אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

התרבות המתפוגגת


בשנים האחרונות הולכים לעולמם, בזה אחר זה, אמנים שעיצבו את תודעתו האמנותית במשך עשרות שנים. יצירתם, למרבה הזעזוע, נשכחת יחד עימם. במדינה שבה חוגג העכשוויזם, גם התחום האמנותי סובל. מה שאופנתי הוא מה שנותר בזיכרון, וגם זאת לתקופה קצרה בלבד. בניגוד למדינות אחרות במערב, בישראל לא קיימת תרבות של צבירת נכסים אמנותיים ושימורם בזיכרון הקולקטיבי. זו גם הסיבה שזמרת מסדר הגודל של שושנה דמארי, למשל, נאלצה להמתין עד שפנה אליה אמן צעיר ומצליח כעידן רייכל כדי לשתף עימו פעולה. ההתייחסות המבישה לעבר יוצרת כאן חברה קלוקלת ומנוונת

לדוויל כמשלבשנת 1996 שהינו, זוגתי ואני, בטיול ארוך במערבה של ארצות הברית. הטיול, שלימים הפך גם לירח דבש, היה שזור באתרים היסטוריים הקשורים בהתיישבות האמריקנית בספר המערבי. באחד מאותם ימי אוקטובר נאים נכנסנו ב''מרקיורי מיסטיק'' השכורה שלנו ללדוויל (leadville) שבקולורדו. לדוויל הייתה פעם בירת מכרות הכסף של ארצות הברית. בעל המכרות העשיר ביותר באזור, הוראס טאבור, נטש את אשתו לטובתה של יפהפיה מקומית בשם אליזבת דו, במה שנחשב לאחד מסיפורי האהבה הטראגיים המיתולוגיים של המערב הישן. עד כדי כך היה טאבור בעל השפעה בסביבה שכאשר נשא טאבור את ''בייבי דו'' שלו לאישה, נכח באורע לא חאר מאשר נשיא ארה''ב דאז, צ'סטר ארתור, ידיד אישי של בעל המכרות.

בית האופרה הישן בעיירה לדוויל שבהרי הרוקי. גדולי האמנים באמריקה הופיעו שם וכיום זהו מונומנט המצוי בשיקום ששוב אין איש זוכר את הגלריה המרשימה של אורחיו

סיפור האהבה הזה, שסופו בירידת טאבור מנכסיו ובמותה של בייבי דו עשרות שנים לאחר מכן בקור וברעב, הוא אבן שואבת לתיירים המטיילים בסביבה. אבל טאבור השאיר את רישומו במקום גם בדרך אחרת. אחד ממפעליו היותר זכורים היה הקמתו של בית אורה מפואר בעיר. בית האופרה הזה חי ופועל עד היום ומצוי בהאריסון אווניו מס' 815, למי שמתעניין. אוולין פורמן, בת תשעים ומשהו, שהכירה את האנשים שחיו ופעלו באותה אופרה בתקופת הזוהר שלה, הפכה את שימור המקום למפעל חיים. שיקום האופרה ושיחזורה הושלמו כבר לפני מספר שנים, כך שאם תרצו – האופרה שבה ביקרנו אנו הייתה רק צל של עצמה.

אני זוכר את פורמן מוליכה אותנו בין קרשי במה מעוקמים, תפאורות מתפוררות וקירות סדוקים ומנסה להסביר לנו כמה פאר והדר שרו אז באופרה הפעלתנית והתוססת של סוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים. בין היתר, הציגה בפנינו קירות שעליהם היו תלויים בצפיפות תמונות וקטעי עיתונות ממוסגרים המדווחים על הופעות של כוכבי זמר ובידור של אותם זמנים.

אני אוהב מוסיקה, חוקר היסטוריה מוסיקלית, מרצה על מוסיקה ומשמעויותיה הטקסטואליות ונמנה – אני מניח – על הבודדים בארץ הזו הרוכשים מעת לעת הקלטות היסטוריות משנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. ובכל זאת, אני זוכר בבירור שלא הכרתי אף לא אחד מאותם שחקנים ופרפורמרים שכיבדו בנוכחותם של אופרת לדוויל. אליבא דפורמן מדובר היה בכוכביה הגדולים ביותר של האומה באותה תקופה. אנשים שעיתונאי הבידור היו עפר לרגליהם ושתורות של מעריצים השתרכו בקופות כששמעו על הגעתם העירה. ומאחר ולגבי רובנו סצינת הבידור האמריקנית של העשור השני והשלישי למאה העשרים היא בחזקת נעלם, אפשר להבין את מקורו של חוסר הנוחות שחשנו כשלא הכרנו את השמות שעליהם הצביעה. מילא אנחנו, ישראלים שכמותנו, אבל מבירור קצר עולה שכמעט ואין אמריקני שמכיר את השמות המוצגים לתפארת האופרה של לדוויל.

ישראל כנמשלנזכרתי בסצינה העצובה הזו כשחשבתי לאחרונה על עולם התרבות המתפוגג של ימינו. התרבות הישראלית שהכרנו בילדותנו הולכת וחולפת לה מן העולם, ואינני מדבר רק על המשמעות הפיסית של המילה. יש הבדל, אני מניח, בין אז להיום. אחרי הכול, אפשרויות התיעוד הקיימות בימינו מתקדמות ברמה הטכנולוגית הרבה יותר מכפי שהיה אז. ישנן אגדות שנותרו עימנו גם כיום פחות בגלל ההקלטות ויותר בשל המיתוס התקופתי ששרד את מעבר הדורות. איש לא שמע, למשל, את שירתו האלמותית של הסריס האיטלקי קארלו ברוצ'י, הידוע יותר בכינויו פרינלי. הסיבה לכך היא שפרינלי חי ופעל בתקופה לא הייתה קיימת עדיין טכניקת ההקלטה הפשוטה ביותר המוכרת לנו. אז איש מהחיים כיום מעולם לא זכה לשמוע את פרינלי מזמר בטונים שמימיים, אבל המיתוס סביבו היה גדול מכדי להתעלם ממנו ובשנות התשעים אף כיבדה אותו הוליווד בביוגרפיה קולנועית. לצורך הביוגרפיה הזו הוקלטו מספר קולות, שולבו יחדיו ובושלו לקולו המשוער של הסריס האגדי. כך הנציח מסך הכסף את המיתוס לעוד כמה מאות שנים.

אריק לביא. כמה מבני הדורות הבאים יכירו את שיריו ומערכוניו? ואם יכירו - כמה מהם יוכלו לשייך אליו את היצירה המקורית ולא להדביק אותה למבצע מאוחר יותר?

לזמרי האופרה ושחקני התיאטרון שהופיעו על בימות האופרה של לדוויל לא היה חסך ביכולת מקצועית. אפס, לא כולם פעלו בחצרות מלכים או במעגלים אריסטוקראטיים שבבעלותם היו אמצעים לממן שימור אמנותי היסטורי בממדים כאלה. יתר על כן, גם הטעמים המוסיקליים והתיאטראליים עברו שינוי של ממש במהלך הזמן. וכך נוצר מצב שהאמנים הללו נדונו לתהילה בחייהם ולשכחה לאחר הסתלקותם. אם אין מי שיזכיר את קיומם של אמן ויצרתו לדורות הבאים יכסו עליהם גלי הים הסוערים של ההיסטוריה והם יאבדו לעד.ישראל, למי שעדיין לא הפנים זאת, מתמודדת כיום עם מצב דומה. אני לא כל כך בטוח שהיא ''מתמודדת'' במובן המקובל, משום שלא ברור אם נעשה מאמץ ממוסד כלשהו כדי לטרפד את השיכחה הזו.

כבר לפני מספר שנים כתבתי על הנושא הזה בהקשר ספציפי. המדובר היה בספריו ובמערכוניו של דן בן אמוץ שכמו הועלמו מהמדפים וממשדרי הרדיו והטלוויזיה שנים ספורות בלבד לאחר פטירתו. ההשכחה המכוונת יוחסה אז לאותה ספר סנסציוני שפרסם לאחר מותו העיתונאי אמנון דנקנר, איש שהציג את עצמו כביוגרף הרשמי של בן אמוץ. בן אמוץ עצמו הוצג שם כמי שלא בחל בכל תעלול כדי להכניס נשים למיטתו, בין אם מדובר בילדות שבקושי ציינו בת מצווה ובין אם באימו ולדתו עסקינן. שמו של ההומוריסט המוכשר הזה הפך להיות שם נרדף לנצלנות ולאונס תוך ניצול פרסומו האישי וחוג השפעתו הרחב. התוצאה הייתה שספריו הוסרו מן המדפים, עורכי תוכניות ההומור נטשו את המערכונים שכתב ואפילו הסרט שצולם על פי אחד מספריו (''לא שם זין'') שודר רק לעתים רחוקות במיוחד.אבל מה שקורה אצלנו בימים אלה גרוע עוד יותר. אנחנו שוכחים את היוצרים הגוועים משום שיצירתם אינה רלוונטית עוד עבורנו. אין טעם לטרוח ולהנציח אותם בפנתיאון הזיכרון הקולקטיבי שלנו אם הם אינם חלק מאופנה עכשווית כלשהי. פעם קראו לזה ''עכשוויזם''. העדפת העכשווי, המיידי, על פני כל מה שקדם לו על מנת להתיישר עם ההעדפה האסתטית הפופולארית. במובן הזה, ברור ששרית חדד אין ושושנה דמארי אאוט או שתהילתו של יהודה סעדו מלאה קצווי ארץ ואילו בני ברמן נדון להשלכה אל פינת המחסן המוסיקלי ככלי אין חפץ בו.הדור שעיצב את העולם התרבותי של ישראל הולך ונמוג אל ערפילי ההיסטוריה. חלק גדול מיצירתו עודנה רלוונטית עבור רבים החיים בינינו. אבל עד כמה יקראו הדורות הבאים את יצירתם של דן צלקה, אפרים קישון, שלמה ניצן, שולמית הראבן, יוסל בירשטיין והסופרמשה שמיר? האם יטרחו להאזין ליצירותיהם של מלחינים, פזמונאים ומבצעים דוגמת נעמי שמר, אהוד מנור, אריק לביא, צילה דגן, עפרה חזה ומאיר אריאל? או שמא בעוד כמה עשרות שנים יהיה גורלם של אלה דומה לזה של כוכבי אופרת לדוויל ששוב אין מי שזוכר אותם בתהילתם מלבד ישישה נעימת סבר בעשור העשירי לחייה? יצירתם של כל אלה ושל רבים אחרים מצטברת לכלל מאגר אדיר שיש רבים הדולים ממנו פנינים וממחזרים אותן שוב ושוב. בתחרויות ''כוכב נולד'' למיניהן מבצעים כמעט תמיד גירסאות כיסוי לשירים מוכרים. זו אינה (לפחות בעת כתיבת המאמר הזה) זירה ליוצרים אלא למבצעים בלבד. ומשום שיש צורך לקלוע אל טעם רחב מאוד, אין ליוצריה כל כוונות לעשות ניסיונות על קהל הצופים. לפיכך, הסכנה הגדולה היא שהדור הנוכחי, שרואה ב''כוכב נולד'' ודומותיה את חלון הראווה של הפופ העברי, יפנים את ביצועי הכיסוי הללו ו''יבין'' שהם הם הדבר האמיתי, שלא לומר גרסאות המקור.זו אינה תופעה חדשה. אני מכיר המון אנשים שמשוכנעים שאת השיר ''אמסטרדם'' ביצע לראשונה דייוויד בואי ושלפני ש-ub40 ביצעו את ''יין אדום אדום'' לא היה לשיר הזה זכות קיום. אבל זה בדיוק העניין: האנשים הללו אינם מודעים לעובדה שאת הראשון כתבז'אק ברל ואת האחר ניל דיאמונד. במקרים רבים הם אינם יודעים בכלל מי האנשים האלה. בישראל אולי הם שמעו את השמות העתיקים ההם אבל אינם מקשרים בינם לבין הפזמונים אותם הם מזמזמים. קיימים בינינו רבבות אנשים, בעיקר צעירים, המאמינים בלב שלם ש''הנני שם'' בוצע לראשונה על ידי הראל סקעת ושלפני ששירלי לילו הופיעה על המסך הקטן לא היה כלל ''רק אתמול''. במלים אחרות, הממוחזר מקבל מעמד הנעלה על המקור. ואם יש אלמנט שמראה יותר מכל עד כמה העכשוויזם מנצח את שימור המורשת המוסיקלית הייחודית שלנו הנה הוא.במידה רבה, כאמור, זה קשור גם עם התפוגגותם הפיסית של כוכבי העבר. כמו סביבתם החברתית, הם הפנימו במידה רבה את אותו טרנד ומניחים שהסיכוי שלהם להתחרות בהצלחה בפופולאריות של המותגים הצעירים נמוך למדי.שושנה דמארי, למשל, לא העלתה על דעתה להציע שיתוף פעולה מוסיקלי לעידן רייכל. מבחינתה, לא היה לה מה לחפש אצל הצעירים של ימינו. אילנית, למשל, לא ייצרה כבר שנים אלבום מקורי חדש. ואותו הדבר נכון לגבי ירדנה ארזי ויהורם גאון ודודו זכאי ודורית ראובני והרשימה עוד ארוכה. כל אלה הפנימו, ככל הנראה, את התפיסה שהם ''שחקני עבר'' ושמקומם בזיכרון הקולקטיבי ולא בפעילות אמנותית של ממש.

שושנה דמארי בימים היפים הם. העכשוויזם מביא את האמנים לחשיבה שלפיה לא יוכלו להתחרות עם אמנים צעירים ופופולריים. האם מקרה הוא שהיוצר הצעיר עידן רייכל פנה אליה בבקשה לשתף עימו פעולה ולא שהיא פנתה אליו?

וזו רק חצי צרה. המחצית האחרת קשורה, כאמור, באלה שהולכים לעולמם. בשנים האחרונות בולטת תופעה זו במיוחד. אחד אחר השני הם נפטרים מהעולם הזה ומכחידים בכך כמעט כל סיכוי שמישהו ישמר את מורשתם ואת יצירתם. אלמלא מפעלו המבורך של מוסיקאים כנחום היימן, המפיק בשנים האחרונות את הסדרה ''נוסטלגיה'' (המורכבת מאלבומים ישנים, שיצאו מסוף שנות ה-‏50 ועד תחילת שנות ה-‏70); או מאמציהם של אנשים דוגמת תרצה אריאל לקיים אירועים הקשורים להנצחת פועלם של קרוביהם וחבריהם (מאמצים הנושאים, מטבע הדברים, אופי יותר אישי ופחות אידיאולוגי), לא הרבה היה שורד ממילא. שלא לדבר על כך שסופרים, משוררים, הומוריסטים, שחקנים, מחזאים ואחרים שהולכים בדרך כל בשר אינם זוכים כלל לשימור מין זה. במדינה ובתרבות בה אדם חייב להילחם על הצלחתו המסחרית והצלחה זו היא המפתח העיקרי להישרדותו המורשתית אין כמעט מי שיילחם את מלחמתם. לעומתם, העולם גדוש בדוגמאות הפוכות.

השאנסונייר הצרפתי שארל אזנאבור פעיל ומופיע בפני קהל גדול גם לאחר שחלף על פני גיל השמונים. בן דורו, הנרי סלבדור, כבש לפני שנים אחדות את המצעדים בצרפת לאחר שהוציא את אחד האלבומים המשובחים של העשור. פרנק סינטרה הקליט אלבום דואטים מצליח בשנותיו האחרונות ואמני הרוק והג'אז המודרניים התחרו על הזכות לבצע שיר בצוותא כחול העיניים הקשיש. אין ילד צרפתי שאינו יודע מי הם ז'אק ברל, ליאו פרה או ז'ורז' ברסאנס; שלא לדבר על דוגמאות מאוחרות יותר וקלילות יותר נוסח ג'ו דאסן, מייק בראנט או פרנסואז הארדי. אין נער אמריקני שאינו מכיר שירים שהוא יודע לזהות עם בינג קרוסבי, דין מרטין וקייטי סמית. דוגמאות נוספות קיימות, כמובן, אבל אני מניח שהבהרתי את עצמי.לעובדה שהמצב שאצלנו שונה יש כמה סיבות, אבל בעקרון מדובר באשמה כפולה: אשמת האמנים, שלאחר פריחתם המוסיקלית בגילאי העשרים, השלושים והארבעים שלהם אינם נענים עוד לאתגרים חדשים; אבל בעיקר, ולפני הכול, אשמת החברה שבתוכה הם פועלים, חברה שאינה טורחת לבצע מאמץ מרוכז לשימור מורשתם של אלה. העצוב הוא שבמדינת ישראל עדיין לא קם מפעל ממלכתי להנצחת המורשת האמנותית כתחליף למאמציהם של האמנים להנציח את עצמם (מאמץ שכאמור חולף מן העולם לכל המאוחר עם פטירתם). לא היכל תהילה, לא תוכנית לימוד, לא טיפול נאות בתוכניות התרבות הקיימות. כלום. לאיש (שוב – לבד מנחום היימן וכמה בודדים אחרים) ממש לא אכפת. אנחנו אוהבים לאהוב אותם לאחר פטירתם, מעניקים להם איזכור חולף בטוק שואו רדיופוני, באים ללווייה ומסתפקים, פחות או יותר, בזה. תרבותו של עם – כל עם – נשענת על יכולתו לא רק לחוות את הווה אלא גם לזכור ולשמור את עברו. אין פירוש הדבר, כמובן, שעליו לנסות ולשחזר את עברו שוב ושוב. אבל אין מורשת של ממש ללא מתן כבוד לעברה התרבותי של החברה בה נוצרה. ואנחנו, שזיכרוננו ההיסטורי קצר מאוד (גם אלה שיודעים לדקלם את מורשת אבותינו התנ''כית אינם יודעים לספר, בדרך כלל, מה היה באותו ''אמצע'' שבין התקופה ההיא לעידן המודרני), מאבדים שוב ושוב את מה שנוצר כאן לפני שנים מעטות בלבד.

באדיבות אתר אפלטון

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורי קציר