אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נסים אלוני: על מלכים, צוענים ושחקנים


התמונה של דן לחמן

על מלכים, צוענים ושחקנים. מחקרים ביצירתו התיאטרונית של נסים אלוני / בעריכת נורית יערי. המכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר. הוצאת הקיבוץ המאוחד
על מלכים, צוענים ושחקנים. מחקרים ביצירתו התיאטרונית של נסים אלוני / בעריכת נורית יערי. המכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר. הוצאת הקיבוץ המאוחד

לטעמי נסים אלוני היה מחשובי הכותבים שלנו. בעיקר לתיאטרון כמובן, אך לא רק. כל מה שכתב לבמות הבידור "הקלות", בין אם לגשש, בין אם לתכניות יחיד או ערבי בידור של יוסי בנאי ורבקה מיכאלי ועוד כאלה שהיוו דרך כתיבה חדשנית ומצחיקה. כזאת שהביאה לעולם מלים וצירופי לשון חדשים שנטמעו בשפה. וזה מבלי לדבר על סיפורי נעוריו בתל אביב.

אני יודע שבמשך השנים נכתבו עליו כמה וכמה עבודות מחקר וניתוח באוניברסיטאות אך משום מה מאז פורסם "כישוף נגד מוות" ספרו של העיתונאי משה נתן ז"ל, שבחייו היה פרשנו הגדול בעיתונות הכתובה. מאז שקובצו מאמריו על ניסים אלוני לאורך השנים, לא פורסם בציבור כל ספר אחר מקיף על עבודתו של אלוני. כעת יצא לאור ספר חדש ובו אסופת מאמרים של כותבים שונים המנתחים ומתייחסים ליצירתו, ואני חייב להודות שמזמן לא שמחתי כל כך על ספר חדש עוד לפני שנגעתי בו.

על האיש וצורת עבודתו מתהלכות אגדות רבות. שחקנים העריצו אותו, מנהלי תיאטראות פחדו ממנו. הוא היה מביא שלד מחזה, מבטיח להעמיד אותו על הבמה תוך כמה שבועות כנהוג אך מעולם לא הצליח להביא את עצמו להחליט שהמחזה גמור באמת. העבודה התארכה, בכורות נדחו מחודש לחודש ולדעתו תמיד חסרו לו עוד כמה ימים עד שהמחזה יהיה מוכן סופית להצגה בפני קהל. אי אפשר שלא לציין שנסים היה לא רק כותב מופלא אלא גם במאי תיאטרון חדשני בעל חזון בימתי יוצא מגדר הרגיל. ההצגות שלו תמיד היו יפות להפליא, שחקניו תמיד במיטבם. הבעיה הייתה הקהל שלא רצה להתאמץ, ניסים כתב מחזות לא פשוטים, מורכבים, אך בעלי ברק לשוני ואפוריזמים ומשפטים מרהיבים. הקהל קיבל את דין המבקרים הפחות מתעמקים שחזרו על המנטרה "את אלוני אי אפשר להבין"

יש רגעים מעטים בחיי התיאטרון שהם בלתי נשכחים. לטעמי לא נכתבה עדיין במחזאות הישראלית סצנה נפלאה יותר מזו בו האב והבן, מלך גולה ובנו ב"הנסיכה האמריקאית" נפגשים במקרה בדרך אל הזונה ששניהם משתמשים בשירותיה. או שלושת התפקידים הענקיים שכתב במיוחד לחנה רובינא בשנותיה האחרונות. באחת הייתה מאצולת ההתיישבות הישנה. בשנייה צוענייה סוערת ביפו ובשלישית דונה כריסטינה, המאפיונרית אמו של הסנדק אדיפוס, בניו יורק.

אלוני שבצוענים של יפו הביא את כל וותיקי התיאטרון לשבת לחזור ולשיר שיר צועני ברוסית. זו הייתה הפעם היחידה שרובינא מסקין והוותיקים האחרים שרו רוסית על במה שנולדה במוסקבה כדי לדבר עברית. בסוף הסצנה המופלאה>יוסי בנאיניגש, משתחווה לפני חנה רובינא ומזמין אותה לרקוד וואלס למנגינת השיר ומוציא אותה מן הבמה בריקוד. עוד רגע קסום. וכאלה היו לאין ספור. אמרתי שאהבתי אותו מאוד? כן. מאוד. וכעת מן הזיכרונות הקטנים הפרטיים שלי אל הספר.

במאמר הפתיחה המציג את אלוני מצטטת נורית יערי ממאמרו של דן מירוןעל אלוני "ציון דרך מכריע ניתן ליראות רק במחזהו הראשון של נסים אלוני, "אכזר מכל המלך" שעלה על הבמה ב 1953 יצירת נעורים מבריקה, שסתמה את הגולל בשעתה על המחזאות הקיקיונית שפרחה באקלים הנוח של שנות המדינה הראשונות."המחזה הזה עסק דרך הסיפור התנ"כי של מרד ירבעם ברחבעם בשאלות בענייני דת ומדינה, שלטון ושחיתות, אמונות תפלות ונאורות. לא הרבה השתנה באקלים שלנו מאז. ואם דן מירון אמר שאין לנו מי שהסתמך על כתבים היסטוריים הוא שכח את שפתו המיוחדת של אלוני במחזה זה המצליח מבלי לצטט ישירות לשחזר שפה תנ"כית. כשחזר מלימודים בפריז, שם התחכך בחיי התיאטרון הסוערים של אותה תקופה, הוא העלה את מחזהו "בגדי המלך" ב1961. במחזה ניכרים לראשונה מוטיבים שיעלו, יחזרו ויפותחו במחזותיו הבאים: המלכים הליצנים. ההרחקה מהכאן והעכשיו אל עולם דמיוני לחלוטין. זה היה המחזה הראשון שביים וגם מבחינה זו ההצגה פתחה מסורת חדשה של מחזה המבוים בידי הסופר, שפתו הפיוטית הייחודית של אלוני הפכה להיות גם שפה בימתית יחידה במינה, פיוטית לירית ומהממת ביופייה. הוא מתגלה כבמאי אשף, ששיתוף הפעולה שלו לאורך השנים עם יוסל ואודרי ברגנר העמידו קריטריונים חדשים לאסטטיקה בימתית ולשיטת משחק חדשה. כאן נולד אנסמבל השחקנים שלו, סגנון המשחק הייחודי לו אך גם האגדה על הכתיבה הבלתי מסתיימת של המחזה. ואכן מרגע זה אפשר להגיד עליו שהוא המקורי שבכותבים שלנו. מקורי מכולם, כן! לא המקומי, את מה שיש לו להגיד על המקום הוא מסתיר ברמזים בתוך משפטים קטנים, לכן מקורי מאוד, לכן כה קשה כמקור להזדהות. אין ערבות הנגב או קזבלן אף אחד לא הלך בשדות אצלו. כולם חיו חיים גדולים אופראיים מלכותיים או חיי ליצנים מרודים.

אך במחזה בגדי המלך, אחרי שהחייטים משתלטים על המדינה ועומדים להכריז מלחמה על מדינה שכנה כדי להרחיב את עסקי האוויר שלהם אלוני כותב:

"ראש הממשלה: לא הסתרנו מהעם הזה דבר, ואין בכוונתנו לשנות מנוהג זה הפעם, ולו תהא האמת חמורה ותובענית, כפי שנגלתה לעיני הממשלה הזאת. הרשוני לומר בגלוי, ולא בלי רגשי צער עמוקים: סכנת המלחמה לא חלפה. עוד יותר מכך: ממדי האיום גדלו, ועל כן, הבה נבהיר כאן קבל העולם כולו: איננו רוצים במלחמה...
החייט: אין לנו עניין במלחמה. אך ידעו אויבנו, ידע כל מתנכל לשלום העם הזה וחירותו, לא לנו המותרות של שלוות פתאים, אדישות עיוורת, חוסר כוננות. וידע כל חורש רע. זרוענו מתוחה היום לבל יפתיעונו מחר. לא אנו נפתח במלחמה, אך אם יכפו אותה עלינו, תונף זרוענו. ההצהרה חתומה בידי כל שרי הממשלה וחברי מועצת העם לשעת חירום."

להזכירכם, דברים אלו נכתבו לפני ארבעים ושלוש שנים. נראה כאילו דורות של מנהיגים העתיקו את הנאום הזה וחזרו עליו באוזנינו. ועדיין נדמה לי כי רק אתמול שמעתיו שוב. מי שהקשיב אז ידע אולי להבין מי הוא המלך הערום ומי האופורטוניסטים שבאו להדיח אותו ולהפוך לכוח החדש.

אלוני ברח מספרות הכאן והעכשיו אל מני משלים מוזרים, גרוטסקיים לעתים. מיני ליצנים ומלכים מוקיונים. ומוטיב שילך ויתגלה עובר כחוט השני, רצח אב. או כמו שהוא אומר בנסיכה האמריקאית "אם בן לא רוצח אב, אב רוצח בן" התהליך האדיפאלי שעובר בכמה ממחזותיו ומגיע לשיאו המוגמר במחזהו האחרון שהוצג על הבמה "אדי קינג" אדיפוס בניו יורק. את הבטחתו לעשות עיבוד משלו למחזההמלטלא קיים.

ב1963 עוזבים אלוני עם יוסי בנאי ואבנר חזקיהו ופותחים את תיאטרון העונות עם הצגת המחזה "הנסיכה האמריקאית". בהצגה מתגלה בכל יפעתה לשונו, ראיית הבמה הנפלאה שלו וכמו שכבר אמרתי, הסצנה הנפלאה ביותר בדרמטורגיה הישראלית. מלך בוגומניה הגולה אי שם מתחת לקו המשווה אומר משפט אחד על פלשתינה "ארץ קטנה באפריקה המשתחררת. קנאים מאוד. הרבה פולקלור" כבר אז כותב משה נתן "הקהל לא אימץ את המחזה, לא אהב אותו. הוא בא להצגה, ראה,לא הבין, ויצא מאוכזב". בהמשך השנים יעלה אלוני עוד פעמיים את המחזה, וכדרכו ימשיך לשנות אותו ולשכתבו מחדש. אך בצוענים של יפו הוא מציג את ההסתגלות התרבותית של המהגרים התבוללות שלא נראית לו אפשרית

"תפל. תפל. כשאני קם מהשינה, תמיד. הכל תפל..כן...פה...ביפו. פליטים... שריד של... יותר מדי זיכרונות... יותר מדי חוטים... יד אלוהים" משפטיו הלא סגורים של אלוני, שלוש הנקודות הצריכות להתמלא על ידי השחקן, הסטקטו החפוז. יוסי בנאי הזדהה עד הסוף עם השפה, לא רק שהפך לנציגה הבולט והמיוחד, הוא לא הצליח להשתחרר מ"השפה האלונית" ולחזור ולדבר במשפטים גמורים גם במחזות אחרים. שחק את שלושת הנקודות בסוף משפט לא רק שיחק "אלונית" כשעבר לכתוב מערכונים הוא כתב אותם באותה שפה שהפכה להיות שפתו האישית הנוספת והמאומצת.

ב1964 הוא מעלה את מחזהו "המהפכה והתרנגולת" הוא מסתמך על קטע מסיפור של מרק טווין המתייחס לאלו שנשארו באי פיטקרן אחרי.מחזה שניסו לפרש אותו כהשתקפות המריבה של אותם ימים הידועה כ"הפרשה". שני זקנים על האי הנלחמים למצוא ולגלות את הקונסטיטוציה האבודה, מי נתן הוראה להחביא איפה. בלי קונסטיטוציה אין חוק.

הרובד התחתון של המחזה נסמך על עולם האופרה, כשם שבגדי המלך נסמך על סיפורו של אנדרסן ו"נפוליון חי או מת" יסתמך הן על היסטוריה ממשית, על כשפים של כוהני וודו וליצני תיאטרון וקומדיה דל ארטה. כשהעלה את דודה ליזה בהבימה כתב עליו גמזו:

"מחזה מצוין, מודרני, השואב את השראתו מן הדרמטורגיה בת זמננו ושומע לקחם של טובי מעצביה. זו יצירתו הדרמטית הטובה ביותר של אלוני"

"הצוענים של יפו" התקבלה בהתרגשות. אלוני היחיד במינו שלנו עשה זאת שוב, כתב אברהם עוז, רב אשף הכישוף הבימתי. עידית זרטל כתבה:

"קשה לכתוב על ההצגה שהיא אחת המקסימות שראיתי בחיי, שהיא עולם ומלואו של צורות ודמויות, נסים ואפשרויות... תמונות מרהיבות ביופיין, כתובה בלשון מורכבת עשירה ואסוציאטיבית" אך בן עמי פיינגולד חשב בסך הכל עצוב להיווכח שמאז אכזר מכל המלך נמצא אלוני בנסיגה מתמדת והשטרות עליהם חתם כסיכוי הגדול של המחזאות הישראלית עדיין לא נפרעה"

אחד הדברים הכואבים עם הצגות תיאטרון היא העובדה שעם רדת המסך האחרון לא נשאר ממנה שום תיעוד של ממש. אולי כמה פורטרטים של המשתתפים. לא צילומי במה שום דבר מנציח. אפילו כשישנה הקלטה (של הנסיכה האמריקאית) היא לא ממש מעבירה את עוצם החוויה, ואיך אפשר לתאר את נפלאותה של החוויה של אלו שבאו עם ראש פתוח ונתנו לעצמם להישאב לתוך ההצגה. רינה בן שחר, במאמר מחקרי מקיף על השימוש בשפה כותבת:

"אלוני השתמש באפשרויות מגוונות של העברית החיה , כולל רמות הלשון התת תקניות שלה, החדיר לדיאלוג דיבור מתירני נועז על רקע אמות המידה השמרניות של התקופה, שילב יסודות מגוונים משפות זרות, הרבה בהמצאות לשוניות ובמשחקי לשון, יצר עירובים בלתי מתיישבים על יסודות לשוניים, בתוכם פרדוקסים לוגיים סמנטיים. כל אלו העמידו את הלשון במחזותיו כגורם מרכזי של השעשוע התיאטרוני. במחזותיו נטה אלוני לכיוון הגרוטסקי והתנתק ממחזאות הווי ישראלי"

והיא מביאה ציטטות מהמערכונים המוכרים "קפטריה בטבריה" או " היה מנוע?" וכל כמה שלא ינסו להסביר, מבלי לקרוא את המחזות, ובעיקר לשמוע שחקנים אומרים את הטקסט בהנחייתו המדויקת של אלוני, הקסם המיוחד במינו, מה שאני נוהג לקרוא לו זיקוקי דינור הלשוניים המרהיבים לא יצליחו לעבור רק מדיבור עליהם.

מחזהו האחרון שהוצג על במה היה אדי קינג, במחזה ישנו מונולוג קצר בו מספרת יוקסטה, ואני מצטט בערך מהזיכרון "שם במולדת הישנה, בלילות סערה היו תיישים יורדים מן ההרים ומכים בליבותיהם של הנשים הצעירות". השחקנים קיבלו את המחזה המודפס כמה ימים קודם לקריאה. בחזרה הראשונה רובינא לא רצתה לקרוא את השורות הללו. אחרי שנים סיפר לי אלוני. בהפסקה רובינא אמרה לי "רובינא לא מדברת על תיישים על הבמה" היא תמיד דיברה על עצמה בגוף שלישי. "הסברתי לה שזה תיש סמלי" אמר נסים "רובינא לא מבינה סמלים. תכתוב לי מלים הרואיות"

נסים כרע לפיה ברך, כך סיפר, הניח את ראשו על ברכיה ואמרה לה, "אבל רובינא, אלו תיישים הרואיים" בסופו השתכנעה לומר את המשפטים והם מהיפים שינם במחזה הזה.

ואם לפלוש לעוד רגע של סיפור פנימי מהחזרות, ב"צוענים של יפו" הכינו לרובינא פאה נכרית אדומה כאש למערכה הראשונה, פאה בגובה רב. בחזרה הגנראלית היא קראה לנסים ואמרה לו שהיא מסרבת לצאת לבמה עם הפאה הזאת " אתה עושה צחוק מרובינא" האשימה אותו. בסופו של דבר, אחרי בכי משותף של שניהם, כטובה פרטית, היא הסכימה לצאת לפעם אחת עם הפאה. לאישה הזאת הייה חוש מדהים להרגיש את תגובת הקהל. הוא נכנס אליה בהפסקה לפני המערכה הבאה שם הייתה צריכה להחליף לפאת צמות שחורה והנה היא נשארת בפאה האדומה ומסרבת להחליף. "הם אוהבים את רובינא באדום" אמרה. ושוב סצנה ודמעות, והיא מתרצה להחליף.

את אדי קינג כבר קיבלה הביקורת בקטילה נוראית. "תאטרון הנתמך בכספי ציבור לא רשאי לתת למחזאי צ'ק בלנקו לתרגילים כאלה" כתב בועז עברון. מיכאל הנדלזלץ כתב "אלוני כשרלטן בעל כורחו", שניהם טעו. דווקא התיאטרון המסובסד צריך לתת אפשרות לחיפוש דרך חדשה והמחזה השרלטני הזה נחשב היום לפסגת יצירתו של אלוני אחרי שנותח כמה וכמה פעמים במשך השנים. ביקורות מהסוג הזה הן אלו שגרמו לתאטרון בארץ להיהפך לאפור וחדגוני כמו שהוא מזה עשרות שנים.

מאז פסק לכתוב, או לפחות לפרסם, הפך אלוני למתרגם נפלא. אך לצערי מעולם לא ניסה לביים מחזות של אנשים אחרים.משה שמיראמר עליו:

"המציאות כאן לא סיפקה אותו או שלא הייתה אהובה עליו... נסים זה געגועים ליופי כל ימי חייו. יופי לאו דווקא פה, להפך, דווקא לא פה, ומאז הבריחה לא הפסיקה"

ואם ניסה לקלל מצא את עצמו מברך את היופי הפיוטי שאלוני חתר אליו. מה שלא הבינו אז, וכנראה עדיין היום, שאלוני ניסה והצליח לשבור את מסורת המחזה "הכתוב היטב" ולהתחבר למסורות חדשות יותר של שבירת צורות. ברכט, אותו פגש, פיראנדלו, דירנמט, בקט, יונסקו, פינטרואחרים היו מוכרים לו מהשנים שחי בפריז. הוא למד להבין את החידושים והאפשרויות שנסללו. הוא הצליח לחבר בין הכתיבה החדשה ביותר לערב אותה במיתוסיםעתיקים החל מהתנ"ך ועד למיתולוגיות שונות, מהקולנוע, לו קרא "האוניברסיטה של החושך" ולהמציא עולם חדש ומופלא. כשרואיין פעם על כתיבתו אמר:

"נדמה לי שבנסיכה האמריקאית ישנה הרפליקה הכי יפה שכתבתי אי פעם בחיי. מישהו שם יורה במלך, והוא נופל ואומר "אהה? זה יפה! זו שורה יפה מאוד בגלל שהיא כל כך במקום. אם היה בא במאי זר לביים את המחזה, אז אחת משתיים: או שהיה שואל אותי מה זה? ולך תסביר לו מה זה, או שהיה עושה כל מני אהה משלו. אני רציתי להיות שם בזמן החזרות. רציתי להגיד את ה"אהה" כמו שאני חושב שצריך להגיד אותו. אני חושב שסופר שכותב לתאטרון מוכרח להיות בתאטרון"

כן נסים אלוני הרציני מאוד היה גם הוא דמות הליצן, בחייו דיבר בלשונן של הדמויות הכתובות שלו. אומרת נורית יערי:

"אלוני הרכיב שפה שחיה ונושמת על במת התיאטרון. שפה השייכת לתיאטרון. לא לרחוב, לא לטלוויזיה לא לעיתונות היומית. שפה שאינה משמשת להעברת אינפורמציה מידע או רגשות אלא יוצרת רגש באמצעות רשמים תיאטרליים... בהצגות של אלוני נוצרת שפת תיאטרון תוך עירוב בין שפה מילולית פיוטית המורכבת מרובדי שפה שונים...זוהי כתיבה בשכבות תוך אריגת רשתות סבוכות וצפופות של דימויים המונחים שכבה על גבי שכבה ויוצרים אפקט של אור וצבע"

אלוני אינו לוקח חומרים מהעולם המציאותי, להיפך. הוא מערב חומרים מכל צורות המוכרות בתוך מחזה אחד. הוא לוקח את מיתוס אדיפוס ומחקה כפרודיה את הטרגדיה, מלודרמה. אופרה, סרט בלשי, אופרטות וסרטים הוליוודיים. והתערובת יוצרת עולם אחר, משתקף למציאות מוכרת אך אינה כזאת אך עולם השלם בתוך עצמו המוצג לפני צופה מהמציאות. אלוני מספר על כתיבתו:

"אני נעזר בכל מה שאני יכול. אני מגייס את כל הידידים שלי מהמיתולוגיה היוונית, ומנסה לקחת מהם משהו. אני צועק להם: תעזרו! אדם נמצא לבד, כל העיר לפניו, מה הוא יעשה?"

מכאן עובר הספר לסדרת מאמרים המנתחת את המחזות השונים ומנסה להראות את המקורות ואת צורת הכתיבה המיוחדת. מכיוון שהמחזות לא הוצגו מאז שנות השישים ובקושי ניתן להשיג אותן בדפוס מן הראוי לחזור לפחות אל הספר הזה אל המאמרים המנתחים והמביאים גם ציטטות מדויקות, מסבירים מתארים ומצטטים מכל מחזה לחוד. המביאות חלק מהניחוח המיוחד של אלוני.

/

"כישוף נגד מוות" ספרו של העיתונאי משה נתן ז"ל, שבחייו היה פרשנו הגדול בעיתונות הכתובה.

אם לשם דוגמא יצחק בן מרדכי מנתח את המקורות מהם רקח אלוני את המחזה "דודה ליזה" הישראלי ביותר מבין מחזותיו לכאורה, לכאורה, כי ישראל איננה במחזה, פלשתינה מוזכרת אמנם, וגם תקופת ההתרחשות יוחסה על ידי הביקורת לוותיקי מושבות נוסח זיכרון יעקב, אך>יורם קניוקכתב על המחזה:

"עולמן הארץ ישראלי של דמויותיו של אלוני הוא מלאכותי... הרעל המצוי בגורל המשפחה זר לבניה, הוא מיובא מספרים, ממחזות אחרים. הוא לא נבדק. אין כאן ארץ ישראל"

בן מרדכי מראה לאורך הניתוח כיצד הטרגדיה של אדיפוס, גן הדובדבנים של צ'כוב, ביקור הגברת הזקנה של דירנמט ומבנה קלאסי של מחזות ראסין הצרפתי בונים את הדראמה הטרגית הגדולה הזאת. רק הקריאה בעזרת הציטוטים ותיאור ההצגה יכולה להסביר את המורכבות הנפלאה ההיא. וחבל שאין בספר לפחות את תמונתה של רובינא בבגדיה הלבנים כשבידה שמשיה, מהמפורסמות מתמונותיה האחרונות.

כבר כתבתי שמן הראוי היה שהתיאטרון הישראלי יקבל תמיכה ויעלה מחדש את שלושת המחזות האחרונים לפחות, כל זמן שהשחקנית אורנה פורתאולי יכולה לשחק את דודה ליזה, גילה אלמגור את מדאם זרה ב-צוענים של יפו, וליאה קניג את מדאם כריסטינה. לזה צריכה להינתן תמיכה ציבורית רחבה, לשחזר להעלות ולקבע קלאסיקה ישראלית בגדולתה. כשם שהבימה הייתה מחדשת מדי עשור את הדיבוק והיהודי הנצחי. למזלנו הבימה העלתה לפחות את בגדי המלך לפני כשנה, כמה חבל שלתקופה מוגבלת בגלל ההפקה המסובכת. אך לפחות לכמה אלפי אנשים ניתנה אפשרות לחוות מחדש את לידתה מחדש של המחזאות הישראלית הזאת. מוכרחים לציין את האמירה של נסים אלוני שהתיאטרון הוא כישוף נגד המוות, ואין משפטים יפים יותר וברורים יותר מאלו הנשמעים בדודה ליזה:

אטלס:" נעשיתי ליצן... עם דיפלומה.. פושע ליצן עם דיפלומה... כמו בתיאטרון...פרל: אתה מדבר בסדר, אבל לא לעניין. אטלס: גם התיאטרון! גם התיאטרון. רשמתי את שם המלודרמה ההיא... בפריז.. אוה, כן ראיתי מלודרמות... איך הם התפתלו להוליך שולל את המוות! ג'ונגוליירים... לא מסכימים עם חוסר האונים... לא הם! עושים העוויות... תרבות... אמנות.."

את המחזה הצוענים של יפו מנתחת לעומק אסתר נתן. כבר בפתיחה היא מציינת את בעיית ההתייחסות אל המחזה בזמנו:

"הביקורת שיבחה אותו כחג לעיניים אולם בשל אי הבנה או בשל התנשאות מלומדת לא זכו ערכיו הספרותיים ומשמעותו להד שהיו ראויים לו. דבקותו של אלוני ב"אחיזת עיניים" תיאטרונית אולי הצליחה כאן יותר מדי...האמת הכואבת של מחזה פיוטי ורגיש זה נשארה אי שם מאחור"

כתב ידו האמנותי של אלוני, היא אומרת, ספוגה במחזה. דימוי של לשון נמוכה על כל השיבושים והסלנג ועם זאת פיוטית ומדויקת, דראסטית ומתנגדת. ריתמוס מרוסק, חי, דיאלוגים מהירים וקטועים, שבהם מדברים לא במשפטים ולא בפסוקים אלא במלים, ולכל מלה והגה מידה של אקספרסיביות וסוגסטיביות, כל אלה נתנו לשחקן "לשון שאפשר היה לדבר בה" על הבמה. המחזה מתרחש ביפו כאמור, לא יפו מוכרת אלא יפו של אלוני שאותה הוא מתאר בפתיחת המחזה כך:

"כאן יפו, עיר שנוסדה לפני המבול, כתוב בספרים. עושים שיפוצים, אבל שום דבר חדש. ומה שנדמה כחדש, רק נדמה... מאחורי – הים. ישן. ממולי, רחוק, הרים. ישן. רואים את השמיים...אז אולי העיר, כמו זונה עתיקה מלפני המבול, מחייכת במין ביטול: עוד רצח, פחות רצח..."

בכמה וכמה ממחזותיו של אלוני מופיעה דמות "כלה", הנערה האמורה להתחתן ומסביבה מתחולל מאבק רגשות. לעתים היא הבתולה הנצחית הסמלית לעתים היא המעוררת את הטרגדיה. גם בשיר יפה מאוד שכתב ליזהר כהן "שיר כלולות" עוסק בכלה. השורה "בשערך אקלע שושן שחור כלה" מאירה היטב את היכולת שלו לכתוב בלשון ניגודית וליצור פואטיות משלו. ברוב מחזותיו החתונה, אם היא כבר מתקיימת, איננה מושג רומנטי כלל. כשזו טרגדיה היא מוליכה למוות, "חתונת דמים" וכשאיש לא מת החתונה עצובה כי היא התפשרות עם מציאות קשה. ב"כלה וצייד הפרפרים" אין חתונה בסוף כי הכלה הדורשת מחתנה החלילן שיבטא פעם את שמה, מי, שלא ינגן אותו בחלילו. היא רוצה הכרה במהותה. היא הפרפר הנמלט מהרשת.

אלוני בחר במלודרמה כמבנה המועדף עליו להתבטא ולכתוב בו. מלודרמה אנטי המחזות המודרנים של מחזאות האבסורד המרוקנים מרגש ופונים אל האינטלקט. מלודראמה, "כז'אנר של שוק" נמוכה. אלא שהמלודרמות של אלוני מסתירות תחכום כה גדול שאנשי "השוק" אינם יכולים כלל לרדת לעומק הרבדים הפנימיים של כתיבתו, והסיפור, סיפורי הרצח לרוב באמת אינם מותחים מספיק, אם לזה התכוון. רצח ורומנטיקה, כלות ורוצחים, אבות ובנים. נושאים העוברים בשינויי גוון ממחזה למחזה. מצורה מיתית אחת לאחרת. מהאופרה למאפיה. מגן במושבה, שבו רובינא, שאי אפשר לתאר שנסים לא חשב על זה, רובינא "כלת העם היהודי" מהדיבוק היא עכשיו הכלה לשעבר זו שסירסה את שלושת בעליה ורוקמת ומסביבה נרקמת מזימת רצח, היושבת משותקת על כיסא גלגלים בגן הצומח פרא. לא רק המחזה עצמו גם השימוש של הפרסונה של השחקנים והתת מודע של הקהל הם חלק נכבד במחזות.

אלוני עושה את הבלתי ניתן כמעט, עירוב של מלודרמה רגשנית עם דמויות אלגוריות שורשן נעוץ במיתוסים עתיקים ומולן דמויות מעולם הקומדיה הבולוורדית הזולה.

"כולם אחד אחד פיגורות... שומעים חדשות ישר מהפה של אלוהים, אז למה להם טלפון.." אומרת עובדת המועצה כשהיא מדברת על אצולת המושב. "אני אישה מהשוק, דוקטור, אתה מהגן. אבל אם זה בוער, תבלע את הריח שלי, ואני אבלע את הבושם שלך" "אני צנון... עם חוש הומור אדום של צנון... לא לפי חוקי הפטוניות.... הו לא... לפי חוקי הצנונים" והרבה לפני שה"כזה כאילו" נכנס לשפה המדוברת, אלוני בעל האוזן המופלאה לשפה הנוצרת ברחוב אותה מיזג בשפה הגבוהה הפיוטית כותב בצוענים של יפו " לא... אני לא הבן המתוק מהאגדה... זה שהולך עם אבא אל איזה הר... שאבא ישים עליו את הסכין כאילו... לכבוד אלוהים כאילו..."

אורלי לובין קוראת מחדש את הנסיכה האמריקאית ומאפיינת את הנקודות החוזרות מאז לכל אורך דרכו של אלוני:

"הנסיכה האמריקאית מופיע במחקר ובביקורת כהשפעה הדרמטית ביותר על התיאטרון הישראלי, כנקודת מפנה בתולדותיו.... במחזה מופיעים מוטיבים קבועים של אלוני בכל בהירותם: מאבק הדורות, הלובש גם פנים אדיפאליים וגם פנים של מאבק בין שני עולמות, בין זה הישן, המפואר והנמוג, לבין ההווה האפור והמשמים. העדר מובחנות בין עולם המציאות לבין עולם התיאטרון בין האמת לבין הבדיון, והמעבר הקל שבין עולם החיים לבין עולם האמנות. רצח, מוות, שמחובר בדרך כלל למוטיב האדיפאלי, כשהאב מת והבן נותר אחריו. זהו ניצחון העולם החדש על הישן. הישן מרופט, מושחת ורקוב והחדש ללא נשמה, נטול ערכים, אבל מלא עוצמה ויעיל. האחת אירופה שפעם שלטה ביבשות עם מלכיה וצבאותיה והשנייה אמריקה ששולטת עכשיו עם הגאג'טים המכאניים שלה וסרטיה.המחזה הזה כמעט פשוט שני שחקנים וכמה קולות מוקלטים. בן נחקר במשטרה על רצח אביו. אב שהיה מלך. סיפור על נסיכה אמריקאית ששלחה במאי גאוני אך כושל לעשות סרט על חיי המלך. "ז'אן פול קרופניק... הוא בחר אותו לעצמו!... אביו היה נהג רוסי, בולשביק נאמן והכול, אבל ממצמץ. והמהפכה לא הביטה בעין יפה על המצמוץ. האשימו אותו שהוא פוזל. טיפוסים מאוד ליריים, המהפכנים... הוא ברח לפריז,התחתן עם בלרינה רוסית. ממולן רוז' ויחד, למרות האכזבות, וקוצר הראות של המולדת הם הביאו לעולם ז'אן פול...".

רצח מומצא בסרט שהופך להיות "מוות בחיים". קרופניק הבמאי שעשה כבר חמישה סרטים שהיו כישלונות קולוסאלים על מלכים. הוא הציג נפוליון בליצן. האם זו נבואת לבו של אלוני על עצמו? המלך מוצג בכניסתו:

"הוד מלכותו, המלך בוניפאציוס ויקטור פליקס לבית הוהנשואדן, מלך בחסד אלוהים על בוגומאניה הגדולה, נסיך אוגוסטה עילית ומרקיז חבר פוק... לשעבר... היו לו מרכבות... גני פטוניה...עכשיו, פליקס ואן שואנק, מורה לצרפתית, לשעבר. הוא מנמנם, הרבה מתחת לקו המשווה. הוא בגלות. כבר עשרים שנה..... פאפא, לא, הוא לא נכנע. הוא הקים אפילו ארגון של מלכים גולים והיה בעצמו מזכיר הסניף הדרום אמריקאי...... אבל הארגון התפרק... לא שילמו מסי חבר...ואלה ששילמו, בגדו, עשו צילומי פרסומת לחרדל"

כך זה מתחיל. בהמשך יופיע, בקולו בלבד הבמאי שנשלח על ידי דולי קוקומאקיס, הנסיכה האמריקאית, לעשות סרט על חייו של המלך הגולה. וכשמתחילים הצילומים, פרדי, בן המלך נבחר לשחק את המלך בצעירותו, וכך הוא הופך להיות אביו של עצמו על הסט, המלך משחק את השחקן המקצועי שנבחר לשחק את המלך. כך שכל אחד משני השחקנים משחק בתוך המחזה שני תפקידים המתחלפים בזהויות הקיימות במציאות. יפה ויסמן כותבת על דמות האישה לאורך מחזותיו של אלוני, ומתחילה גם היא את מסעה בנסיכה האמריקאית. היא כותבת:

"זה ניסיונו של אלוני ליצור ז'אנר ישראלי מקורי. מחזה שכותרתו אבסורדית, עלילתו מלודרמטית, מבנהו טרגי ושפתו קומית"

דמותה של דולי קוקומאקיס, הנסיכה האמריקאית נסמכת על דמותה של קלייר זאקאנאסיאן בביקור הגברת הזקנה, גם פה גם שם אישה החוזרת כדי לשנות את העבר לצרכיה. הדמות המהפכנית שמשנה את עלילת חייהם של פרדי ובוניפאציוס, ואת פני התיאטרון הישראלי, איננה שם.

נסים

נסים אלוני / אכזר מכל מלך. הוצאת ידיעות אחרונות

עוסקים בה, מדברים בה, מזכירים את שמה, אך אין לה נוכחות של ממש על הבמה. ישנו שליח, שליח הבא בשמה, הבמאי הבא לעשות סרט על חיי המלך. ויישנה את חייו בתסריט לרצונה של קוקומאקיס, יסבך את העלילה ויגרום לרצח המלך. הגיבורה הנעלמת. אלה מעולמות אחרים. ואכן, המחזה כולו מתייחס למיתוס פרספונה העולה מן השאול. פרדי, שהבין את תפקידה של "הקוקומאקיס" מבקש מהחוקר למצוא ולהביא אותה כדי לפתור את שאלת הרצח והחוקר עונה " קוקומאקיס? עוד לא מצאו דבר כזה... האדמה בלעה אותה... האדמה בלעה אותה" אלא שדולי איננה האישה היחידה שאיננה על הבמה. המלכה, האם, שכה מרבים לדבר בה, איננה. מאריטה, הזונה שגם האב וגם הבן נהנים מחסדיה אינה מופיעה על הבמה. נשים הופכות כאן לתעלול תיאטרלי. הגברים תלויים אחד בשני בגלל הנשים, אך במשפטים קצרים שאומר פרדי על הקשר ההדוק הזה הוא מתאר עוד דבר מה, הוא קושר את המחזה לכאן בעקיפין " זה אקלים כזה פאפא. מחניק. מעט רוח. וכולם רוצים לנשום אותו. ביום חם, בלילה קר. ומפעם לפעם סופות שממלאות את העיניים בחול. בכלל לא עליז. מה שמצחיק שגם באקלים הזה, כל אחד תלוי בשני. כמו שאני תלוי בך. ואולי גם להיפך." מזג האוויר המתואר מזכיר הרבה יותר את מזג האוויר במחוזותינו מאשר בדרום אמריקה.

בדודה ליזה אלוני מרכיב שני מיתוסים חדשים. זה המקומי, החלוציות והשפעתה על עיצוב החברה הישראלית, מיתוס ברור שלקהל היה קל לזהות אותו עדיין בשנות השישים, אך המיתוס הנוסף הוא המיתוס הפרטי של התיאטרון. בשנת 1953 חנה רובינא שיחקה את אם המלך ב"אכזר מכל המלך" ב1969 הוא חוזר וכותב לה תפקיד חדש. דודה ליזה, אם יישוב ארכאית בהקשר של מיתוס החלוציות, אך דודה ליזה מונעת גם בנוכחותה הבימתית של הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי, היא יצרה רובד מיתולוגי משלה בהיסטוריה של התיאטרון. ולא לחינם הביוגרפיה שלה שנכתבה בידי כרמית גיא נקרא המלכה נסעה בקו חמש.

כמו דולי קוקומאקיס, גם דודה ליזה עסוקה בלכתוב תסריטים לביים ולשנע אנשים. גם היא מתכננת רצח. מול דודה ליזה, נוקשה אך אצילית מאוד עומדת במחזה דמותה של עובדת המועצה. גסה. חסרת דמיון ועניינית, היא המייצגת את ההווה הישראלי "זה שלא רואים אותו, לא אומר שאין לי שפם" האישה חייבת לייחס לעצמה דימוי של דמות המושבניק המיתולוגי כדי להיהפך לחלק מהתמונה.

ישנה במחזה דמות של אמן, קדוש, המספר, והימים הם שנת 1966 שנה לפני המלחמה הגדולה שבסיומה ישראל הפכה לאחרת לחלוטין ממה שהייתה קודם לכן.

"נכון, הייתי צריך לעשות שור. הזמינו. בשביל תצוגת מטוסים. מישהו מצא קשר בתנ"ך. בסדר. רק שקשר בתנ"ך לא הולך בלי ועדות. וכל חבר בוועדה הוא גם חבר בוועדה וגם חשמלאי, וגם קצת רופא, ועורך עיתון מקומי בשעות הפנאי....וכולם מתים בתום לב לבנות את המולדת... רק שאין תקציב אז מפה לשם מה שנשאר מכל השור נחליאלי.."

ואחרי הרצח, כשהמסך עומד לרדת על המחזה הכפול אומרת ליזה:

"אתה רואה יקירי... מה שמנצח תמיד זה הכישלון... אבל אתה שומע מלים אחרות, יקירי... ואילו הם חיים עכשיו... אתה שומע קולות אחרים, ואני, כל כך לבדי, מנחשת איך גדלים העצים..."

ב1971 עלה המסך על "הצוענים של יפו" אלו שניסו לרדת לעומק המחזה, שלא היו רבים, הגדירו אותו מיד כסימן דרך בתיאטרון הישראלי. הצוענים היה תערובת של תיאטרון מוסיקאלי וטרגדיה. והפגין יחד עם יסודות מוכרים ממחזות קודמים, חידושים שלא נראו קודם במחזותיו של אלוני. ניסיונו הדרמטי לעסוק בשואה הוצג על רקע מציאות תיאטרונית חתרנית, שרק אלוני יכול היה ליצור. מאבקם של פליטי השואה, צוענים , לבנות מחדש את חייהם באמצעות כישרונותיהם האמנותיים במועדון לילה ביפו.

צבעוניותו של שבט הצוענים מעורבת כתמיד בעלילה בלשית אדיפאלית. חידושו הגדול של אלוני במחזה זה הוא הצגת מיתוס עקידת יצחק וחשיפתו לאפשרות שקסם כשפיה של מאדאם זארא, הצוענייה, ישנה את סופו. כישופים וקסמים נולדו מטבע בריאתם לגונן על השבט, בכל מקום בכל זמן. אלא שמאחורי הכשפים עומדת עתיקה יותר הבטחתו של אבי השבט הקדמון ברית בינו לבין אלוהיו. ברית הדורשת צייתנות חסרת פשרות.הצוענים, שכוחם בהרקדת דובים וקריאת עתידות לא נפגע, מציעים ליהודים שנחלשו בשואה את המרת מסורת ההקרבה והדם במסורת של אחיזת עיניים. מאדאם זארא הצוענייה היא כמובן גברת שרה אשת אברהם אבינו. היא בניגוד לקודמתה כן תתערב בעניין העקידה ותנסה לשנות בכוחה את המעשה בסיפור אגדה. כך מעלים הצוענים במועדון זינגארה את " דה שו" האלף נפלה. השואה היא שו, ואולי אלוני היה נביא וידע משהו על השו האחר שיתרחש בעתיד אצלנו בטלוויזיה.

עד כאן על כתביו. מה שחסר ולא ניתן להבעה במלים הם תיאור ההצגות על הבמה. רק מי שיש לו זיכרון של צליל קולה של רובינא יכול לנחש איך שהוא את עומק ההבעה הקולית שלה. יוסי בנאי, מאחרוני שחקני אלוני המקוריים עוד נשמע כזה גם כשהוא משחק שבתאי. אך איך אפשר לתאר את היופי החזותי שהיה חלק מהחזון של אלוני, חזון שציירים הצליחו להבין וליצור למענו. את התנועה, את המוסיקה המנוגנת אך גם זו של המלים כמו שאלוני הצליח להוציא מהשחקנים שלו. כל תנועה כל תו של השפה. עושר גדול שלא נראה מאז. אולי תיאורה של רות חזן והתרשמותה מההצגה "אדי קינג" תוכל לתת משהו מהאושר הבימתי, וכך היא כותבת:

"כל תמונה עוצרת נשימה מקודמתה. הסלאמס של ניו יורק בעשן מתאבך אפור-ורוד-אדום, המחליף צבעים מדי רגע. מסך טלוויזיה ענק לרוחב כל הבמה בכל צבעי הטכניקולור. נביא חוזה בין שתי חצובות אש-תמיד, המתנבא באקסטזה של מוזיקת פופ אדירה. והירח במנהטן עם גופי ענק מתכתיים המרחפים כמזלות המפיקים צלילים מוזרים לכל מגע. גן חורפי קפוא עם ענפים מקושטים המשתפלים מלמעלה כנטיפים. מרתף עינויים של המאפיה, עם קירות אבן אטומים. כל תמונה, "אופרה של וגנר" או "", עולם בטכניקולור. כל פרט בתפאורה הוא מיזוג של יוון ואמריקה, עשן הרכבת התחתית הוא גם עשן הקטורת. מסכות הטרגוס והקומוס נישאו בידי הליצנים. הבמאי מוליך את שחקניו בתנועה מעגלית, איטית, מתמדת. מטה ומעלה, מעלה ומטה, על הגבהים השונים של התפאורה, דמות סביב רעותה כמצעד נמרי. כך נעות תמיד דמות או שתיים, שעה שהאחרות עומדות קפואות. הן ניצבות בפישוק פתטי, משל כאילו עמדו על קוטורנוסים נעלמים. משל כאילו יצאו הישר מתוך טרגדיה אפופה הוד קדומים"

ומול ההתרגשות המופלאה הזו כתב מיכאל הנדלזלץ:

"זוהי חוצפתם של מנהלי תיאטראות המקציבים לאלוני את כל מה שהוא דורש, מבלי יכולת של ממש לדעת על מה הולך הכסף. חוצפה של מבקרים שבמשך שנים טיפחו את אלוני בטענות כגון " התיאטרליות המרשימה" בעת שלא ידעו מה לומר על מה שראו. וזה מה שהפך את אלוני ממחזאי מבריק לשרלטן בעל כורחו"

העניין הוא לא רק בחוסר ההבנה של הנדלץ המבקר. העניין הוא שהנדלזץ היה גם יועץ בתאטרון הבימה ורצה לנהל אותו בתקופה אחרת. מיכאל אוהד כתב שלוש הצגות מכוננות חשובות של התיאטרון הישראלי. הדיבוק, הנסיכה האמריקאית והמגילה של מאנגר.

אני הייתי שם, בכל ההצגות. בכל אחת מהן כמה וכמה פעמים. ואני יכול להעיד שחזן היא הצודקת. היום יודעים זאת רבים ומתגעגעים. ובכל זאת לקהל לא ניתנה אפשרות לקרוא ניתוחים ברורים של אלוני מאז מותו של נתן, שכתה עליו פירושים ברורים ונכוחים בעיתוני סוף שבוע. בהתפרצות של כאב לב צועק המלך על פרדי בנסיכה האמריקאית:

"אפור, אפור, אפור. זוהי בוגומאניה הגדולה, הדמוקראטית! הבגד אפור, הבתים אפורים, הלב אפור.... היפוכונדרים כולם... כל הדמוקרטים! נאורוטים! מתאבדים! כל יום נופל אווירון. מה הפלא שהם מחפשים את נשמתם, כל יום.."

אכן אפור התיאטרון מאז לכתו של המלך נסים. אפור אפור אפור, והדמוקרט הנדלזלץ ממשיך לבקר. כאב הלב הגדול הנוגע לחוסר התקבלותו של אלוני על ידי ביקורת והקהל נגרם בשל חוסר מצע פנימי מספיק של מצבור ניסיון וידע תיאטרלי. עד שאלוני התחיל לעסוק במהות הטרגדיה הגדולה, המיתית, לא הוצגו בארץ מאז תחילת ימי התיאטרון אלא אדיפוס( 1947- הבימה מדיאה- 1957 הבימה- אלקטרה - 1965- הקאמרי) לא לקהל ולא למבקרים היה בסיס להתייחס אל גדולתו המיוחדת של אלוני. לא היו זיכרונות מהצגות קודמות. תרבות הטרגדיה העמוקה העתיקה לא הגיעה לכאן. כשאלוני מציג סוף סוף גרסה ממשית למחזה אדיפוס, לא הבינו את כל השינויים והתעלולים שעשה כשהעביר את ההתרחשות לחיי המאפיה בניו יורק. הוא לא הצליח לקרב את העתיק אל ימינו רק בשל שינוי התקופה בה מתרחש מחזהו.

ישנם בספר עוד כמה מאמרים שלא נגעתי בהם, לא הבאתי מתוכם. בסופו של דבר כולם מדברים על איכותו היוצאת דופן של אלוני הכותב, אלוני הבמאי, אלוני אשף הבמה, הרב תרבותי והרב שכבתי. ולצערי רוב המאמרים מתייחסים לנסיכה האמריקאית ולשלושת המחזות האחרונים, הצגות האמצע לא נותחו בספר זה דבר הפותח תקווה לספר נוסף על המחזות האחרים.

אי אפשר שלא להגיד דבר עקרוני אחד. אלוני עם כל הבעייתיות שלו. עם חוסר ההבנה של הביקורת אז, עם קהות החושים של הקהל לא רק שחידש את פני התיאטרון. בלעדיו לא היה כמעט סיכוי למחזאי צעיר בשם חנוך לויןלהיהפך למחזאי כה חשוב. מי שפתח את דלת התיאטראות הגדולים לניסיונות וחידושים היה אלוני. הוא היה המנבא של לוין. הוא פתח לרווחה את הדלת לכותבים במאים של עצמם. הוא היה קול מתגלגל במדבר עשייה החדשנית אצלנו. מול כל מחזות הריאליזם המקומי הוא הצליח להביא זיקוקי דינור וצבעוניות חדשה. בנאום ההכתרה המלך בנסיכה האמריקאית מופיע עם שלושה בלונים. ואומר:

"גבירותיי ,רבותי, עמי. ביום הכתרתי זה הבאתי אתי שלושה בלונים. צבעוניים. לא מתוך כוונות סמליות, או חלילה אירוניות, אלא מתוך החלטה נחושה לא לשאת בפניכם את נאום הכתר. רק הערות קטועות. זה כן. אני בטוח שתמצאו בבלונים האלה, איש איש על פי תפישת עולמו והשקפת העולם שלו את נאום הכתר המלא. בבקשה. מחיאות כפיים. ( דומיה, הוא מביט סביבו ומגחך) לא?... בלונים יפים כל כך? צבעוניים? לא?... אויה אויה. חשבתי שאמצא הבנה. חשבתי, אפילו, שנשיר ביחד, כמה קנונים. ( שר) פאפא לאבס ממבו... לא?... בשום אופן?... אנחנו מתחילים ברגל שמאל. בעיתונים יכתבו מחר שהקשר בין המלך והעם ניתק.
ניתק?.... אני יודע מה אתם חושבים עכשיו, מה מרשרש בורידים האדומים של המוחות הפעילים... העור שלי רגיש... כן,? מה? סליחה? תערפו לי את הראש? אתם? ההההה... סיכוי טוב שלא. היצרים בימים אלו מתרופפים. דמוקרטיה. התאוות יורדות לחצי. סטטיסטיקה. וחוש היסטורי? ניל... אפס... תערפו לי את הראש?.......טצ טצ טצ, אני נשאר אתכם..... מה , תפסיקו לעשן סיגריות קינג סייז? לא תשתו בירה רויאל?? לא תלכו לסינימה רקס? ואף אחד, לעולם לא יצעק יותר, א-ק-ס-צ-ל-צ-י-י-ו-ר?"

אינני חושב שמישהו ניבא נכון יותר מראשית דרכו את אחריתו. צריך היה להרוג את המלך בויז. לא לתת לו להעלות מחזות נוספים. מה הוא משגע אותנו עם בלונים צבעוניים ולא אומר כלום. דברי המלך על נסים, דברי נסים על המלך. מלך הבמה שלא הוכתר מעולם. כמה חבל. איזה כאב לב. איזו החמצה. שלנו, של הקהל.

נער הייתי. לא חכם, אך פעור עיניים ואוזניים. לא הבנתי כמובן את המחזות לכל עומקם "לא הייתה לי תרבות קלאסית" כמו שאומר פרדי בנסיכה האמריקאית. אך היה לי דמיון. היה בי הרצון להשתכר ממראה עיניים ואוזניים. ראיתי כל הצגה שלו הרבה ככל האפשר. יכולתי לחקות את השחקנים. זכרתי סצנות. אלוני המופלא גרם לי לחוויית חיים בלתי נשכחת. טוב שנולד הספר הזה.

אני רוצה להביא כמה ציטוטים מן המחזה "" שיצא לאחרונה בדפוס. כדי לתת למי שלא ראה להתבשם מלשונו של אלוני. ואגב כל הנקודות במקום סופי משפטים כתובים במקור והיו לאחד מסימני הכתיבה של אלוני.

הדוברים הם:

קספר- המלך

טורנו וקורבו- שני חייטים

זום- ראש הממשלה

המלך :( נכנס בתחתונים אחרי שהנער צעק שהוא עירום) ג'נטלמן אני מחפש. מה אני מחפש? אני מחפש מיקי אחד. למה אני מחפש מיקי אחד? אה! ( פונה לאחד השרים) מיק, אתה לא יודע למה. מה אתך מיקוש? שום דבר? טעות במספר. חייג שנית. טצטצטצ מרמורים בבית הנבחרים. אצלי. אני רוצה שמיקי ישתעל. שמעתי שיעול? לא! הגרון של מיקי עוד רטוב מהשירים שהילדים שלו שרים ברחוב.. אז מה מיק, המלך הוא עירום? במקום להתקפל ולפנות מקום למישהו עם עיניים אנחנו עושים רבולוציות?
(הוא מתעטש) זה סתיו, לא? אז גם למלך עוד מותר להתעטש בסתיו, עד שיוחלט אחרת! זוהי מונרכיה דמוקרטית, מספרים לי. ואני לא המצאתי את החכמה הזאת, דמוקרטיה. אז אם לא אכפת לכם ג'נטלמן, הבגדים שלי, זה העורות שלכם, ג'נטלמן. אני מלך, תופסים? מלך. לא מפלגה שצובטת כל בוקר את הלחיים בשביל לשמור על צבע. לא קונצרן. לא איגוד מקצועי, לא רעיון גאוני. מלך. אחד. לבד. לבד. ג'נטלמן, למה שלי אין שוק! כל דבר אחר הולך היום בתריסרים. בסופרמרקטים.
טורנו ( אחד החיטים) קהל נכבד, אני מפחד. בעצם, לא... אני בעצם לא יודע אם אני בעצם מפחד... אבל מצד שני אני גם לא יודע אם אני לא מפחד בעצם... בעצם, כן... הלוא תפרתי את בגדי המלך, נדמה לי... הכול נדמה לי, מלבד הסיוטים בלילה. לא שאין לי פסיכיאטר, יש לי, תודה לאל, אבל האסטרולוג שלי נורא נגד. אנחנו חיים בסוף המאה העשרים, הוא אומר, האסטרולוג! צודק. לא? רק שאני מפחד. הכול כל כך... מופשט... ואי אפשר ללכת חזרה... מה לעשות? לשתות? יש לי כליות... נשים? אני לא רגיל, וקר, אפילו קצת יותר מקר, אם מותר לי לומר... ואם אשתי הייתה תופסת אותי... הייתי מוכרח להזמין לה בגד. כל המי ומי הזמינו, אז גם היא... סוף סוף היא דוכסית, היא אומרת, היא לא יכולה לצאת בלי בגדים.... אסון, אסון.. ומה יהיה בשלג. מזל שחייטים הולכים ערומים..... אני לא יכול גלולות בלי מים. ואם אני שותה מים אני לא יכול לישון. הכליות שלי הורגות אותי. ואם כבר יוצא לי לישון, זה סיוטים. זה לא חיים, אדריאן. זה לא מה שחשבנו. אנחנו חייטים. למה אנחנו צריכים לנהל את הבנק הלאומי? מה פתאום אני נשיא האקדמיה לאמנות?
קורבו ( החיט האלים לראש הממשלה). תביט, זום. אתה שמעת קספר. ימים טובים של טכס נגמרו. דקדוק שלך קאפוט. סגנון שלך מת. חברים שלך אוכלים חול מתחת לקו משווה. אתה עוד פה, בינתיים, כי לקספר יש חולשה לך, אוקיי, אבל תכניס לך לראש, ברון, החלפנו בגד. לפני שעה עשינו חוזה עם העם, ויש חותמת של מלך, פיקס, אז אם עכשיו אתה עושה לי אופרטות עם מחתרת אני אגמור לך את זה בשני יריקות.
זום ( ראש הממשלה) קהל נכבד, ערב טוב. אני בן חמישים ושלוש, רווק, כמעט מושבע, ומאוד, איך לומר, נבוך... כשצריך להשתנות פתאום... לא, איני חושב שאוכל לנהל את עניני המדינה ב-תחתונים..
זה מגוחך, אני יודע... מי מכם, קהל נכבד, אינו יודע למה בכלל מסוגל פוליטיקאי, ובמיוחד ראש ממשלה.... ואני משער שמשם, מן המקומות בהם אתם צופים, ארצי נראית מאד מגוחכת... אם כי, בעצם, בימינו הדמוקרטיים, איזו ארץ לא נראית קצת מגוחכת מן הצד? גם ארצכם?... על כל פנים אני משער שגם אצלכם יש מן הסתם מין בגד כזה... ערטילאי... מופשט... משהו שהוד מלכותו קורא לו שטאנץ חזון... משום שכמעט תמיד, בכל מקום, יש מישהו שממציא משהו שאיש בעצם אינו רואה, אבל עם הזמן, ועם המנון, ודגל, וכמה גיבורים מתים במלחמות, אוי לו לזה שאינו רואה. בכל זאת, לא, אינני מסוגל לנאום בבית הנבחרים ב- תחתונים..... אבל, קהל נכבד, לא ללבוש תחתונים, זה אומר לצאת לגלות. זה נכון שלפעמים הסתיו הזה, העלים הנושרים אתם יודעים, מעירים בי מין געגוע לצאת... לפרוש.. להימלט רחוק מן הטרוף המגוחך הזה.... להשאיר את החייטים לנפשם... ואינני יכול...
ספונטו ( משורר החצר) את כלת מות, מארי, מארי... כל כך פעוטה וכבר כלת מוות... אני רואה את ההינומה על ראשך, כלת אהבה, הינומה, תכריך מצחין.... אבל הן חולפות כמו אש במוחות הרוחשים של נערי היומרות, כלות האהבה... יש להן, ראו, הביטו, עיניים רכות, קול מלטף, אבל השיניים, חדות. לטושות. והקטנים הולכים לכיכרות לצעוק בשם האהבה כי המלך הוא ערום.... הן שורפות את נערי המלל.... ואז למציבות, הן מביאות זרי פרחים לבנים... והשמלה תמיד צחורה.... אופנת האהבה.... יש לי וידוי אהבה באורך מלא! מן הסרטים....אני טימותי ספונטו, המדורג מספר אחד בספר השירים של השירה הטהורה, אוהב, אוהב, אוהב את כל האהבה, אבל בשאט נפש... אני ממתין לה, מצועף, בצד הדרך.... אה! וכשהיא מטה לי חסד, עייפה וערמומית, אני נושף אל תוך פניה הלבנות צחנה!....ואני קורע את תחתוני המשי שלה....
ראש הממשלה : לא הסתרנו מהעם הזה דבר, ואין בכוונתנו לשנות מנוהג זה הפעם, ולו תהא האמת חמורה ותובענית, כפי שנגלתה לעיני הממשלה הזאת. הרשוני לומר בגלוי, ולא בלי רגשי צער עמוקים: סכנת המלחמה לא חלפה. עוד יותר מכך:ממדי האיום גדלו, ועל כן, הבה נבהיר כאן קבל העולם כולו: איננו רוצים במלחמה....
החייט : אין לנו עניין במלחמה. אך ידעו אויבנו, ידע כל מתנכל לשלום העם הזה וחירותו, לא לנו המותרות של שלוות פתאים, אדישות עיוורת, חוסר כוננות. וידע כל חורש רע, זרוענו מתוחה היום לבל יפתיעונו מחר. לא אנו נפתח במלחמה, אך אם יכפו אותה עלינו, תונף זרוענו. ההצהרה חתומה בידי כל שרי הממשלה וחברי מועצת העם לשעת חירום.

עד כאן ציטוטים מתוך המחזה. חשוב ומעניין מאוד לקרוא היטב ולהבחין ברמות השפה השונה שכל דמות מדברת בה.. אלוני הצליח ליצור שפות דיבור שונה לכל דמות. רמה אחרת של מבני משפט. דקדוק ותחביר. בחרתי בעיקר מונולוגים כדי לתת במרוכז את האפיון.

בדו שיחים המתקיימים במחזה יש התנגשויות רבות בין רמות השפה בהתאם לדוברים והם מוסיפים לעתים מימד קומי לעתים מתח וחרדה. ותמיד מעמידים את הדובר באור ברור ומיוחד לו.

ורק להזכירכם, זה נכתב ב1961 נראה כאילו הרבה דורות של מנהיגים העתיקו את הנאום הזה וחזרו עליו באוזנינו. נדמה לי שרק אתמול שמעתי אותו שוב. ולסיום, עוד ציטוט קטן, שיר.

שיר כלולות. נסים אלוני.

טל מהר גלעד אביא לך, אחותי כלה.
זהב אופיר אני אמצא לך, אחותי כלה.
בשיערך אני אקלע שושן שחור כלה.
בשיערך אני אקלע שושן שחור כלה.

את פנינת הים אדוג לך, אחותי כלה.
ובגדי מלכות אתפור לך, אחותי כלה.
בשיערך אני אקלע שושן שחור כלה.
בשיערך אני אקלע שושן שחור כלה.

אל גני תבואי חרש חרש,
אל גני באין רואים.
שחורים כל שושני, כמו לחם אביונים,
כמו שיר האהבה.
שחורים כל שושני, כמו לחם אביונים,
כמו שיר האהבה.

פת של חרובים אתן לך, אחותי כלה.
ושמלת אביון אלביש לך, אחותי כלה.
בשיערך אני אקלע כוכב רחוק וקר.
בשיערך אני אקלע כוכב רחוק וקר.

את יומי המר תמתיקי, אחותי כלה.
ובגדי כלולות תתני לי, אחותי כלה.
בשיערך אני אקלע כוכב רחוק וקר.
בשיערך אני אקלע כוכב רחוק וקר.

אל גני תבואי חרש חרש
אל הגן באין רואים
יפים השושנים כמו לחם אביונים,
כמו שיר האהבה
יפים השושנים כמו לחם אביונים,
כמו שיר האהבה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן