזמנו היו באים לתל אביב עם כל הצגה כמעט, אך עם הזמן הלכו והסתגרו במחוזם. וכאן צריך להזכיר את שמו של איש אחד שבא לביקור נכבש נשאר כמה שנים וחזר לאנגליה. מייקל אלפרדס. הוא ביים בחאן כמה הצגות מופת. "משרתם של שני אדונים" הייתה יכולה להתחרות בהצגות של סטרלר הגאון האיטלקי וכל במאי אנגלי נועז אחר. ספי ריבלין היה לרגע אחד תקוות התיאטרון הגדולה. וכל הצוות התעלה מעל עצמו. לפני עזיבתו ביים בחיפה את גן הדובדבנים של צ'כוב וזו הייתה הצגת הצ'כוב הטוב ביותר שהוצג בארץ.

וכאן המקום להקצות רגע לתעלומת המשחק בארץ. זה לא שאין לפעמים ניצוצות. אבל הם מעטים מדי. ומה שחשוב יותר, מה קורה לכל הכישרונות שהיו ונעלמו. הדבר בולט בעיקר אצל נשים כי גברים מדהימים היו כאן מעט מדי, היו טובים, נחמדים אבל לא נפלאים. להוציא אחד או שניים אבל אצל הנשים, החל מחנה מרון, אורנה פורת, דינה דורון, דליה פרידלנד וזהרירה חריפאי כל אחת בתורה ולאו דווקא בגלל התבגרותה, זאת לא בעיה הקשורה לגילן, כל אחת הפסיקה לשחק כשחקנית מקצועית ונהפכה למשהו כמעט חלטוריסטי חובבני. להוציא את זהרירה כשהיא בוימה על ידי לוין. הן מתחילות לשחק עם מניירות כאילו גדלו בתאטרון אידיש בפרברים. אפשר לתת דוגמאות בלי סוף אבל אני לא אפתח כאן את השאלה. מה שמעניין יותר הוא למה ואיך אין לנו דיוות תאטרון גדולות מאז התגלותה של גילה אלמגור בשנות הששים. מבין הגברים אפשר לציין במיוחד את יוסי בנאי שבשנות השמונים פנה לבידור קל, ועשה אותו בחן בלתי רגיל, אך כמה שנים בבידור מחקו חלק מיכולתו המצוינת כשחקן והוא לא חזר יותר להיות השחקן המצוין שהיה פעם, למזלו אישיותו החיננית עזרה לו לעבור במה אך למעשה הוא לא מגיע לקרסולי עצמו מפעם. בכלל סגנון המשחק השתנה ולא לטובה. פינקל שהיה שחקן טוב ואיש מרושע כתב אמת קטנה באחד מספריו הרבים בהם הוא תחשבן עם יריבים אמיתיים ודמיוניים ומשפץ את הביוגרפיה התיאטרלית שלו הוא כותב שם "זה לא שאנחנו לא היינו קטנוניים לעתים והיינו אנשים רעים לעתים, אבל כשעלינו על הבמה ידענו להתעלות מעל עצמנו ושירתנו את התפקיד בחרדת קודש, גדלנו עם ולתוך התפקיד. היום אני מסתכל על כל הצעירים חסרי היחס האמיתי למשחק שאפילו את האישיות הפרטית הקטנה שלהם לא מצליחים להביא אל הבמה" כשאתה יושב עם המשפט הזה בראש ומסתכל על מה שקורה בימינו לעתים קרובות מדי על הבמה אתה מבין כמה הוא צדק כבר בשנות השבעים.

בשנות השבעים חזר אלוני להבימה וכותב לרובינא את שלושת תפקידיה האחרונים ואולי הגדולים ביותר במשך כמה עשורים שקדמו לו. הראשון "דודה ליזה" בו הוא מושיב אותה כאישה אצילה מאוד מראשית ימי ההתיישבות על כיסא גלגלים, בשמלה לבנה פאה לבנה ושמשיה לבנה, והיא הייתה מדהימה ביופייה ובאצילותה. אחר כך כתב את "אדי קינג", עיבוד של אדיפוס המתרחש במאפיה הניו יורקית של ימינו ורובינא משחקת את יוקסטה הנשואה לסנדק כמאפיונרית ניו יורקית איטלקייה. האחרון והמופלא בדרכו, "הצוענים של יפו" בו היא משחקת צוענייה מגדת עתידות, בהתחלה בפאה אדומה כדם דמוית מגדל, עתידות במועדון לילה ואחר כך פאה שחורה עם שלל צמות מסביב לראשה בחצר הבית בין חבריה הצוענים. מי שלא התרגש בסוף המערכה הראשונה כשכל וותיקי הבימה, כמו מסקין ורובינא יושבים על עגלת הצוענים ושרים שיר עם ברוסית, בפעם היחידה בתולדות התיאטרון שבא ממוסקבה שנשמעה בו מלה ברוסית על ידי אלה שעזבו למען השפה העברית וחזרו לשיר אחד למולדת הישנה ההיא שלהם. וכמה מרגש הרגע שבו יוסי בנאי הצועני ניגש משתחווה לפני רובינא ומוציא אותה מהבמה בריקוד וואלס. אחרי זה כבר לא היה חשוב אם הבנת או לא את המחזה אם הבנת את גדולתו של אלוני כמי שמשתמש בחומרים מהסוג הזה. עד היום עוברת בי צמרמורת נעימה להיזכר ברגעים הללו. האם רובינא הייתה שחקנית גדולה? אני בספק, אם משהו התאים לה כן, משהו שהייתה צריכה להתאמץ ולהבין. בקושי. העצוב מכל שגם הצגות אלו של אלוני נכשלות בקופה ואנשים לא מתאמצים להבין את המחזה כי יצא לו שם של אחד שלא מבינים אותו אלוני הפסיק לפרסם. למזלנו הוציאו לאחרונה כמה ממחזותיו בדפוס. והם שווים את מאמץ הקריאה. הייתי שמח אם הבימה הייתה מכריזה על שנת זיכרון לשני הגדולים , רובינא - אלוני ומעלים חדש את שלושת המחזות הללו. אני יכול לראות את ליא קניג בדודה ליזה וגילה אלמגור כיוקסטה והצוענייה.

עשרים וחמש שנה עוברים והתיאטרון ממשיך להיות אפור וחסר עניין. איש לא מדבר עליו יותר, הוא לא נושא לשיח התרבותי. הוא הפך להיות חובה לרוב לא מעניינת או נעימה. עם התיאטרון גם הביקורת עשתה את אתו סחרור כלפי מטה. אין אף מבקר ראוי לשמו. הם התרגלו וקיבלו את האפרוריות המקובלת בהצגות כאן וכשיש כבר איזו הצגה בינונית הם מעתירים עליה שבחים כאילו הייתה נפלאה. לעתים מתרחשים הבזקים בלהקות שמתארגנות לרגע, בתאטרון הסמטא, בפסטיבל עכו פה ושם הדברים שעושה רינה ירושלמי במשך השנים וזהו בעצם. חוץ ממחזותיו של לוין, מה עוד ריגש באמת בקאמרי והבימה בשנים האחרונות? לעתים אני מצטער שלא אלוני בזמנו ולא לוין לא לקחו על עצמם לביים פעם מחזה לא שלהם, כל אחד מהם היה בעל חזון בימתי ובעל אסטטיקה מיוחדת במינה. הם היו יכולים לחולל נפלאות. אלוני לפחות תרגם די הרבה מחזות והעשיר את התיאטרון בשפה שלו. מה שעשו עם זה הבמאים זה כבר ספור אחר, ישן. קשה לי לחשוב שהיה זמן שראיתי את אותו מחזה עשר פעמים. שלא היה שבוע בו לא הלכתי בחרדת קודש לתאטרון לחוות ולהתרגש. היום הייתי רוצה לקחת מישהו צעיר להצגה נפלאה ולהראות לו במה שונה ומה גדולת התיאטרון מול "המטריקס". הקולנוע החליף את החוויה התיאטרונית בארץ, חלף על פניה והשאיר אותה רחוק מאחור.

תגובות

יפה מאוד

מחכים ומלמד. ממליץ טיפה לדייק יותר ולא לשקר.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן