|
|
לטעמי נסים אלוני היה מחשובי הכותבים שלנו. בעיקר לתיאטרון כמובן, אך לא רק. כל מה שכתב לבמות הבידור "הקלות", בין אם לגשש, בין אם לתכניות יחיד או ערבי בידור של יוסי בנאי ורבקה מיכאלי ועוד כאלה שהיוו דרך כתיבה חדשנית ומצחיקה. כזאת שהביאה לעולם מלים וצירופי לשון חדשים שנטמעו בשפה. וזה מבלי לדבר על סיפורי נעוריו בתל אביב. אני יודע שבמשך השנים נכתבו עליו כמה וכמה עבודות מחקר וניתוח באוניברסיטאות אך משום מה מאז פורסם "כישוף נגד מוות" ספרו של העיתונאי משה נתן ז"ל, שבחייו היה פרשנו הגדול בעיתונות הכתובה. מאז שקובצו מאמריו על ניסים אלוני לאורך השנים, לא פורסם בציבור כל ספר אחר מקיף על עבודתו של אלוני. כעת יצא לאור ספר חדש ובו אסופת מאמרים של כותבים שונים המנתחים ומתייחסים ליצירתו, ואני חייב להודות שמזמן לא שמחתי כל כך על ספר חדש עוד לפני שנגעתי בו. על האיש וצורת עבודתו מתהלכות אגדות רבות. שחקנים העריצו אותו, מנהלי תיאטראות פחדו ממנו. הוא היה מביא שלד מחזה, מבטיח להעמיד אותו על הבמה תוך כמה שבועות כנהוג אך מעולם לא הצליח להביא את עצמו להחליט שהמחזה גמור באמת. העבודה התארכה, בכורות נדחו מחודש לחודש ולדעתו תמיד חסרו לו עוד כמה ימים עד שהמחזה יהיה מוכן סופית להצגה בפני קהל. אי אפשר שלא לציין שנסים היה לא רק כותב מופלא אלא גם במאי תיאטרון חדשני בעל חזון בימתי יוצא מגדר הרגיל. ההצגות שלו תמיד היו יפות להפליא, שחקניו תמיד במיטבם. הבעיה הייתה הקהל שלא רצה להתאמץ, ניסים כתב מחזות לא פשוטים, מורכבים, אך בעלי ברק לשוני ואפוריזמים ומשפטים מרהיבים. הקהל קיבל את דין המבקרים הפחות מתעמקים שחזרו על המנטרה "את אלוני אי אפשר להבין" יש רגעים מעטים בחיי התיאטרון שהם בלתי נשכחים. לטעמי לא נכתבה עדיין במחזאות הישראלית סצנה נפלאה יותר מזו בו האב והבן, מלך גולה ובנו ב"הנסיכה האמריקאית" נפגשים במקרה בדרך אל הזונה ששניהם משתמשים בשירותיה. או שלושת התפקידים הענקיים שכתב במיוחד לחנה רובינא בשנותיה האחרונות. באחת הייתה מאצולת ההתיישבות הישנה. בשנייה צוענייה סוערת ביפו ובשלישית דונה כריסטינה, המאפיונרית אמו של הסנדק אדיפוס, ב-ניו יורק. אלוני שבצוענים של יפו הביא את כל וותיקי התיאטרון לשבת לחזור ולשיר שיר צועני ברוסית. זו הייתה הפעם היחידה שרובינא מסקין והוותיקים האחרים שרו רוסית על במה שנולדה במוסקבה כדי לדבר עברית. בסוף הסצנה המופלאה יוסי בנאי ניגש, משתחווה לפני חנה רובינא ומזמין אותה לרקוד וואלס למנגינת השיר ומוציא אותה מן הבמה בריקוד. עוד רגע קסום. וכאלה היו לאין ספור. אמרתי שאהבתי אותו מאוד? כן. מאוד. וכעת מן הזיכרונות הקטנים הפרטיים שלי אל הספר. במאמר הפתיחה המציג את אלוני מצטטת נורית יערי ממאמרו של דן מירון על אלוני "ציון דרך מכריע ניתן ליראות רק במחזהו הראשון של נסים אלוני, "אכזר מכל המלך" שעלה על הבמה ב 1953 יצירת נעורים מבריקה, שסתמה את הגולל בשעתה על המחזאות הקיקיונית שפרחה באקלים הנוח של שנות המדינה הראשונות."המחזה הזה עסק דרך הסיפור התנ"כי של מרד ירבעם ברחבעם בשאלות בענייני דת ומדינה, שלטון ושחיתות, אמונות תפלות ונאורות. לא הרבה השתנה באקלים שלנו מאז. ואם דן מירון אמר שאין לנו מי שהסתמך על כתבים היסטוריים הוא שכח את שפתו המיוחדת של אלוני במחזה זה המצליח מבלי לצטט ישירות לשחזר שפה תנ"כית. כשחזר מלימודים בפריז, שם התחכך בחיי התיאטרון הסוערים של אותה תקופה, הוא העלה את מחזהו "בגדי המלך" ב1961. במחזה ניכרים לראשונה מוטיבים שיעלו, יחזרו ויפותחו במחזותיו הבאים: המלכים הליצנים. ההרחקה מהכאן והעכשיו אל עולם דמיוני לחלוטין. זה היה המחזה הראשון שביים וגם מבחינה זו ההצגה פתחה מסורת חדשה של מחזה המבוים בידי הסופר, שפתו הפיוטית הייחודית של אלוני הפכה להיות גם שפה בימתית יחידה במינה, פיוטית לירית ומהממת ביופייה. הוא מתגלה כבמאי אשף, ששיתוף הפעולה שלו לאורך השנים עם יוסל ואודרי ברגנר העמידו קריטריונים חדשים לאסטטיקה בימתית ולשיטת משחק חדשה. כאן נולד אנסמבל השחקנים שלו, סגנון המשחק הייחודי לו אך גם האגדה על הכתיבה הבלתי מסתיימת של המחזה. ואכן מרגע זה אפשר להגיד עליו שהוא המקורי שבכותבים שלנו. מקורי מכולם, כן! לא המקומי, את מה שיש לו להגיד על המקום הוא מסתיר ברמזים בתוך משפטים קטנים, לכן מקורי מאוד, לכן כה קשה כמקור להזדהות. אין ערבות הנגב או קזבלן אף אחד לא הלך בשדות אצלו. כולם חיו חיים גדולים אופראיים מלכותיים או חיי ליצנים מרודים. אך במחזה בגדי המלך, אחרי שהחייטים משתלטים על המדינה ועומדים להכריז מלחמה על מדינה שכנה כדי להרחיב את עסקי האוויר שלהם אלוני כותב:
להזכירכם, דברים אלו נכתבו לפני ארבעים ושלוש שנים. נראה כאילו דורות של מנהיגים העתיקו את הנאום הזה וחזרו עליו באוזנינו. ועדיין נדמה לי כי רק אתמול שמעתיו שוב. מי שהקשיב אז ידע אולי להבין מי הוא המלך הערום ומי האופורטוניסטים שבאו להדיח אותו ולהפוך לכוח החדש. אלוני ברח מספרות הכאן והעכשיו אל מני משלים מוזרים, גרוטסקיים לעתים. מיני ליצנים ומלכים מוקיונים. ומוטיב שילך ויתגלה עובר כחוט השני, רצח אב. או כמו שהוא אומר בנסיכה האמריקאית "אם בן לא רוצח אב, אב רוצח בן" התהליך האדיפאלי שעובר בכמה ממחזותיו ומגיע לשיאו המוגמר במחזהו האחרון שהוצג על הבמה "אדי קינג" אדיפוס בניו יורק. את הבטחתו לעשות עיבוד משלו למחזה המלט לא קיים. ב1963 עוזבים אלוני עם יוסי בנאי ואבנר חזקיהו ופותחים את תיאטרון העונות עם הצגת המחזה "הנסיכה האמריקאית". בהצגה מתגלה בכל יפעתה לשונו, ראיית הבמה הנפלאה שלו וכמו שכבר אמרתי, הסצנה הנפלאה ביותר בדרמטורגיה הישראלית. מלך בוגומניה הגולה אי שם מתחת לקו המשווה אומר משפט אחד על פלשתינה "ארץ קטנה באפריקה המשתחררת. קנאים מאוד. הרבה פולקלור" כבר אז כותב משה נתן "הקהל לא אימץ את המחזה, לא אהב אותו. הוא בא להצגה, ראה,לא הבין, ויצא מאוכזב". בהמשך השנים יעלה אלוני עוד פעמיים את המחזה, וכדרכו ימשיך לשנות אותו ולשכתבו מחדש. אך בצוענים של יפו הוא מציג את ההסתגלות התרבותית של המהגרים התבוללות שלא נראית לו אפשרית "תפל. תפל. כשאני קם מהשינה, תמיד. הכל תפל..כן...פה...ביפו. פליטים... שריד של... יותר מדי זיכרונות... יותר מדי חוטים... יד אלוהים" משפטיו הלא סגורים של אלוני, שלוש הנקודות הצריכות להתמלא על ידי השחקן, הסטקטו החפוז. יוסי בנאי הזדהה עד הסוף עם השפה, לא רק שהפך לנציגה הבולט והמיוחד, הוא לא הצליח להשתחרר מ"השפה האלונית" ולחזור ולדבר במשפטים גמורים גם במחזות אחרים. שחק את שלושת הנקודות בסוף משפט לא רק שיחק "אלונית" כשעבר לכתוב מערכונים הוא כתב אותם באותה שפה שהפכה להיות שפתו האישית הנוספת והמאומצת. ב1964 הוא מעלה את מחזהו "המהפכה והתרנגולת" הוא מסתמך על קטע מסיפור של מרק טווין המתייחס לאלו שנשארו באי פיטקרן אחרי המרד על הבאונטי. מחזה שניסו לפרש אותו כהשתקפות המריבה של אותם ימים הידועה כ"הפרשה". שני זקנים על האי הנלחמים למצוא ולגלות את הקונסטיטוציה האבודה, מי נתן הוראה להחביא איפה. בלי קונסטיטוציה אין חוק. הרובד התחתון של המחזה נסמך על עולם האופרה, כשם שבגדי המלך נסמך על סיפורו של אנדרסן ו"נפוליון חי או מת" יסתמך הן על היסטוריה ממשית, על כשפים של כוהני וודו וליצני תיאטרון וקומדיה דל ארטה. כשהעלה את דודה ליזה בהבימה כתב עליו גמזו:
"הצוענים של יפו" התקבלה בהתרגשות. אלוני היחיד במינו שלנו עשה זאת שוב, כתב אברהם עוז, רב אשף הכישוף הבימתי. עידית זרטל כתבה:
אחד הדברים הכואבים עם הצגות תיאטרון היא העובדה שעם רדת המסך האחרון לא נשאר ממנה שום תיעוד של ממש. אולי כמה פורטרטים של המשתתפים. לא צילומי במה שום דבר מנציח. אפילו כשישנה הקלטה (של הנסיכה האמריקאית) היא לא ממש מעבירה את עוצם החוויה, ואיך אפשר לתאר את נפלאותה של החוויה של אלו שבאו עם ראש פתוח ונתנו לעצמם להישאב לתוך ההצגה. רינה בן שחר, במאמר מחקרי מקיף על השימוש בשפה כותבת:
והיא מביאה ציטטות מהמערכונים המוכרים "קפטריה בטבריה" או " היה מנוע?" וכל כמה שלא ינסו להסביר, מבלי לקרוא את המחזות, ובעיקר לשמוע שחקנים אומרים את הטקסט בהנחייתו המדויקת של אלוני, הקסם המיוחד במינו, מה שאני נוהג לקרוא לו זיקוקי דינור הלשוניים המרהיבים לא יצליחו לעבור רק מדיבור עליהם. מחזהו האחרון שהוצג על במה היה אדי קינג, במחזה ישנו מונולוג קצר בו מספרת יוקסטה, ואני מצטט בערך מהזיכרון "שם במולדת הישנה, בלילות סערה היו תיישים יורדים מן ההרים ומכים בליבותיהם של הנשים הצעירות". השחקנים קיבלו את המחזה המודפס כמה ימים קודם לקריאה. בחזרה הראשונה רובינא לא רצתה לקרוא את השורות הללו. אחרי שנים סיפר לי אלוני. בהפסקה רובינא אמרה לי "רובינא לא מדברת על תיישים על הבמה" היא תמיד דיברה על עצמה בגוף שלישי. "הסברתי לה שזה תיש סמלי" אמר נסים "רובינא לא מבינה סמלים. תכתוב לי מלים הרואיות" נסים כרע לפיה ברך, כך סיפר, הניח את ראשו על ברכיה ואמרה לה, "אבל רובינא, אלו תיישים הרואיים" בסופו השתכנעה לומר את המשפטים והם מהיפים שינם במחזה הזה. ואם לפלוש לעוד רגע של סיפור פנימי מהחזרות, ב"צוענים של יפו" הכינו לרובינא פאה נכרית אדומה כאש למערכה הראשונה, פאה בגובה רב. בחזרה הגנראלית היא קראה לנסים ואמרה לו שהיא מסרבת לצאת לבמה עם הפאה הזאת " אתה עושה צחוק מרובינא" האשימה אותו. בסופו של דבר, אחרי בכי משותף של שניהם, כטובה פרטית, היא הסכימה לצאת לפעם אחת עם הפאה. לאישה הזאת הייה חוש מדהים להרגיש את תגובת הקהל. הוא נכנס אליה בהפסקה לפני המערכה הבאה שם הייתה צריכה להחליף לפאת צמות שחורה והנה היא נשארת בפאה האדומה ומסרבת להחליף. "הם אוהבים את רובינא באדום" אמרה. ושוב סצנה ודמעות, והיא מתרצה להחליף. את אדי קינג כבר קיבלה הביקורת בקטילה נוראית. "תאטרון הנתמך בכספי ציבור לא רשאי לתת למחזאי צ'ק בלנקו לתרגילים כאלה" כתב בועז עברון. מיכאל הנדלזלץ כתב "אלוני כשרלטן בעל כורחו", שניהם טעו. דווקא התיאטרון המסובסד צריך לתת אפשרות לחיפוש דרך חדשה והמחזה השרלטני הזה נחשב היום לפסגת יצירתו של אלוני אחרי שנותח כמה וכמה פעמים במשך השנים. ביקורות מהסוג הזה הן אלו שגרמו לתאטרון בארץ להיהפך לאפור וחדגוני כמו שהוא מזה עשרות שנים. מאז פסק לכתוב, או לפחות לפרסם, הפך אלוני למתרגם נפלא. אך לצערי מעולם לא ניסה לביים מחזות של אנשים אחרים. משה שמיר אמר עליו:
ואם ניסה לקלל מצא את עצמו מברך את היופי הפיוטי שאלוני חתר אליו. מה שלא הבינו אז, וכנראה עדיין היום, שאלוני ניסה והצליח לשבור את מסורת המחזה "הכתוב היטב" ולהתחבר למסורות חדשות יותר של שבירת צורות. ברכט, אותו פגש, פיראנדלו, דירנמט, בקט, יונסקו, פינטר ואחרים היו מוכרים לו מהשנים שחי בפריז. הוא למד להבין את החידושים והאפשרויות שנסללו. הוא הצליח לחבר בין הכתיבה החדשה ביותר לערב אותה במיתוסים עתיקים החל מהתנ"ך ועד למיתולוגיות שונות, מהקולנוע, לו קרא "האוניברסיטה של החושך" ולהמציא עולם חדש ומופלא. כשרואיין פעם על כתיבתו אמר:
כן נסים אלוני הרציני מאוד היה גם הוא דמות הליצן, בחייו דיבר בלשונן של הדמויות הכתובות שלו. אומרת נורית יערי:
אלוני אינו לוקח חומרים מהעולם המציאותי, להיפך. הוא מערב חומרים מכל צורות המוכרות בתוך מחזה אחד. הוא לוקח את מיתוס אדיפוס ומחקה כפרודיה את הטרגדיה, מלודרמה. אופרה, סרט בלשי, אופרטות וסרטים הוליוודיים. והתערובת יוצרת עולם אחר, משתקף למציאות מוכרת אך אינה כזאת אך עולם השלם בתוך עצמו המוצג לפני צופה מהמציאות. אלוני מספר על כתיבתו:
מכאן עובר הספר לסדרת מאמרים המנתחת את המחזות השונים ומנסה להראות את המקורות ואת צורת הכתיבה המיוחדת. מכיוון שהמחזות לא הוצגו מאז שנות השישים ובקושי ניתן להשיג אותן בדפוס מן הראוי לחזור לפחות אל הספר הזה אל המאמרים המנתחים והמביאים גם ציטטות מדויקות, מסבירים מתארים ומצטטים מכל מחזה לחוד. המביאות חלק מהניחוח המיוחד של אלוני.
אם לשם דוגמא יצחק בן מרדכי מנתח את המקורות מהם רקח אלוני את המחזה "דודה ליזה" הישראלי ביותר מבין מחזותיו לכאורה, לכאורה, כי ישראל איננה במחזה, פלשתינה מוזכרת אמנם, וגם תקופת ההתרחשות יוחסה על ידי הביקורת לוותיקי מושבות נוסח זיכרון יעקב, אך יורם קניוק כתב על המחזה:
בן מרדכי מראה לאורך הניתוח כיצד הטרגדיה של אדיפוס, גן הדובדבנים של צ'כוב, ביקור הגברת הזקנה של דירנמט ומבנה קלאסי של מחזות ראסין הצרפתי בונים את הדראמה הטרגית הגדולה הזאת. רק הקריאה בעזרת הציטוטים ותיאור ההצגה יכולה להסביר את המורכבות הנפלאה ההיא. וחבל שאין בספר לפחות את תמונתה של רובינא בבגדיה הלבנים כשבידה שמשיה, מהמפורסמות מתמונותיה האחרונות. כבר כתבתי שמן הראוי היה שהתיאטרון הישראלי יקבל תמיכה ויעלה מחדש את שלושת המחזות האחרונים לפחות, כל זמן שהשחקנית אורנה פורת אולי יכולה לשחק את דודה ליזה, גילה אלמגור את מדאם זרה ב-צוענים של יפו, וליאה קניג את מדאם כריסטינה. לזה צריכה להינתן תמיכה ציבורית רחבה, לשחזר להעלות ולקבע קלאסיקה ישראלית בגדולתה. כשם שהבימה הייתה מחדשת מדי עשור את הדיבוק והיהודי הנצחי. למזלנו הבימה העלתה לפחות את בגדי המלך לפני כשנה, כמה חבל שלתקופה מוגבלת בגלל ההפקה המסובכת. אך לפחות לכמה אלפי אנשים ניתנה אפשרות לחוות מחדש את לידתה מחדש של המחזאות הישראלית הזאת. מוכרחים לציין את האמירה של נסים אלוני שהתיאטרון הוא כישוף נגד המוות, ואין משפטים יפים יותר וברורים יותר מאלו הנשמעים בדודה ליזה:
את המחזה הצוענים של יפו מנתחת לעומק אסתר נתן. כבר בפתיחה היא מציינת את בעיית ההתייחסות אל המחזה בזמנו:
כתב ידו האמנותי של אלוני, היא אומרת, ספוגה במחזה. דימוי של לשון נמוכה על כל השיבושים והסלנג ועם זאת פיוטית ומדויקת, דראסטית ומתנגדת. ריתמוס מרוסק, חי, דיאלוגים מהירים וקטועים, שבהם מדברים לא במשפטים ולא בפסוקים אלא במלים, ולכל מלה והגה מידה של אקספרסיביות וסוגסטיביות, כל אלה נתנו לשחקן "לשון שאפשר היה לדבר בה" על הבמה. המחזה מתרחש ביפו כאמור, לא יפו מוכרת אלא יפו של אלוני שאותה הוא מתאר בפתיחת המחזה כך:
בכמה וכמה ממחזותיו של אלוני מופיעה דמות "כלה", הנערה האמורה להתחתן ומסביבה מתחולל מאבק רגשות. לעתים היא הבתולה הנצחית הסמלית לעתים היא המעוררת את הטרגדיה. גם בשיר יפה מאוד שכתב ליזהר כהן "שיר כלולות" עוסק בכלה. השורה "בשערך אקלע שושן שחור כלה" מאירה היטב את היכולת שלו לכתוב בלשון ניגודית וליצור פואטיות משלו. ברוב מחזותיו החתונה, אם היא כבר מתקיימת, איננה מושג רומנטי כלל. כשזו טרגדיה היא מוליכה למוות, "חתונת דמים" וכשאיש לא מת החתונה עצובה כי היא התפשרות עם מציאות קשה. ב"כלה וצייד הפרפרים" אין חתונה בסוף כי הכלה הדורשת מחתנה החלילן שיבטא פעם את שמה, מי, שלא ינגן אותו בחלילו. היא רוצה הכרה במהותה. היא הפרפר הנמלט מהרשת. אלוני בחר במלודרמה כמבנה המועדף עליו להתבטא ולכתוב בו. מלודרמה אנטי המחזות המודרנים של מחזאות האבסורד המרוקנים מרגש ופונים אל האינטלקט. מלודראמה, "כז'אנר של שוק" נמוכה. אלא שהמלודרמות של אלוני מסתירות תחכום כה גדול שאנשי "השוק" אינם יכולים כלל לרדת לעומק הרבדים הפנימיים של כתיבתו, והסיפור, סיפורי הרצח לרוב באמת אינם מותחים מספיק, אם לזה התכוון. רצח ורומנטיקה, כלות ורוצחים, אבות ובנים. נושאים העוברים בשינויי גוון ממחזה למחזה. מצורה מיתית אחת לאחרת. מהאופרה למאפיה. מגן במושבה, שבו רובינא, שאי אפשר לתאר שנסים לא חשב על זה, רובינא "כלת העם היהודי" מהדיבוק היא עכשיו הכלה לשעבר זו שסירסה את שלושת בעליה ורוקמת ומסביבה נרקמת מזימת רצח, היושבת משותקת על כיסא גלגלים בגן הצומח פרא. לא רק המחזה עצמו גם השימוש של הפרסונה של השחקנים והתת מודע של הקהל הם חלק נכבד במחזות. אלוני עושה את הבלתי ניתן כמעט, עירוב של מלודרמה רגשנית עם דמויות אלגוריות שורשן נעוץ במיתוסים עתיקים ומולן דמויות מעולם הקומדיה הבולוורדית הזולה.
אורלי לובין קוראת מחדש את הנסיכה האמריקאית ומאפיינת את הנקודות החוזרות מאז לכל אורך דרכו של אלוני:
רצח מומצא בסרט שהופך להיות "מוות בחיים". קרופניק הבמאי שעשה כבר חמישה סרטים שהיו כישלונות קולוסאלים על מלכים. הוא הציג נפוליון בליצן. האם זו נבואת לבו של אלוני על עצמו? המלך מוצג בכניסתו:
כך זה מתחיל. בהמשך יופיע, בקולו בלבד הבמאי שנשלח על ידי דולי קוקומאקיס, הנסיכה האמריקאית, לעשות סרט על חייו של המלך הגולה. וכשמתחילים הצילומים, פרדי, בן המלך נבחר לשחק את המלך בצעירותו, וכך הוא הופך להיות אביו של עצמו על הסט, המלך משחק את השחקן המקצועי שנבחר לשחק את המלך. כך שכל אחד משני השחקנים משחק בתוך המחזה שני תפקידים המתחלפים בזהויות הקיימות במציאות. יפה ויסמן כותבת על דמות האישה לאורך מחזותיו של אלוני, ומתחילה גם היא את מסעה בנסיכה האמריקאית. היא כותבת:
דמותה של דולי קוקומאקיס, הנסיכה האמריקאית נסמכת על דמותה של קלייר זאקאנאסיאן בביקור הגברת הזקנה, גם פה גם שם אישה החוזרת כדי לשנות את העבר לצרכיה. הדמות המהפכנית שמשנה את עלילת חייהם של פרדי ובוניפאציוס, ואת פני התיאטרון הישראלי, איננה שם.
עוסקים בה, מדברים בה, מזכירים את שמה, אך אין לה נוכחות של ממש על הבמה. ישנו שליח, שליח הבא בשמה, הבמאי הבא לעשות סרט על חיי המלך. ויישנה את חייו בתסריט לרצונה של קוקומאקיס, יסבך את העלילה ויגרום לרצח המלך. הגיבורה הנעלמת. אלה מעולמות אחרים. ואכן, המחזה כולו מתייחס למיתוס פרספונה העולה מן השאול. פרדי, שהבין את תפקידה של "הקוקומאקיס" מבקש מהחוקר למצוא ולהביא אותה כדי לפתור את שאלת הרצח והחוקר עונה " קוקומאקיס? עוד לא מצאו דבר כזה... האדמה בלעה אותה... האדמה בלעה אותה" אלא שדולי איננה האישה היחידה שאיננה על הבמה. המלכה, האם, שכה מרבים לדבר בה, איננה. מאריטה, הזונה שגם האב וגם הבן נהנים מחסדיה אינה מופיעה על הבמה. נשים הופכות כאן לתעלול תיאטרלי. הגברים תלויים אחד בשני בגלל הנשים, אך במשפטים קצרים שאומר פרדי על הקשר ההדוק הזה הוא מתאר עוד דבר מה, הוא קושר את המחזה לכאן בעקיפין " זה אקלים כזה פאפא. מחניק. מעט רוח. וכולם רוצים לנשום אותו. ביום חם, בלילה קר. ומפעם לפעם סופות שממלאות את העיניים בחול. בכלל לא עליז. מה שמצחיק שגם באקלים הזה, כל אחד תלוי בשני. כמו שאני תלוי בך. ואולי גם להיפך." מזג האוויר המתואר מזכיר הרבה יותר את מזג האוויר במחוזותינו מאשר בדרום אמריקה. בדודה ליזה אלוני מרכיב שני מיתוסים חדשים. זה המקומי, החלוציות והשפעתה על עיצוב החברה הישראלית, מיתוס ברור שלקהל היה קל לזהות אותו עדיין בשנות השישים, אך המיתוס הנוסף הוא המיתוס הפרטי של התיאטרון. בשנת 1953 חנה רובינא שיחקה את אם המלך ב"אכזר מכל המלך" ב1969 הוא חוזר וכותב לה תפקיד חדש. דודה ליזה, אם יישוב ארכאית בהקשר של מיתוס החלוציות, אך דודה ליזה מונעת גם בנוכחותה הבימתית של הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי, היא יצרה רובד מיתולוגי משלה בהיסטוריה של התיאטרון. ולא לחינם הביוגרפיה שלה שנכתבה בידי כרמית גיא נקרא המלכה נסעה בקו חמש. כמו דולי קוקומאקיס, גם דודה ליזה עסוקה בלכתוב תסריטים לביים ולשנע אנשים. גם היא מתכננת רצח. מול דודה ליזה, נוקשה אך אצילית מאוד עומדת במחזה דמותה של עובדת המועצה. גסה. חסרת דמיון ועניינית, היא המייצגת את ההווה הישראלי "זה שלא רואים אותו, לא אומר שאין לי שפם" האישה חייבת לייחס לעצמה דימוי של דמות המושבניק המיתולוגי כדי להיהפך לחלק מהתמונה. ישנה במחזה דמות של אמן, קדוש, המספר, והימים הם שנת 1966 שנה לפני המלחמה הגדולה שבסיומה ישראל הפכה לאחרת לחלוטין ממה שהייתה קודם לכן.
ואחרי הרצח, כשהמסך עומד לרדת על המחזה הכפול אומרת ליזה:
ב1971 עלה המסך על "הצוענים של יפו" אלו שניסו לרדת לעומק המחזה, שלא היו רבים, הגדירו אותו מיד כסימן דרך בתיאטרון הישראלי. הצוענים היה תערובת של תיאטרון מוסיקאלי וטרגדיה. והפגין יחד עם יסודות מוכרים ממחזות קודמים, חידושים שלא נראו קודם במחזותיו של אלוני. ניסיונו הדרמטי לעסוק בשואה הוצג על רקע מציאות תיאטרונית חתרנית, שרק אלוני יכול היה ליצור. מאבקם של פליטי השואה, צוענים , לבנות מחדש את חייהם באמצעות כישרונותיהם האמנותיים במועדון לילה ביפו. צבעוניותו של שבט הצוענים מעורבת כתמיד בעלילה בלשית אדיפאלית. חידושו הגדול של אלוני במחזה זה הוא הצגת מיתוס עקידת יצחק וחשיפתו לאפשרות שקסם כשפיה של מאדאם זארא, הצוענייה, ישנה את סופו. כישופים וקסמים נולדו מטבע בריאתם לגונן על השבט, בכל מקום בכל זמן. אלא שמאחורי הכשפים עומדת עתיקה יותר הבטחתו של אבי השבט הקדמון ברית בינו לבין אלוהיו. ברית הדורשת צייתנות חסרת פשרות.הצוענים, שכוחם בהרקדת דובים וקריאת עתידות לא נפגע, מציעים ליהודים שנחלשו בשואה את המרת מסורת ההקרבה והדם במסורת של אחיזת עיניים. מאדאם זארא הצוענייה היא כמובן גברת שרה אשת אברהם אבינו. היא בניגוד לקודמתה כן תתערב בעניין העקידה ותנסה לשנות בכוחה את המעשה בסיפור אגדה. כך מעלים הצוענים במועדון זינגארה את " דה שו" האלף נפלה. השואה היא שו, ואולי אלוני היה נביא וידע משהו על השו האחר שיתרחש בעתיד אצלנו בטלוויזיה. עד כאן על כתביו. מה שחסר ולא ניתן להבעה במלים הם תיאור ההצגות על הבמה. רק מי שיש לו זיכרון של צליל קולה של רובינא יכול לנחש איך שהוא את עומק ההבעה הקולית שלה. יוסי בנאי, מאחרוני שחקני אלוני המקוריים עוד נשמע כזה גם כשהוא משחק שבתאי. אך איך אפשר לתאר את היופי החזותי שהיה חלק מהחזון של אלוני, חזון שציירים הצליחו להבין וליצור למענו. את התנועה, את המוסיקה המנוגנת אך גם זו של המלים כמו שאלוני הצליח להוציא מהשחקנים שלו. כל תנועה כל תו של השפה. עושר גדול שלא נראה מאז. אולי תיאורה של רות חזן והתרשמותה מההצגה "אדי קינג" תוכל לתת משהו מהאושר הבימתי, וכך היא כותבת:
ומול ההתרגשות המופלאה הזו כתב מיכאל הנדלזלץ:
העניין הוא לא רק בחוסר ההבנה של הנדלץ המבקר. העניין הוא שהנדלזץ היה גם יועץ בתאטרון הבימה ורצה לנהל אותו בתקופה אחרת. מיכאל אוהד כתב שלוש הצגות מכוננות חשובות של התיאטרון הישראלי. הדיבוק, הנסיכה האמריקאית והמגילה של מאנגר. אני הייתי שם, בכל ההצגות. בכל אחת מהן כמה וכמה פעמים. ואני יכול להעיד שחזן היא הצודקת. היום יודעים זאת רבים ומתגעגעים. ובכל זאת לקהל לא ניתנה אפשרות לקרוא ניתוחים ברורים של אלוני מאז מותו של נתן, שכתה עליו פירושים ברורים ונכוחים בעיתוני סוף שבוע. בהתפרצות של כאב לב צועק המלך על פרדי בנסיכה האמריקאית:
אכן אפור התיאטרון מאז לכתו של המלך נסים. אפור אפור אפור, והדמוקרט הנדלזלץ ממשיך לבקר. כאב הלב הגדול הנוגע לחוסר התקבלותו של אלוני על ידי ביקורת והקהל נגרם בשל חוסר מצע פנימי מספיק של מצבור ניסיון וידע תיאטרלי. עד שאלוני התחיל לעסוק במהות הטרגדיה הגדולה, המיתית, לא הוצגו בארץ מאז תחילת ימי התיאטרון אלא אדיפוס( 1947- הבימה מדיאה- 1957 הבימה- אלקטרה - 1965- הקאמרי) לא לקהל ולא למבקרים היה בסיס להתייחס אל גדולתו המיוחדת של אלוני. לא היו זיכרונות מהצגות קודמות. תרבות הטרגדיה העמוקה העתיקה לא הגיעה לכאן. כשאלוני מציג סוף סוף גרסה ממשית למחזה אדיפוס, לא הבינו את כל השינויים והתעלולים שעשה כשהעביר את ההתרחשות לחיי המאפיה בניו יורק. הוא לא הצליח לקרב את העתיק אל ימינו רק בשל שינוי התקופה בה מתרחש מחזהו. ישנם בספר עוד כמה מאמרים שלא נגעתי בהם, לא הבאתי מתוכם. בסופו של דבר כולם מדברים על איכותו היוצאת דופן של אלוני הכותב, אלוני הבמאי, אלוני אשף הבמה, הרב תרבותי והרב שכבתי. ולצערי רוב המאמרים מתייחסים לנסיכה האמריקאית ולשלושת המחזות האחרונים, הצגות האמצע לא נותחו בספר זה דבר הפותח תקווה לספר נוסף על המחזות האחרים. אי אפשר שלא להגיד דבר עקרוני אחד. אלוני עם כל הבעייתיות שלו. עם חוסר ההבנה של הביקורת אז, עם קהות החושים של הקהל לא רק שחידש את פני התיאטרון. בלעדיו לא היה כמעט סיכוי למחזאי צעיר בשם חנוך לוין להיהפך למחזאי כה חשוב. מי שפתח את דלת התיאטראות הגדולים לניסיונות וחידושים היה אלוני. הוא היה המנבא של לוין. הוא פתח לרווחה את הדלת לכותבים במאים של עצמם. הוא היה קול מתגלגל במדבר עשייה החדשנית אצלנו. מול כל מחזות הריאליזם המקומי הוא הצליח להביא זיקוקי דינור וצבעוניות חדשה. בנאום ההכתרה המלך בנסיכה האמריקאית מופיע עם שלושה בלונים. ואומר:
אינני חושב שמישהו ניבא נכון יותר מראשית דרכו את אחריתו. צריך היה להרוג את המלך בויז. לא לתת לו להעלות מחזות נוספים. מה הוא משגע אותנו עם בלונים צבעוניים ולא אומר כלום. דברי המלך על נסים, דברי נסים על המלך. מלך הבמה שלא הוכתר מעולם. כמה חבל. איזה כאב לב. איזו החמצה. שלנו, של הקהל. נער הייתי. לא חכם, אך פעור עיניים ואוזניים. לא הבנתי כמובן את המחזות לכל עומקם "לא הייתה לי תרבות קלאסית" כמו שאומר פרדי בנסיכה האמריקאית. אך היה לי דמיון. היה בי הרצון להשתכר ממראה עיניים ואוזניים. ראיתי כל הצגה שלו הרבה ככל האפשר. יכולתי לחקות את השחקנים. זכרתי סצנות. אלוני המופלא גרם לי לחוויית חיים בלתי נשכחת. טוב שנולד הספר הזה. אני רוצה להביא כמה ציטוטים מן המחזה "בגדי המלך" שיצא לאחרונה בדפוס. כדי לתת למי שלא ראה להתבשם מלשונו של אלוני. ואגב כל הנקודות במקום סופי משפטים כתובים במקור והיו לאחד מסימני הכתיבה של אלוני. הדוברים הם: קספר- המלך טורנו וקורבו- שני חייטים זום- ראש הממשלה
עד כאן ציטוטים מתוך המחזה. חשוב ומעניין מאוד לקרוא היטב ולהבחין ברמות השפה השונה שכל דמות מדברת בה.. אלוני הצליח ליצור שפות דיבור שונה לכל דמות. רמה אחרת של מבני משפט. דקדוק ותחביר. בחרתי בעיקר מונולוגים כדי לתת במרוכז את האפיון. בדו שיחים המתקיימים במחזה יש התנגשויות רבות בין רמות השפה בהתאם לדוברים והם מוסיפים לעתים מימד קומי לעתים מתח וחרדה. ותמיד מעמידים את הדובר באור ברור ומיוחד לו. ורק להזכירכם, זה נכתב ב1961 נראה כאילו הרבה דורות של מנהיגים העתיקו את הנאום הזה וחזרו עליו באוזנינו. נדמה לי שרק אתמול שמעתי אותו שוב. ולסיום, עוד ציטוט קטן, שיר.
|
