אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

איש הכריות / תיאטרון גשר


התמונה של דן לחמן

בסוף שנות השישים נעשו שני ניסיונות להעלות בארץ את מחזהו של אדוארד בונד "הצילו". שתי ההפקות לא זכו להצלחה גדולה בעיקר בגלל סצנה אחת מרכזית שצונזרה במקומות אחדים בעולם וכאן נשארה על הבמה. בסצנה חבורת פרחחים רוגמת למוות באבנים מתוך שעמום ובסתמיות מוחלטת את תינוקה של אחת מגיבורות המחזה. האלימות הסתמית הייתה בלתי נסבלת בימים ההם וזו הייתה כוונתו של בונד, להצביע על כיוון האלימות ההולך ומתפשט. מאז השתנו הרבה דברים בחיינו. האלימות פלשה לחיי היום יום שלנו ולא רק בסרטי קולנוע או אירועים שהתרחשו פעם בעולם ומאז התקרבה לחיי היום יום שלנו. מאז הוצג המחזה בארץ כמה פעמים, בעיקר בבתי ספר למשחק. מבלי להיכנס לאלימות פוליטית, די להזכיר את ניסיונות החיסול המתבצעים במקומות מגורינו. ברציחות פנים משפחתיות. דברים שהכרנו רק מעולמות רחוקים - קולנוע וספרות. האלימות כבר כאן אתנו והיא תישאר אתנו להרבה זמן כנראה. איש הכריות הוא מחזה אלים בצורה לא אלימה. ואולי אני אתחיל דווקא מהסוף כדי לא לעשות ספוילר.

כל מי שיש לו עצבים חזקים ואוהב תאטרון טוב צריך ללכת להצגה הזאת. תאטרון גשר מציג אותה לעתים רחוקות כי אין לה מספיק קהל. חבל שההצגה תיעלם, היא חשובה מדי וטובה מדי מכדי לתת לה לשקוע בדממה אל השכחה, מה גם שכשלון של ההצגה עשוי לגרום לזה שמחזות אחרים של המחזאי הזה לא יוצגו כאן יותר, ולפי מחזה זה, אם מחזותיו האחרים כתובים באותה רמה ראוי להכיר כל מה שכתב. זה איננו מחזה "מהנה" או קל לעיכול, אך יוצאים ממנו עם תחושה של סיפוק כמו מאמנות טובה. אך אני חייב להזהיר, היו אנשים ( לא הרבה) שיצאו בהפסקה ולא חזרו.

פעם אחת בארץ רחוקה, היה חזיר קטן, ירוק, כל החזירים סביבו היו ורודים ורק הוא היה ירוק. הם צחקו ממנו, אבל הוא אהב להיות שונה. יום אחד התנפלו עליו וצבעו אותו בצבע ורוד. הצבע התייבש עליו ודבק לעורו. ואי אפשר היה להוריד אותו יותר. יום אחד התכסו השמים עננים מוזרים וכשהחזירים היו במרעה התחיל לרדת גשם בצבע ירוק זוהר. כל החזירים התרטבו וכשהתייבשו הפכו להיות ירוקים. רק החזיר הצבוע ורוד נשאר ורוד כי הצבע לא נמס במים והגן עליו, וכעת חזר שוב להיות מיוחד, והוא מאוד אהב שוב להיות שונה.

קטוריאן קטוריאן קטוריאן (כן, היו לי הורים מצחיקים, ככה הם קראו לי) הוא סופר שכתב כבר ארבע מאות סיפורים אך רק אחד מהם התפרסם. בחלק גדול מסיפוריו מתואר רצח או התעללות בילד קטן. ספור החזיר הירוק הוא אחד הנחמדים יותר. המחזה מתרחש בתחנת משטרה בארץ טוטאליטארית. קטוריאן איננו יודע למה הביאו אותו לחקירה, הוא חושש שבגלל איזה פירוש פוליטי שנתנו לסיפורו, הוא מוכן לשתף פעולה ולהסביר את כוונתו הספרותית, אלא שכמה רגעים אחרי יסתבר שהיו בעיר שלוש רציחות של ילדים, וכולם התרחשו לפי תיאורים שהופיעו בסיפוריו. מכאן והלאה מתנהלת חקירה בעניין. שני שוטרים האחד טוב האחד רע. האחד אלים השני רגוע. לקטוריאן יש גם אח מוגבל, פגוע מוח הנחקר גם הוא. והם מנסים להגן האחד על השני. אלא שבתוך המחזה, מלבד שאלת פתרון הרצח עומד גם עקרון חשיבות האמנות על פני החיים הממשיים. קטוריאן הוא קודם כל סופר והוא מוכן למות אם יבטיחו לו שסיפוריו לא ישרפו ויפורסמו בעתיד, אפילו חמישים שנה לאחר מותו. יש כמה שיחות מסביב לאיכות כתיבה ויצירה במחזה שרובו עוסק בהתעללות ילדים. כן, המחזה עוסק בתוכו העמוק של בעיית התעללות בילדים. וזה נושא שדי קשה לשאת אותו. מק'דונה הצליח לכתוב מחזה עמוק ולא קונבנציונאלי. הוא איננו מציע פתרון, הוא מציג את הנושא לפחות משני היבטים שלו. פנים משפחתיים חיצוניים והשפעת ההתעללות על בגרותם של הילדים.

בנוסף למערכת היחסים שבין הנחקרים והשוטרים מתקיימות גם מערכות יחסים מקבילות בין שני השוטרים לבין עצמם ובין שני האחים. עד כאן הסיפור. כל גילוי מעבר לזה יקלקל את ההנאה.

מרטין מק'דונה המחזאי הוא אחד הנחשבים ביותר בתאטרון האנגלי של היום. הוא נולד ב1970 וכשהיה בגיל 27 הוצגו כבר במקביל ארבע מחזות בעת ובעונה אחת על בימות לונדון השונות. דבר נדיר לכל מחזאי ולצעיר כזה עוד יותר. הוא זכה בפרסים רבים. באמריקה היה מועמד פעמיים לפרס הטוני על שני מחזות שונים. ב2004 זכה בפרס אוליבייה היוקרתי על מחזה זה.

מקדונה טוען שאיננו מכיר הרבה מחזות אך הוא אוהב קולנוע. דיויד לינץ,' מרטין סקורסזה, טרנס מאליק וקוונטין טארנטינו הם אבותיו הרוחניים לפי עדותו שלו. בזמנו הבטיח לכתוב מחזה אחד קליל, הו איש לא ירצח, היאוש לא יקח בו חלק סוג של מחזה רומנטי. איש הכריות איננו מהווה את קיום ההבטחה ההיא.

האלימות במחזה הזה היא לא הדבר הקשה לצפייה, הסיפורים שקטוריאן כתב והם מצוטטים לאורך המחזה הם המחלחלים והופכים את הקרביים. לא לחינם הוגדר המחזה כאגרוף בבטן. אלא שמק'דונה יודע לאזן את הזוועה במעברים מהאימה ליחסי אנוש חמים ולעתים לטקסט על סף הפיוטי כך שהזוועה איננה בלתי נסבלת באמת. המחזה הזה כתוב כל כך טוב שאינני יודע איזה סופרלטיבים אפשר עוד להשפיע עליו. הוא נכון הן מבחינת מבנה הדמויות, הוא עשיר ביחסי האנוש המתחלפים והמשתנים בסיטואציות זורמות העוברות בין קיצוניות אחת לחום, יש בו מערכות יחסים מורכבות ומקבילות בין הדמויות. כל מה שמחזה צריך להיות כדי להיקרא מחזה מצוין. אני יכול לראות בדמיוני הצגה שיש בה יותר צחוקים הנחנקים במשפט הבא, אך גם כך המחזה עובר במלוא עצמתו. ועצמתו של המחזה גדולה יותר מאיכות ההצגה והוא הנותן להצגה את כוח החוויה. אני יכול לנחש רק איך היא נראתה בלונדון או ניו יורק .

כמו בתיאטרון האלימות היא במלים. רואים מעט, והכול תלוי ביכולת השחקנים להקרין החוצה את הרגשות. ארבעת השחקנים ניגשים נכון אל הדמויות, אך מסתבר שלא מספיק להבין את הדמות, צריך להרגיש אותה ולתת לצופה להרגיש ולהתרגש.

ארבעת השחקנים מסמנים נכון את הדמויות ולכן ההצגה מצליחה לגעת בצופה, אך מכיוון שאינם מצליחים להיכנס עמוק לתוך הרגשות ההצגה אינה מטלטלת כמו שהייתה יכולה להיות. כך שאנו זוכים להפגנה חלקית אך מספקת בדרכה

גלעד קלטר כקטוריאן מצליח להיות נוגע ללב, כאיש המוכן להקריב את חייו על מזבח האמנות. מערכת היחסים המצטלבת שלו הן עם השוטרים והן עם אחיו המפגר מוציאה ממנו רגישויות נדירות אצל גברים על במותינו. אני יכול לראות אותו מתייסר יותר ותמים פחות אך בתפיסה הזאת הוא מצליח לשכנע.

אמנון וולף משחק את האח פגוע המוח. הוא משחק אותו פיזי מאוד עם העוויות גוף ולסת שמוטה וכל החבילה החיצונית המתבקשת, הוא כל כך עסוק לא לשכוח את העוויתות עד שהרובד הפנימי קצת שטוח מדי. הוא נשאר במימד החיצוני וחבל. שמעתי פעם את חנה מרון מנחה שחקן בתפקיד של איש כזה " לא מספיק לשמוט את הלסת ולהוציא לשון, לעשות את המובן מאליו זה מעט מדי. צריך לתת לו עומק פנימי ואנושי." זה לא קורה כאן וחבל. אם כי מבחינת הדמות אנו מקבלים שרטוט טוב שלה, אך מבחינת ההשפעה על אחיו נותרת חלשה מדי, ולכן גם מחויבותו של קטוריאן נראית קצת מלאכותית.

מיקי לאון הוא השוטר הרע. גברי מאוד, שוטר כמו בסרטים יש בו יכולת להקרין אלימות גם כשהוא שותק, וזה הרבה, יש לו במחזה גם מעברים לכיוון אנושי יותר, אך בקטעים הללו יש בו דבר מה שנשאר אטום, דבר שאפשר היה לחוש בו כבר במדיאה. אני בטוח שאם יצליח לגעת בעצמו הוא ייהפך לדמות גברית מובילה על הבמה שלנו. אני מנסה להיזכר מי מאז מיקי כפיר לפני שנים היה יכול למלא כך את חלל הבמה. מאוד חסר לנו גבר כזה שיוכל נניח לשחק מישהו כמו סטנלי קובלסקי בחשמלית ושמה תשוקה, או כל גבר מסיבי אחר.

אלכסנדר סנדרוביץ' הוא השוטר הטוב, לכאורה. החכם יותר, הכמעט אנושי עד שיוצאים ממנו כמה קצות רגשת אחרים. הוא על גבול הבסדר, גם אצלו חסרה נגיעה בעומק הכול נשאר נכון אך שטוח מדי.

את הסיפורים מעטרת הקרנת אנימציה על מסך אחורי, בובות פימו מספרות מעטרות ומייצגות את הסיפור המסופר על ידי השחקן. עבודת מדיה מצוינת המעטרת את הסיפורים אותם כתב קטוריאן.

בן בר שביט העמיד על במה כמעט חשופה בהנגר של גשר הצגה מרגשת וסוחפת. הוא משאיר את השחקנים חשופים באור אל מול הקהל ונותן להם לתת את עצמם עד תום. הוא איננו מפריע להם בתעלולי במה מיותרים. ואם הם לא מצליחים לדלות מעצמם איכות נוספת זו בעיה ביכולת הרגשית של השחקן ובעין הבמאי.

מיכאל קרמנקו העמיד במה חשופה הרצפה מכוסה ביריעות פלסטיק אפור באחוריה קיר חלונות אטום. שולחן, כמה כסאות, ארון תיקים, הכל אפור ודל. למרות ריקנות הבמה היא מצליחה בהחלט להעביר תחושה של חדר חקירות במשטרה ענייה. מעבר לכל ההסתייגויות, ההצגה מספקת. כוחו של המחזה כל כך גדול שגם ביצוע סביר גורם לחוויה עצמתית.

התכניה הפעם היא דיסק די וי די. היא מכילה קטעים קצרים מתוך המחזה, אך בעיקר את עבודות האנימציה המצוינות. לאוהבי אנימציה ומזכרות מיוחדות.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן