ציפור שחורה בתיאטרון הקאמרי


התמונה של דן לחמן
45 צפיות

ציפור שחורה בתיאטרון הקאמרי. תמונה מתוך אתר הבמה

הקאמרי מיהר להציג את המחזה "ציפור שחורה". רק באוגוסט 2005 הוצג לראשונה בפסטיבל אדינבורו, משם עברה לווסט אנד הלונדוני וכבר הוא כאן אצלנו. ואפשר בהחלט להבין למה. תארו לעצמכם את לוליטה חוזרת אחרי חמש עשרה שנה אל הומברט ומבקשת... מה? לנקום? לחדש את הקשר?

זה סיפור המחזה, גבר מבוגר ואישה צעירה נפגשים בחדר מנוחה של העובדים באיזה מפעל. מהר מאוד מסתבר שהיה ביניהם דבר מה בעבר, שיש להם היכרות קודמת ששניהם מנסים לשכוח ולהדחיק. העבר הולך ומתברר. היא הייתה בת שתיים עשרה, הוא בן ארבעים וכמה - היה ביניהם רומן. מרצון או שלא מרצון. מה קרה בין איש מבוגר שפוחד להגיד את המילה פדופיל ובין הילדה הקטנה. מי רצה את מי, מי פיתה את מי. מי היה החזק ומי הקרבן.

כשהפרשה מתפוצצת, שניהם הופכים לקרבנות של מערכת החוק. אותו מאשימים וממנה מנסים לסחוט את הסיפור, כדי להפליל אותו ושוכחים ממנה אחרי המשפט. הוא ישב בכלא והיא לא קיבלה טיפול תומך, כל אחד מהם חיפש לו דרך להמשיך את חייו.

היא זיהתה תמונה שלו באיזה ירחון ובאה לחפש אותו, היא לא באמת יודעת למה, לא בהתחלה, בהמשך היא תשנה את דעתה ואת כיוון הרגשותיה כמה פעמים עד לסוף המפגש. הוא בנה לו חים חדשים, שינה את שמו ואיש איננו יודע דבר על עברו, היא חודרת אל חייו ומנסה לפרוץ לתוכם מחדש. בשביל מה?

המחזה מבוסס על סיפור אמיתי. על אדם שניסה לברוח מאנגליה לגרמניה עם ילדה קטנה שהייתה ביניהם מערכת רומנטית לכאורה. המחזה הזה שואל שאלות קשות מאוד. האם זה יתכן שגבר מבוגר וקטינה יאהבו באמת . האם זה מותר, האם זה טוב או רע. כמובן שהקהל מתחיל מעמדה של התנגדות, ומקווה לנקמה מצד האישה. אך איזו נקמה? מפגש בן שעה וחצי על הבמה מעביר את הדמויות טלטלה גדולה ואת הקהל לא פחות.

מה שנראה בתחילה כמסע נקם הופך להיות למסע סנטימנטאלי אל הזיכרון של לילה אחד משמעותי במיוחד, הלילה בו ניסו לברוח יחד. מסע אל הימים המעטים ההם. אם לא היו מפחידים את הילדה, האם הייתה הופכת לקורבן סובל, היא לא בטוחה. היא מקרבת ומרחיקה אותו כמה פעמים לאורך המפגש. הוא לא יודע בשביל מה באה ובהתחלה בכלל איננו רוצה לדבר אתה ולהעלות את זכר הימים ההם. הוא השתקם, הדחיק ושכח. הוא חי עם אישה מבוגרת. לא היו לו ילדות אחרות אחריה. היא גוררת אותו במסע הרגשי שלה, תחילה אל הסבל שחוותה כקורבן הסביבה, בימים שהוא ריצה עונש בבית סוהר. אחר כך היא גולשת לזיכרון משותף נעים והוא נגרר אחריה. האם כך התפתחה המערכת הראשונית? הוא מסרב להכיר בזה שניסה לפתות אותה אז אך אינו מציג סיפור משלו להתגלגלות הדברים עד לקיום יחסי מין. היא לא יציבה, מקרבת ומרחיקה ומכריחה אותו להגיב. הוא קורבן הסיטואציה הנוכחית, במפעל שהוא עובד בו. היא מזכירה לו את רגעי הנועם שלהם והוא נסחף אחריה.

השאלה הגדולה, בשביל מה באה הולכת ומתבהרת והיא מפתיעה, היא לא באה לנקום. היא באה לסגור מעגל, לנתק את תחושת הנטישה. היא רוצה אותו חזרה. ומבלי להבהיר עולה השאלה אם לשני האנשים האלה, שכל אחד מהם ניזוק מהסיבוב הקודם והאסור יש סיכוי להתחיל מעגל חיים חדש. שאלה הדוחקת את המוסריות, את שאלת הטוב והרע המותר והאסור אל מחוץ לחישובים. שאלת אפשרות העתיד המשותף שלהם משנה את ההתייחסות שלנו כצופים, ושאלות של אחריות יורדות למדרגה אחרת, נמוכה יותר. האם יש להם סיכוי? האם אנחנו מאחלים להם הצלחה? אם הייתה שם אהבה אמיתי, אז, האם יש לה סיכוי להתעורר מחדש.

המחזה מציג את השאלות הקשות מבלי לתת עליהן תשובה חד משמעית. האם זו הייתה אהבה, תשוקה חולפת, סטייה, שבירת טאבו, לאור ההתרחשויות קשה לברר מי אשם, ואם הייתה אשמה. חמש עשרה שנים אחרי יש בשניהם מטען שונה לחלוטין וזיכרונות מרים ואחרים. המחזה מנסה לגעת באפשרויות, בצורה הכושלת של הטיפול אותו קיבלה האישה, טיפול שהוזנח מהרגע בו הוציאו ממנה את הפרטים המפלילים, כן, גם לחברה יש אשמה משלה בחלק השני של אחרי מעשה. האם בעולם בו ילדות בגילה של אונה של אז, משמשות היום דוגמניות מיניות וחשופות, משאירה בהן תמימות? האם יש הבדל בין משיכה לא ממומשת של גברים מזילי ריר על קטלוגי אופנת ילדים קטנים היא בסדר יותר ממימוש אהבה אמיתית, גם אם מוזרה ושוברת טבואים. כל צופה יצטרך לתת לעצמו את התשובה, לא רק מתוך המחזה אלא מתוך עולם הצרכנות שהוא חי בתוכה.

אנחנו יודעים מניסיון מצטבר שרוב הפדופילים טוענים שאהבו את קורבנותיהם. איזו אהבה זו. מה עושה לנו כקהל המפגש עם אהבה, יתכן שאמיתית מאוד אך לגמרי לא מקובלת עלינו. אהבה, אותו רגש שכולנו מופעלים על ידו. לאיזה כיוונים הוא יכול לזרום נגד רצוננו.

הסיפור ההולך ומצטייר לנגד עיננו כצופים הוא שונה לחלוטין בעיני כל אחד מהשניים. היא מרגישה מרומה, זנוחה ונטושה. הוא זוכר סיפור אהבה מסעיר ואמיתי. והקהל נקרע. הוא מרחם עליה, לרגע בגלל שנוצלה מינית ורגע אחרי מפני שנעזבה על ידי מאהבה. והוא, מפושע פדופיל הוא עובר מהפך להיות גבר אוהב עד כלות, מבולבל וחלש, אך אוהב בכל עמקי נשמתו שהתייחסות של האחרים קרעה אותה ממנו. עם איזו אהבה אפשר להזדהות כאן?

הבמה של אבי שכווי מציירת חדר מוזנח באחורי מפעל קטן, מלוכלך ומטונף, כל העובדים זרקו אחרי ההפסקה את עטיפות האוכל. שולחן, כמה כסאות ומרחב מחייה לשני השחקנים. הבמה מרופטת ודהויה מלוכלכת ומגדירה את מצבם של השניים המרופטים הללו.

עידו ריקלין ביים בתבונה ובזהירות את המחזה הכה קשה הזה. הוא איננו מריץ אותם ממקום למקום. הם יושבים רגע אחד מול השני, היא קורעת מולו לרגע. הם מדברים. החלק ה"פשוט" במחזה הם הדיאלוגים החטופים המהירים, בהם הם נכנסים בהתרגשות האחד לדברי השני. בין לבין משתרעים מונולוגים ארוכים בהם השחקנים שצריכים לגייס את כל יכולתם המקצועית והרגשית. שני שחקנים חשופים הנוגעים בקצות העצבים של הרגשות שלהם. אין בדיחה להסתתר מאחריה (כמו ב"לילה טוב אמא")

אין רגע מקל. המחזה הוא מטחנה רגשית בעלת תביעה בלתי פוסקת. היה רגע אחד שכמעט הזדעזעתי. לקראת סוף המחזה עולה ילדה בת שתיים עשרה לחפש את ריי, ולרגע הצמרמורת עוברת בגו, הוא משקר, יש לו ילדה חדשה, אך לא, זו בתה של האישה איתה הוא מקיים מערכת בימים אלו, והיא באה לקרוא לו הביתה.

אפשר בהחלט לחוש ביד הזהירה שבה הוליך ריקלין את שני השחקנים שלו. אין ספק שעשה עבודה מצוינת בחפירה לעומק וניצול היכולת של שני שחקניו.

אני מזכיר לעצמי שצריך להיזהר בביקורת בהצגה ראשונה לפני קהל. הכל טרי מצד אחד אך עדיין לא מגובש סופית, השחקנים עדיין בשלב הבדיקה העצמית ואוזנם כרויה גם לתגובת קהל. בעוד שבועיים המחזה יקבל את הנפח הנכון שלו.

הרגעים הראשונים שלהם על הבמה, הכניסה, עדיין מזייפת במקצת, ריקה מדי. אחר כך הם נכנסים לתוך הדמויות בהצלחה. המעברים בין התחושות השונות הם לב המחזה ויש בעיה מסוימת בקטעים הללו, אצל שניהם. הייתה לי תחושה שכל סיטואציה נפרדת משוחקת "נכון" אך המעברים בין הכעס לרוך בין הרצון לנקום לרצון לסלוח לא ממש מעובדים עד הסוף.

אני חייב להגיד שעודד תאומי תמיד היה שחקן בעייתי בעיני. יש בו משהו המשאיר אותי מרוחק ולא מזדהה. זה עובד לטובתו כשלא צריך לסמפט אותו. כאן הוא מצליח להיות בדיוק במקומות הנכונים לו. דמותו של ריי החלשה הנגררת מובנית נכון יותר, מדמויות "גיבור" ששיחק בעבר. אפשר להבין אותו בסופו של דבר, לקבל זו כבר שאלה אחרת.

אצל אולה שצ'ור אפשר לחוש בעומק הרגשות שלה. היא מוכשרת אך גם לה יש בעיית אישיות בימתית. כאן אי הנעימות הרגעית שלה עוברת נכון ואחרי שלמדתי לקבל אותה היא הצליחה לשכנע אותי.

כשיצאתי חשבתי שההצגה מאוד ראויה, אחר כך בדקתי את עצמי וניסיתי להבין למה לא נסחפתי בצורה רגשית לתוך הסערה הזו. למה נשארתי קר וחושב אך לא מתרגש או נרגש. אם אראה את ההצגה שוב בעוד כמה זמן אולי תהייה לי תשובה. אולי זו כוונת הבמאי.

קטגוריה: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר