אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אדם בן כלב / תיאטרון גשר


התמונה של דן לחמן

אדם בן כלב / תיאטרון גשר. מחזה: אלכסנדר צ'רנבסקי עפ"י ספרו של יורם קניוק בימוי: יבגני אריה בהשתתפות: איגור מירקורבנוב, ישראל (סשה) דמידוב, יבגניה דודינה, ולדימיר חלמסקי, נטליה וויטולביץ'-מנור, לאוניד קנייבסקי, נלי גושבה, סבטלנה דמידוב, יבגני גמבורג, רות חילובסקי, קלים קמנקו, בוריס אחנוב.

הרומן "אדם בן כלב" התפרסם בשנת 1968. הוא לא זכה להצלחה שהגיעה לו, כנראה בגלל שהתנגש כבר מראשיתו עם צורת דרך זיכרון השואה המוכתב לנו כאן הן על ידי ניצולים והן על ידי השלטונות, והנה בא סופר, יליד הארץ וכותב ספר מאוד לא ריאליסטי, ממש לא דומה לכתבי ק.צטניק על מחנות הריכוז ומנסה לספר לנו על הכאב, על התוצאות, על פילוסופיה של השואה. מה זאת אומרת לעסוק בשואה בצורה אמנותית גרידה ולא סתם, אלא סוריאליסטית.

מה זאת אומרת ליצן במחנה ריכוז. איך אפשר לחשוב על זה בכלל. איך אפשר להציג אדם המשמש ככלב למנהל המחנה. לא שזה הדבר המשפיל ביותר שנעשה במחנות, אבל שהיהודי יוצג כחיה במקום להיפך? מי שמע.

מי שגילה את הספר הוא דווקא התיאטרון. היה כבר עיבוד קודם. את זה שלפני תיאטרון גשר, ביים עודד קוטלר במסגרת בימת השחקנים. את זו של קוטלר אני זוכר כמפגש מבעית עם החומר בגלל הראשוניות.

תיאטרון גשר מעלה את ההצגה בעיבוד אחר מזה של בימת השחקנים כבר כחמש עשרה שנים. אחרי ההצגות הרגילות שלה ואחרי שירדה מעלה התיאטרון את ההצגה כל שנה למספר הצגות מוגבל לקראת יום השואה.

ההצגה מעלה מחדש בכל פעם את הקושי להתייחס אל ההצגה הזאת. זו הצגת שואה המביאה את החומר שלה מעובד ומרוחק כל כך סוריאליסטי ומדהים מצד שני. אין בה סצנות ריאליסטיות. הכל מתנהל בעולם הסמל.

בתוך כל הפרגמנטים המבלבלים מצטייר לאיטו שלד עלילתי, אך לא זה המחזיק את ההצגה. החלק הראשון, רעשני מאוד. מכיל ערוב זמנים ומקומות. מחנה ריכוז, בית משוגעים, חזיונות והזיות לא ברורות עד תום, כשכל זה מתרחש כהצגת קרקס רעשנית מאוד. החלק השני הוא אחרי המלחמה. הוא שקט יותר, עדיין בקרקס אך פחות רעשני. נותן לשחקנים לבטא לא רק את דרישות הבמאי מבחינת סגנון מיוחד אלא להגיע גם אל הרגשות של הדמויות. והדברים מתבהרים ברובם.

את ההצגה פותח אדם שטיין, כשהוא באפלה, בידו מצית, והוא מנסה להאיר את הסביבה. סמל לכל מה שיתרחש מרגע זה ואילך. הניסיון להאיר את ניסיונו האיום. להיכנס בתוך הטיפול הפסיכיאטרי עמוק אל תוך הזיכרון ולחוות אותו מחדש. ק.צטניק עבר את הניסיון הטיפולי הזה בעזרת הזיות ל.ס.ד בטיפול מבוקר.

אדם, שימש ככלבו של מר קליין ממחנה הריכוז, אך גם כליצן שהוליך את האנשים אל מותם תוך כדי הצחקות. הוא מערב בין כל הדמויות. כולן היו במחנה הריכוז, כולם ישנם בבית המשוגעים. כולם מעכלים את זיכרונותיו. מכיוון שהוא ליצן, עולמו הוא עולם הקרקס. הוא היה בעליו של קרקס לפני המלחמה, היה או לא. היה ליצן, היה או לא. העולם שלו כולו קרקסי. כל העולם קרקס וכולנו ליצנים בידי אלוהים בו.

בחלקו הראשון של המחזה, בכל פעם שמתחיל לצוץ בדל של רגש, אדם אומר "רגש אחר כך" ויבגני אריה אכן מביים את כל החלק הראשון בלהטוטנות קרה. רק "אחר כך" בחלק השני צצים הרגשות.

אריה מביא סדרה של דימויים חזותיים וקוליים המצריך את גיוס כל הידע הפנימי של הצופה. פסי רכבת, צפירות ושקשוק רכבות. סבון המובטח לעצירים והחוזר כמה פעמים כסמל למותם. ועוד שכאלה רמזים המפעילים את הצופים כחלק ממשחק הקרקס.

אם מצד אחד של הזירה יש מסך אדום שהוא גם כניסה אל הבמה, אך בחלק מהפעמים גם יציאה ממנה אל אש הכבשנים. הצד השני, המתרחש בבית המשוגעים מכוסה מסך שחור.

את המסילה המונחת לאורך הבמה ומהווה מקום התרחשות. ומקשרת בין העולם האדום לשחור. עליה נכנסים ויוצאים חפצים המזכירים קרונות רכבת או מיטות בית חולים. מדי פעם חוצה את הפסים אחד האנשים על גבי קרון נע ושר באידיש "מוכרחים להיות שמח" מי? במחנה? בבית המשוגעים? גם שם גם פה?

הסמלים ניתנים לעוד ועוד פירושים. הנסיעה אין סופית. לאנשים חסרי שורשים הנמצאים בתנועה מתמדת. הנסיעה לפלסטינה החלומית. המתים המדברים, הגופה שתרמה שישה מליון דולר להקמת בית משוגעים. ישנה הצפה בלתי מתמדת של רמזים וסמלים.

הסצנה המזעזעת בחלק השני, הרגשי יותר המבהירה שאדם מסיבות שונות נתן לאשתו ללכת לבדה אל המוות, כשהוא נשאר עם מענו הגרמני. התליין וקרבנו, אהבת הקורבן את התליין. סצנה החושפת את המניע לשיגעונו כנראה.

המשוגעים, שהם גם הקרבנות מחפשים כל הזמן את אלוהים שהבטיח להתגלות אי פעם ועד אז יחכו. והרי כבר חיכו לגודו לפני יורם קניוק, אבל ההסתמכות התימטית פילוסופית עובדת כאן נכון. המחזה מסתיים בשתי סצנות משמעותיות. האחת היא יום הצטרפותו של מר קליין, מפקד המחנה, למפלגה הנאצית. אך המחזה נגמר כמו שהתחיל. אדם עוד לא מצא את האור. הוא ימשיך לחפש אותו.

כפי שאמרתי קודם, חלקה הראשון של ההצגה רעשני מאוד. מקום ההתרחשות וקריעת הסצנות לפיסות קטנות סגנון המשחק הקרקסי, כל אלו מונעים מהשחקנים ולכן מהקהל שני אלמנטים שהם כה חשובים בתאטרון, האחד הוא בניית דמויות של ממש ומערכת יחסים של ממש בין הדמויות והנובע מזה חוסר יכולת להקרין רגשות. בכל פעם קוטע שיר קברט גרמני את הרגש המתחבא מאחורי הסגנון.

החלק השני מרשים הרבה יותר והסצנות מובנות טוב יותר. הבימוי פחות תזזיתי ונותן לשחקנים לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב. לשחק ולהקרין. גם שם אריה לא נותן להם ללכת עד הסוף אך בכל זאת ההצגה מתקרבת לכיוון הרגשי אנושי והפחות קרקסי.

אני יודע שמן הראוי להתחיל לדבר בשחקנים הראשיים, אך אני רוצה להתחיל דווקא באחת משחקניות המשנה. נלי גשוב, שמשכה את תשומת לבי בתפקידון קטנטן בעניין של סגנון מראה יכולת טובה גם כאן, בתפקיד משני, לא ממש קטן ובעל חשיבות. היא זו המביאה את הציפייה לגאולה, להתגלות האלוהים. והיא מצליחה להיות רגשית ומעניינת בשני החלקים של ההצגה.

ובאשר לשני התפקידים הראשיים. לאיגור מירקורבנוב תפקיד כפוי טובה. הוא הליצן חסר הרגשות. האדם בן כלב. הוא הליצן הקרקסי ובכל החלק הראשון תפקידו פיזי בעיקרו. ללכת על חבל, להתנדנד על טרפז. ועוד שכאלה מופעים קרקסיים. בחלק השני כשמתגלה אנושיותו הוא מצוין. הוא מצליח ולהעביר צמרמורות בגוף הצופה.

את ישראל דמידוב זכרתי טוב יותר. הפעם, ואולי עוד לא הצליח להכנס עד לסוף לדמות, היו רגעים שבהם הסתמך מדי על טכניקה. על "חן" אישי עד כמה שתפקידו הלא נעים לנו מאפשר לו.

יבגניה דודינה בתפקיד כפול של אשתו והפסיכיאטרית של אדם מצליחה להפריד בין הדמויות. יש בה את האיכות שהיא מביאה איתה תמיד. וכמו כולם בחלק השני היא משכנעת יותר. את האחרים לא אזכיר במם. תפקידיהם אפיזודיים. הם "ההמון" היהודים במחנה הריכוז. המשוגעים בבית המשוגעים.

יבגני אריהמוכיח שוב, למרות שזוהי הצגה ישנה שחודשה, שהוא במאי בעל דמיון מדהים והבנה נפלאה של במה, תנועה על במה, ניצול חללים על במה והעמדת סגנון שונה ומושלם בכל פעם שהוא מביים הצגה. הוא הולך אחרי חזונו הבימתי עד למרחקים. ההצגה קשה מאוד, אך כל מי שלא ראה אותה בעבר, חייב, אבל ממש חייב ללכת לראות אותה בסיבוב הזה. מי יודע אם יחדשו שוב.

קריאה נוספת - אימגו

רחוב הפרחים 22 - הטרגדיה של יהדות גרמניה מזוית אישית

רחוב הפרחים 22 פרק 5 חלק א'

רחוב הפרחים 22 פרק 5 חלק ב' - חורבן ותקומה?

דפי ילדות - שנים של אימה בבודפשט

בית העלמין היהודי בוורשה - חלק שלישי - שואה

יחידי סגולה - הצלת ילדים יהודיים בידי פולנים בתקופת השואה חלק א'

יחידי סגולה - הצלת ילדים יהודיים בידי פולנים בתקופת השואה חלק ב'

חיים בזהות שאולה

מצעד החיים

מחשבות על השואה והבנייה חברתית

החלטת יד ושם לסגור את השערים בפני ילדים שגויה

ראיון עם המשורר יעקב ברזילי

ברגן בלזן אנגינה פקטוריס

ההשמדה בראי הבדיה הספרותית / שרלוט ורדי

שואת העם היהודי ולא "שואת יהודי אירופה"

מסע לפולין

הכנסיה והיהודים בתקופת השואה

אדית צירר: שלושה קילומטרים בשלג, על הגב של האפיפיור

יום שואה

התיתכן שואה בימינו?

צחוק של עכברוש / האופרה

אהבה כלואה / ז'יל רוזייה

פורום וירטואלי כמרחב נפשי

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן