אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רכוש נטוש / שולמית לפיד בתיאטרון הבימה


התמונה של דן לחמן

רכוש נטוש / שולמית לפיד. הוצאת אור לעם
רכוש נטוש / שולמית לפיד. הוצאת אור לעם

יפה עושה תאטרון הבימה בהעלאה מחודשת של הצגות מהעבר, בדיקתם מחדש לפני קהל והכנסתם לקנון של מחזאות ישראלית שתיהפך למוצגת מחדש. כמובן שבין לבין מעלים שם גם הצגות חדשות ומחזאים חדשים (כמוהמחזה ארטון- הנפלא בעיני).

זה התחיל עםבגדי המלך של אלוני, המשיך עם שני מחזותיו שליעקב שבתאי וכעת רכוש נטוש של שולמית לפיד. אפילו שלמה המלך ושלמי הסנדלר יכול להיכנס למסגרת זו. רכוש נטוש הוצג לראשונה ב1987 בקאמרי. זהרירה הייתה טוני, האם, רבקה נוימן וענת וקסמן שתי הבנות.

כן, המחזה עוסק במערכת יחסים של אם ושתי בנותיה. הסיפור מסתובב סביב הבית בו הן גרות, סוג של בית מתמוטט, כמעט חורבה במושב מהוותיקים בארץ. האב ברח מטוני, היא מגדלת את בנותיה לבד. כעת רוצה המועצה לסלול כביש ולצורך זה להרוס את הבית. האם איננה מסכימה. בשבילה הבית הוא סמל לכל מה שהשיגה מצד אחד, ומצד שני גם ניסיון להיאחז בזיכרונו של בעלה שעזב אותה למען אישה אחרת. אם יש בית אולי יחזור, אולי יטפל מחדש במטע שקמל ואינו מניב פרי, אולי יחזרו החיים היפים. כשברור שהתקוות חסרות שחר.

מבחינה כתיבה המחזה כתוב היטב, הדמויות מלאות והקונפליקטים מובנים, אך הבעיה שהכל צפוי מדי. ראינו יותר מדי מחזות מהסוג הזה ובמחזה אין לא חידוש בעלילה, לא בפיתרון ומעט מדי באמירה הכללית. זה לא שהסיפור לא טוב, אין סיפורים רעים, ורובם נכתבו כבר מאות פעמים, השאלה איזה חידוש ואיזה צורך היה לספר את הסיפור מחדש, וכאן לא מצאתי את הסיבה.

רכוש נטוש הוא מושג מתחילת ימי המדינה. כל אותם בתים שהערבים עזבו מאחוריהם כשברחו והוברחו. המדינה השתלטה על הבתים וחילקה אותם בין העולים החדשים. הרכוש הנטוש הפך עם הזמן להיות "נכסי נפקדים" והעולים קיבלו או פלשו לבתים הללו והביאו אתם בור של כאב נוראי. בעיקר אלו ששרדו את השואה כמובן. אינני זוכר אם זהרירה חריפאי שיחקה במבטא כלשהו, גילה אלמגור סיגלה לצורך התפקיד שרידים של מבטא פולני, וכל דמותה היא דמות של פולנייה מהוהה. אמא פולניה שמרוב כוונותיה הטובות חונקת וסוגרת את בנותיה המתבגרות בנות החמש עשרה ושבע עשרה בבית, מונעת מהן חברה ובילוי. לא ברור כלל אם היא מרשה להן ללכת לבית ספר.

טוני והבית חד הם. הבית שהיה לו בוסתן פרחים ופירות עומד בשיממונו, הרוס. טוני שזוכרת את עצמה כאישה יפה היא כעת חורבת אדם. נעה בקושי, חולה וחצי עיוורת. אך בתוכה חייה עדיין אותה אישה יפה מלאת תקוות לחיים טובים. טוני מעבירה תא זמנה בין חרדות, תקוות להחזרת איזה עבר עם בעלה שברח, זיכרונות מעצמה ודיכוי הבנות. את כל שעותיה היא מעבירה בהקשבה לסיפורים אותם מקריאה לה ביתה ומתוכם היא מפרשת לשתי בנותיה את החיים. את הרגשות המפעמים בנשים. היא מבינה ומכירה את הרגשות שבחוץ אך איננה נותנת לבנותיה לחוש שום דבר מהרגש הזה. לכאורה היא שומרת עליהן אך למעשה מדכאת ומשעבדת אותן לרצונותיה וצרכיה המידיים. היא שולטת בהן וסוגרת אותן בעולם הצר של הבית החרב. בת אחת אלנור, קצת מגמגמת ביישנית לא מעזה לא למרוד ולא לחלום חיים אחרים. עליזה הקטנה יותר עדיין לא נכנעה סופית. יש לה רצונות, חלומות, ורוח מרד. וכדי לא להפוך לעוד קריינית סיפורים היא מתחפשת לאנלפבתית. מסכת יחסים בין אם ובנותיה מורכבת לא פחות מאמהות ובנים. ההזדהות וההגנה פועלים בצורה אחרת בין הנשים. בין כל אחת מהשלוש. עליזה הקטנה שמצד אחד מעודדת את אלנור הגדולה לצאת להתנסות, ובעצמה רוצה למרוד אך לא מעזה בינתיים בגלוי אלא רק בסתר. אלנור היפה והפחדנית, מפחדת מאימא אך מורדת כנגד רצונה כמעט, מוציאה את קצה אפה החוצה נשברת וחוזרת. והאם, האם שרק מצורת הפניה אל כל אחת מהבנות מראה את מערכת היחסים, לעליזה היא פונה בחצי זלזול את אלנור היא לכאורה מפנקת אך קושרת אותה אליה. מסביב ליחסים הללו, מן האפשרות לעזוב את החורבה ולעבור לבית גדול, מהרצון לצאת, לפגוש צעירים, לראות סרט במתנ"ס, דברים קטנים שכאלה, מהם נבנים חיים, לא מהפכות עולמיות, על הבסיס הזה הולכת ומתרקמת מערכת היחסים. שלוש נשים על הבמה.

זה היה יכול להיות ערב נפלא, אם במחזה היה איזה "טוויסט" משהו נוסף, אחר. אך המחזה לא ממריא וחבל. למרות שלאורך ההצגה מקריאה אלנור את סיפור "המחרוזת" המזויפת של גי דה מופסן על תקווה לשינוי החיים אצל משפחה אחרת, מקבילה מעניינת רעיון יפה המנוצל לאורך המחזה.

איציק וינגרטן עשה מאמץ והצליח להוציא מהמחזה דרמה. הוא מוליך את שלוש השחקניות שלו בבטחון. יוצר אווירה נכונה, ומה שחשוב, בונה בזהירות ודקדקנות מערכת יחסים לא קלה בין אם לבנותיה. פרידה שהם העמידה את הבית החרב, קירות סדוקים ומתכלים, ועץ אחד ירוק מבעד לחלון, שם אולי עוד ישנה התקווה.

גילה אלמגור היא זיקית תיאטרלית אמיתית, דמותה משתנה עם כל תפקיד. לא בגלל בגד או פאה, משהו פנימי במהות שלה. בהתנהגות, בהליכה, במניירות של הדמות, היא לא עושה לעצמה חיים קלים וממשיכה לחפש ולא סומכת על "שטיקים" מהעבר. כל דמות שלה שונה גם כשיש דמיון באופי הסיטואציה (לאחרונה נשים שעולמן חרב עליהן) היא נפלאה בתפקיד טוני. היא מוכיחה כל פעם מחדש שהיא מחפשת בעצמה מקומות חדשים כדי לא לחזור על מה שכבר עשתה בעבר. ומי שראה אותה השנה בשלושת תפקידיה הן ב-ארטון הן ב- נסיגה ממוסקבה והן עכשיו ב- רכוש נטוש לא יכול שלא להתפלא על תעצומות הנפש ועומקי הכאב שהשחקנית הזאת מצליחה לחפור מתוכה ומעלה בצורות שונות על הבמה.

הילה פלדמן מצליחה להיות שבירה וענוגה. יש בדמותה הבימתית משהו שובה לב ועין. החששות שלה הגמגום הקל, הפחד מהמקל של טוני. כל אלו מקבלים המחשה יפה מאוד.כעת אחרי תפקידה ב"חודש בכפר" וכאן צריך יהיה לבדוק אם מנעד הרגשות הבימתיים שלה יתרחב מעבר לנערות רגישות ותמימות.

רותם זיסמן היא עליזה הצעירה. אין ספק שהיא שחקנית מוכשרת אך עדיין לא מצאה לעצמה את הקול הבימתי שלה. בהתפרצויות היא לא ממש שולטת בקול ולעתים בולעת מלים. אך גם לה יש כבר איזו אישיות בימתית המכילה משהו פנימי אפל. מעניין יהיה לעקוב לאן תתפתח.

ההצגה גורמת הנאה רבה, גם אם המחזה נראה מוכר מדי. עבודת הצוות והבימוי מחלחלת ונוגעת ללב. ואם לבדוק לפי תגובת הקהל, הוא השתולל במחיאות כפיים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן