אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רוזנקווליר באופרה הישראלית


דן לחמן's picture

שני אנשים מתחלקים בשם שטראוס ויש צורך להפריד ביניהם האחד, יוהן מלך הואלסים הווינאי. השני ריכרד, גרמני מוסיקאי 1864-1949. הוא התחיל את חייו המוסיקאליים כמנצח והתמחה בניצוח על אופרות. בשנת 1905 הוא מציג את האופרה המסעירה שלו "סאלומה" המבוססת על מחזהו של אוסקר ווילד. החושניות, הקצבים הפראיים והתזמור המבריק הביא לו הצלחה שחזרה על עצמה באופרה "אלקטרה", עבודתו הראשונה עם המשורר הוגו פון הופמנסטל, שאתו המשיך לעבוד בהמשך עד למוות של הופמנסטל ב1929.

באופרות אלו התקרב שטראוס אל מה שנחשב אז כמוסיקה מתקדמת ודקדנטית. בהמשך כתב כמה פואמות סימפוניות ועבר אל כיוון המוסיקה "התכניתית" זו שיש לה סיפור מוגדר לספר. בין אם זה דון ז'ואן, טיל אוילנשפיגל או דון קישוט.

יצירתו "כה אמר זרטוסטרה" זכתה לפופולאריות ולעמוד בראש מכירת התקליטים כשסטנלי קיובריק השתמש בפתיחה של יצירה זו כמוטיב הפתיחה המהמם בסרטו "אודיסאה בחלל". לצערם של רוב הקונים ליצירה המוסיקאלית היה המשך ארוך ושונה מהמצופה.

באופרה שלו "הרוזנקווליר" עשה מפנה מהמוסיקה הסוערת וחזר אל המוסיקה הרומנטית. בעיני מוסיקאים רבים הוא נחשב לאחרון המלחינים הרומנטיים. סטרווינסקי שנא את האופרה הזאת וכינה אותה בשם "סקלורוזנקווליר".

ברוזנקווליר עושה שטראוס סוג של מחווה למוצרט, העלילה מתרחשת בסלונים המפוארים של ימי האימפריה הוינאית. שזורים בה וואלסים, וכמו ב"נישואי פיגרו" את תפקיד הנער המאוהב כתב לקול אישה. (מצו סופרן) ישנם כמה וכמה תפקידי גברים המושרים על ידי נשים. בין המפורסמים ביותר הוא אורפאו של גלוק, אך גם באופרות מאוחרות יותר לא חסרים תפקידים כאלה. אחד החשובים ביותר הוא כרובינו בנישואי פיגרו של מוצרט ותפקיד הנער ב"כוחו של גורל" של ורדי. שטראוס עשה מחווה למוצרט כשכתב את דמותו של הנער אוקטביאן לקול אישה בדומה לכרובינו של מוצרט. בכלל יש כמה מקביליות בן נישואי פיגרו והרוזנקווליר. דמותה של הרוזנת דומה מאוד ועוד כמה מוטיבים פנימיים של נושא עלילה ואפיון דמויות, אך המוסיקה כמובן רחוקה ממוצרט לאין שיעור, כך שאינני רוצה לפתח ציפיות לכיוון לא נכון.

הקהל בהצגת הבכורה התבלבל קצת כשעלה המסך על שתי נשים משתובבות על מיטה, עד שהסתבר שהאחת מהן שרה תפקיד של גבר. שטראוס אהב מאוד את קול האישה, בעיקר סופראן לירי בסולמות הגבוהים והרבה לכתוב בשבילו. ברוזנקווליר ישנם כמה אנסמבלים של נשים מהיפים שיש לקולות נשים. סצנות כמו הצגת הוורד או טריו ודואט הנשים המסיים את האופרה.

מעל שמו של שטראוס ריחף ענן כבד בשל שיתוף פעולה עם השלטון הנאצי. הוא הסכים להחליף מנצח שברח ולנצח במקומו בפסטיבל ביירוט. מאוחר יותר נתפרה עבורו משרת "שר לענייניי מוסיקה". להיטלר היה חשוב להראות איש תרבות התומך בו. אחרי המלחמה הוא נחקר על ידי הוועדה לחקירת פשעי הנאצים בשוויץ ושמו טוהר. הוא הורשה לחזור לברלין.

בשנת 1948 כתב עוד מחזור שירים אחד לסופרן ותזמורת, מחזור לקול שכל כך אהב, קולה של סופרנו לירי המרחף בצליליו הגבוהים ביותר מעל התזמורת. מחזור המוכר בשמו "ארבעה שירים אחרונים" שכל זמרת סופרן נחשבת שרה אותם.

אליזבט שוורצקופף זמרת מופלאה ואישיות שנויה במחלוקת, בגלל ששרה בגרמניה הנאצית, הקליטה את היצירה שלוש פעמים. הראשונה כשהייתה זמרת צעירה, סייחה דוהרת. בשנייה כבר הייתה זמרת בשלה ומוסיקאית בחסד. את מסע הפרידה שלה מן הבמה ומן ההקלטות בחרה לעשות שוב עם הקלטה של ארבעת השירים וההבדל עצום. קולה כבר בוגד בה פה ושם אבל המוסיקאליות המופלאה, חרדת הקודש והיכולת הלירית שלה הפכו את הביצוע לאחד המושלמים. עם יצירה זו ערכה מסע פרידה מאולמות הקונצרטים בעולם.

העיר ווינה אימצה אל ליבה את האופרה רוזנקווליר. אחת ההפקות המפורסמות של בית האופרה היא זו של אחרי המלחמה כשאליזבט שוורצקופף שרה את תפקיד המרשאלין. היא הייתה חוזרת אחת לכמה שנים אל התפקיד ואל ההפקה. הפקה שצולמה והונצחה גם בסרט. למשך שנים רבות ההקלטה של שוורצקופף - קאראיאן נחשבה לטובה ביותר. שוורצקופף הייתה אישה דקה בלונדית ותכולת עין, התאימו לה תפקידי נשים אצילות. נזדמן לי לשמוע בווינה את האופרה. ההפקה הייתה חדשה. את תפקיד המארשאלין שרה כריסטה לודוויג, זמרת מצו בעברה, שמתחה את קולה לעבר תפקידי הסופרן הדרמטי והחלה לשיר וגנר וגם ברוזנקווליר, כשבצעירותה התמחתה דווקא בתפקיד אוקטביאן, הנער המאוהב במארשאלין, ואפילו הנציחה אותו בהקלטה המפורסמת של שוורצקופף - קאראיאן. לודוויג היא אישה עגלגלה, נחמדה מאוד וזמרת מצוינת, היא נראתה כמו עוזרת בית שהתחפשה, אך שרה מצוין. ברנשטיין ניצח והקהל השתוללל.

הוגו פון הופמנסטאל כתב ליברטו חדשני לחלוטין. רחוק מרוח האופרה שהייתה מקובלת והרבה יותר קרובה לחיים אמיתיים, גם אם נטע את המחזה בתקופה עתיקה הוא עדיין כתוב מודרנית. סיפור המחזה נוטה לקומדיה, אך דמותה של המרשאלין אינה קומית כלל. בתחילת האופרה היא מתגלה לפנות בוקר, במיטה עם אוקטביאן בן השבע עשרה. רומן אסור כשבעלה נמצא מחוץ לבית. אחרי הצהרות אהבה היא נשארת לבד ומגלה את חרדותיה כאישה מזדקנת (היא בת שלושים ושתיים) ומונולוג נוגע ללב היא שרה על ההזדקנות והזמן החולף. סוג של בעייתיות שאינה אופיינית כלל לעולם האופרה. בינתיים מגיע בן דודה הברון אוכס, (אוכס בגרמנית, לפי הצליל לפחות מזכיר שור) הכפרי וגס הרוח ומודיע לה שבא להינשא לסופי בת האצולה העירונית. המונולוג שלו על התייחסות לנשים ומיניות היא יוצאת דופן בנועזות הליברית האופראי. אוקטביאן מתחפש לחדרנית כדי שהברון אוכס לא ינחש מה קורה. אלא שאוכס מנסה להתחיל עם החדרנית. הוא מבקש מהמרשאלין למצוא לו גבר שיגיש במסורת אותם ימים וכסמל לאהבת עולם שלא תדעך, וורד כסף. המרשאלין מציעה לו את אוקטביאן. וכך פוגש אוקטביאן את סופי, הנערה שאוכס רוצה לשאת, אך שני הצעירים מתאהבים. מכאן תלך העלילה ותסתבך כמובן. עד לסוף בו תבין המרשאלין שאוקטביאן מצא אהבה מתאימה לו יותר ותוותר עליו.

האופרה מחולקת לשלוש תמונות. הראשונה בחדרה של המרשאלין, השנייה ביתה של סופי והשלישית בפונדק לשם אוכס מביא את "החדרנית" ושם תסתבך ותיפתר העלילה סופית.

גוטפריד הלנווין, מעצב התפאורה נתן לכל מערכה גוונים משלה. המערכה הראשונה היא המערכה הכחולה. החדר המיטה הבגדים אפילו איפור הפנים כולו בגוונים של כחול ותכלת, רק הברון אוכס מופיע בצהוב זוהר. הבמה נראית מלנכולית באור הבוקר ומנבאת את האהבה ההולכת להסתיים.

המערכה בארמונה של סופי היא המערכה הצהובה. כולם לבושים בגוונים של צהוב ( אפילו הפאות הוחלפו ואוקטביאן שהיה עם שיער כהה בבוקר עכשיו הוא בשיער צהוב) ושוב אוכס הוא יוצא הדופן בבגדיו האדומים. התמונה האחרונה כולה אדומה. כמעט, המרשאלין חוזרת לבגד הכחול וכמה מהאחרים מגוונים את הבמה בצבעים אחרים.

הבימוי המקורי היה של השחקן הגרמני הזכור מהסרט "משפטי נירנברג", מקסימיליאן של, בארץ העמידה את ההצגה מחדש עוזרת הבמאי שלו ורה לוסיה קלבריה וההצגה היא ממש נפלאה. היא זורמת ביחד עם הסיטואציה והמוסיקה. התנועה וניצול הבמה הוא מצוין. סצנות אינטימיות קטנות מתחלפות לסצנות רבות משתתפים במהירות והכל אסטטי מאוד. לכל אורך ההצגה מלווה אותה כאחד המשרתים, ולא תמיד ברור של מי, משרת גבה קומה, פניו מחוקות והוא מזכיר גולגולת, המוות נמצא שם ומשגיח, מה שמקרב את כל ההפקה לציורים עתיקים בהם תמיד הייתה תזכורת לארעיותם של החיים.

ומה שנוגע לביצוע המוסיקאלי הוא היה מדהים ביופיו. לא שמעתי זמן צוות טוב כל כך של זמרים על במה אחת בצוות אחד. הנשים צעירות, רזות ונאות, הן יכולות להסתובב על הבמה בחלוקי לילה, שמלות תקופתיות חושפות או שמלות קרינולינה עם מותן דקה.

סטפני הוצל כאוקטביאן ננסי וויסבאך כמרשאלין וחן רייס כסופי שלושתן מושלמות בקולן ביכולת השירה ובהתאמה מולטת בדואטים ובשלישית. שלושתן יצרו דמויות חיות, הן יודעות לנוע בחופשיות על הבמה וכולן שחקניות טובות בנוסף ליכולת המוסיקאלית שלהן. קורט רידל כברון אוכס הפגין קול גדול והיה משקל נגד לקולות הסופרן הנשיים. הוא שחקן מצוין והצליח לאפיין את הדמות ביכולת דרמטית אמיתית.

מאות תלבושות נפלאות, צבעוניות להפליא, המזכירות תקופות שונות כמו הברוק והרוקוקו, מסכות ואיפור המתאים את עצמו לצבע המרכזי של הסצנה, ממש עבודת מחשבת. בזמן נגינת הפתיחה שלפני המערכות השונות מוקרנות על הקיר האחורי תמונות מסקט אילם שנעשה לפי האופרה מה שמוסיף תנועה לבמה.

זו איננה אופרה קלה בהקשבה ראשונה, אין בה אריות כמו באופרות איטלקיות, אין "מנגינות יפות". כולה כמעט סוג של מחזה מזומר, דיאלוגים ומונולוגים מושרים. צריך להקשיב היטב לתזמורת המוליכה את הנושאים המזהים את הדמויות, הרגשות והתחושות. אשר פיש ניצח מצוין והוציא מהתזמורת שאיננה רגילה לנגן סוג כזה של מוסיקה את המיטב. חוויה גדולה של ממש.

"רוזנקווליר", 17-28 במרץ. המשכן לאמנויות הבמה, תל אביב

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן