אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על חנוך לוין


התמונה של דן לחמן

לפני שנים רבות עמד בניין יפה מאוד ליד כיכר דיזנגוף, קרוב לקולנוע חן שעוד לא היה קיים אז. למקום קראו "בוסתן". הייתה לו חצר פנימית גדולה עם רחבה שבמרכזה בריכת דגים ובקומה השנייה היו אולם אחד סביר וכמה חדרים. למשך כמה זמן זה היה בית קפה שלא הצליח. אחר כך מפא"י קנתה את המקום וניסתה להפוך אותו למרכז תרבותי. הרבה לפני ששלונסקי הקים את צוותא המקורית בכוך קטן בדיזנגוף. הרבה פעילויות היו שם, חוגים ספרותיים ועוד דברים מהסוג הזה. אל תחפשו, הבניין נהרס מזמן ועומד שם מגדלון מגורים.

בשנות השישים המוקדמות שופץ מעט האולם הפנימי ולהקות חובבים הופיעו בו במחזות אוונגרדיים. אחת ההצגות שהועלתה שם הייתה "סלומון גריפ" בביומו של הלל נאמן, שהיה חבר בתאטרון העונות בזמנו. איך התגלגלתי לשם אני לא זוכר, אולי בגלל שאז הלכתי לראות כמעט כל מופע שהתקיים, אבל כבר באמצע ההצגה חשתי שאני מתחיל לשמוע קול ייחודי ומעניין, ובתוך זה היו כמה משפטים שאימצתי לעצמי כציטוט מתוך ההצגה. ופרציפלוכה, שמה של גיבורת המחזה הפכה לשם שגם אלו שלא ידעו מניין נולד השתמשו בו כשם תיאורי לנשים.

הכותב היה חנוך לוין. שם לא מוכר. זמן קצר לאחר זאת התחיל להתפרסם ודמותו של האיש הרזה עם הקסקט נחרטה בלב האנשים. לא היה מי שלא הכיר לפחות את שמו. רבים ראו את מחזותיו והלכו אחריו לאן שלא הוביל אותם. אבל זה לא היה קל, ולא מתחילת דרכו. ששלושה קברטים סטיריים כתב והעלה.

"את ואני והמלחמה הבאה", "קטשופ" ו"מלכת האמבטיה" הראשון הועלה עדיין במסגרת פרטית את מלכת האמבטיה העיז להעלות התאטרון הקאמרי. וגם אז, באולם נידח. מרתף בקצה העיר. הסערה הייתה גדולה. חנוך לוין קיבל שם של מהפכן. הוא העלה כבר אז ב 1969 את הדרישה לעשות שלום, להחזיר שטחים והתנגד נמרצות למתנחלים.

בערב אחד נזרקה פצצת סרחון על הבמה על ידי תושבת חברון. בערב אחר אנשים התארגנו לבוא ולפוצץ את ההצגה. הקאמרי נבהל מהרעש והוריד את המחזה מהר מאוד אבל השם לוין נחרט בזיכרון. קשה להסביר את הדרך שעשה השמאלני "הקיצוני" של אותם ימים למרכז התרבותי של החברה הישראלית. כשנה אחרי העלה תאטרון חיפה את המחזה "חפץ" דריסת הרגל הראשונה שלו בתאטרון הלגיטימי.

אנשים לא ידעו איך "לאכול" את מה שראו. האנשים הקטנים, הלא חשובים, האנטי גיבורים. גיבור שהוא יותר חפץ מאדם. אבל שם כבר התחילו להירמז משחקי המלים של לוין. ובעיקר השמות של גיבוריו. טיגלך, כלמנסע, פוגרה. כשכל שם הוא גם סתמי וגם מרמז בצורה סמלית על מהות הדמות. ועם כל ההרחקה לכאורה מפה ומעכשיו אנשים הרגישו בחוש שהוא מדבר עליהם. אי אפשר היה שלא להיפך ל "מעריץ" שלו מיד. מרחוק נשמעו הדי השפעתו של בקט, אך המחזה לא היה "בקטיאני".

כמה חודשים אחרי הקאמרי מעלה הצגה חדשה שלו "יעקובי ולידנטאל", הפעם לראשונה גם בביומו. כחובב נלהב רצתי לבכורה. הלכה אתי ידידה, שמנמונת כמו רוב הפג האגס. וכשהיא שמעה את השם ביג טוחס לראשונה היא התחילה להתמרמר. איך הוא מעליב גם את הקהל ואיך הוא משפיל את השחקנית (זהרירה חריפאי שהייתה נדיבת משקל גם היא) ולא נתנה לי ליהנות. אך שוב משהו בכל הרעש שעשתה סביבי דיבר אלי ולמחרת חזרתי לבדי. ולמרות הקטעים המצחיקים, כשהמחזה נגמר עם השיר הפסימי "לא תנגני יותר פסנתר" עמדו דמעות בעיני.

40 מחזות כמעט כתב לוין 22 מהם ביים בעצמו. אין טעם לפרט אותם אחד לאחד. בהתחלה המבקרים שנאו אותו. אחרי שניים שלושה מחזות הם טענו שהוא ממחזר את עצמו עוד לפני שיש לו מה למחזר. השימוש שלו במלים קקה, פפי, תחת, לתקוע נוד ועוד שכאלה הרגיזו עד כדי כך את המבקרים עד שלא ניסו לרדת לעומקו ולראות מה באמת עושה האיש החכם הזה. אלא שלאט לאט התרגלו אליו, התחילו להכיר בגדולתו והבינו את עומק המחזות שלו. אפשר לדבר על ההסתמכות שלו על הקומדיות היווניות, על הפרודיות הקומיות שעשה לטרגדיות היווניות. על ההסתמכות שלו במחזות המוסר בימי ביניימים נוסח "כל אדם" האם לוין שנא נשים? האם הכוחניות שנותנת חיים לאשה היא טובה או רעה, האם בז לגברים? כל כך הרבה נקודות מבט יש שבהן אפשר וצריך לבחון את מכלול לצירותיו. במחזותיו "האישה היא סימפטום של הגבר", כמו שמגדיר זאת לאקאן. ייקח הרבה זמן והרבה עבודות גמר ומאמרים עד שיגמרו לפרש את כוליותו של לוין.

והתאטרון שלו, כי כבר אי אפשר היה להתייחס לזה רק כאל עוד הצגה הלך והתפתח. הוא נעשה קודר יותר. אם בהתחלה כתב דברים שהיו לכאורה גם קומדיות, אם כי לא בדרך המקובלת. לא קומדיות שמרכזן גברים חזקים המנסים לצוד נשים הוא הפך את הקומדיות השחורות שלו לתאטרון נשי. הדמויות החזקות (יחסית) היו הנשים, הגברים נגררו סביבן והקומדיות הפכו לפחות מצחיקות. הן הפכו למשהו די מפחיד למעשה. אנשים עלובים וגרוטסקיים שחיפשו מקום לברוח אליו מהמוות. הפחד מהמוות וניסיון למצוא משמעות לחיים היוו מרכז של קבוצה נכבדה ממחזותיו המרכזיים. השינוי שחל לאיטו הגיע לביטויו המלא הראשון במחזה "ייסורי איוב", בהצגה, איוב יושב עירום על מוט כשמבושיו לעיני הקהל. (העירום הגברי הראשון על הבמה העברית) ומתמקח עם חבריו ואלוהיו. מרים תעסה גלזר יצאה נזעמת ודרשה מהמדינה להפסיק את התמיכה בתאטרון. אחר כך באו הלוויות למיניהן הילד החולם ועוד מחזות מורבידיים, שבו הפחד מהמוות מניע את המחזה. מחזות ללא עלילה לכאורה. כמה ממחזותיו המוקדמים שנגעו הן בפוליטיקה המקומית והן אלו שהסתמכו על פסוקים מהתנ"ך צונזרו. גם שחקני הקאמרי דרשו ממנו למתן טקסטים באחד ממחזותיו והוא קיצר מחזה ברבע שעה, לדרישת השחקנים.

המעניין במחזות הוא עניין הדמויות בקבוצת מחזות המוסר שלו. הן לכאורה אינן עומדות בביקורת התיאוריה הפסיכולוגית. הן כולן מייצגות רעיון אלא שמאחורי הרעיון עומדת ראיית עולם שרק דרך עיניו ותורתו של לאקאן ניתן לבדוק את הדמויות החסרות לכאורה לעומק. מכיוון שלמד פילוסופיה באוניברסיטה יש להניח שהכיר היטב את משנתו של לאקאן על העולם המודרני. היו שראו בו אדם מרושע. האם היה כזה? רק מי שנפגע מדמותו המעוותת המשתקפת אליו מהבמה יכול היה לחשוב כך. היו מי שניסו לשייך אותו לזרם תאטרון האבסורד אלא שהוא התחמק מהגדרות. ראיית העולם שלו והצגת האדם כגרוטסקי, אך נוגע ללב בעליבותו בו בזמן הפכו גם את הרגעים הציניים לאנושיים. נכון שהוא למד משהו מבקט אך הציפייה של הדמויות לא נשארת תלויה בחלל, גם כשהיא לא מתגשמת.

בקבוצת מחזות שלמה לוין הציג את המציאות הישראלית המתפתחת, הגסות וההתבהמות של החברה הישראלית. קשה להבין היום איך אותם אנשים להם לעג, אותם הציג כקריקטורות אדם חיבקו אותו אל ליבם. מעניין לנסות להבין את התהליך הזה. איזו הזדככות גרמו המחזות האלה לאנשים הללו. איך הבינו את המשתקף להם מהבמה על חייהם. כמה יכלו להזדהות ועם מה? ואיך בכל זאת זכה להיות ביחד עם נסים אלוני בחלק מהדרך, עד לשתיקתו של אלוני, האיש המשפיע ביותר על חיי התאטרון בארץ. עד יום מותו המשיך לעבוד. גם כששכב כבר בבית חולים וימיו היו ספורים הוא התחיל לביים ממיטת חוליו את מחזהו האחרון "הבכיינים" אותו לא זכה להשלים לביים.

הוא העלה בכל שנה מחזה חדש. היו שנים ששני מחזות שלו הוצגו במקביל לעתים בתיאטראות שונים. כמו הבימה והקאמרי כמו כן כתב גם שני תסריטים לקולנוע: "פלוך" ו"פנטזיה על נושא רומנטי" כמו כן כתב כמה שירים שהמפורסמים בהם "מה אכפת לציפור", "אני חיה מיום ליום" של ריטה ו"לונדון" של חוה אלברשטיין. כמו כן כתב סיפורים שפורסמו עוד בחייו, "החולה הנצחי והאהובה" וכן "איש עומד מאחורי אישה יושבת" קטעי פרוזה קצרים שנאספו לאחר מותו וכונסו בספר.

בעיזבונו נמצאו מחזות שעדיין לא הוצגו. מעניין אם יהיה איזה תאטרון שייקח על עצמו לסיים את העלאת כל מחזור מחזותיו, גם לאחר מותו. חנוך לוין לא זכה בפרס ישראל בחייו, אך כן בפרס על מפעל חיים בתאטרון. מאז שנות השבעים הוא סירב להתראיין וטען שכל מה שיש לו להגיד נאמר על הבמה. הוא התרחק מאירועים חברתיים ולא היה חבר בקליקות פנימיות של תאטרון. ואי אפשר שלא לצטט את מה שאמר עליו יוסי שריד, אז שר החינוך, כשנודע דבר מותו של לוין:

"חנוך לוין הוא היוצר שהסתכל במקומנו בראי והראה לנו את פרצופנו האמיתי, יותר מדי שנים התמוגגנו מעצמנו, התבשמנו מריח גופנו, עד שבא חנוך לוין, פתח את השסתום של מציאות חיינו ורק אז עלה הריח הרע. חנוך לוין הציל אותנו"

יותר מדויק מזה אי אפשר להספיד את האיש הקטן הענק הזה. לחנוך יש אח, דוד לוין, שהיה במשך שנים רבות במאי תאטרון מוערך. אחיינו בן לוין שיחק בסרטו של עמוס גוטמן "נגוע".

תגובות

lol

לפני שנים רבות עמד בניין יפה מאוד ליד כיכר דיזנגוף, קרוב לקולנוע חן שעוד לא היה קיים אז. למקום קראו "בוסתן". הייתה לו חצר פנימית גדולה עם רחבה שבמרכזה בריכת דגים ובקומה השנייה היו אולם אחד סביר וכמה חדרים. למשך כמה זמן זה היה בית קפה שלא הצליח. אחר כך מפא"י קנתה את המקום וניסתה להפוך אותו למרכז תרבותי. הרבה לפני ששלונסקי הקים את צוותא המקורית בכוך קטן בדיזנגוף. הרבה פעילויות היו המחזות שלו. אפשר לדבר על ההסתמכות שלו על הקומדיות היווניות, על הפרודיות הקומיות שעשה לטרגדיות היווניות. על ההסתמכות שלו במחזות המוסר בימי ביניימים נוסח "כל אדם" האם לוין שנא נשים? האם הכוחניות שנותנת חיים לאשה היא טובה או רעה, האם בז לגברים? כל כך הרבה נקודות מבט יש שבהן אפשר וצריך לבחון את מכלול לצירותיו. במחזותיו "האישה היא סימפטום של הגבר", כמו שמגדיר זאת לאקאן. ייקח הרבה זמן והרבה עבודות גמר ומאמרים עד שיגמרו לפרש את כוליותו של לוין.

והתאטרון שלו, כי כבר אי אפשר היה להתייחס לזה רק כאל עוד הצגה הלך והתפתח. הוא נעשה קודר יותר. אם בהתחלה כתב דברים שהיו לכאורה גם קומדיות, אם כי לא בדרך המקובלת. לא קומדיות שמרכזן גברים חזקים המנסים לצוד נשים הוא הפך את הקומדיות השחורות שלו לתאטרון נשי. הדמויות החזקות (יחסית) היו הנשים, הגברים נגררו סביבן והקומדיות הפכו לפחות מצחיקות. הן הפכו למשהו די מפחיד למעשה. אנשים עלושם, חוגים ספרותיים ועוד דברים מהסוג הזה. אל תחפשו, הבניין נהרס מזמן ועומד שם מגדלון מגורים.

פגישה עם אדם מדהים שגדול מהחיים

את חנוך פגשתי לראשונה ברחובנו המשותף, רחוב פיירברג שבתל-אביב.(הוא ב-27 ואני ב-5) בשנת- 1987 נוצרה בינינו היכרות עמוקה שהמשיכה בחלופת מיכתבים לאחר עזיבתי את הארץ ב-1992 ( היום , לאחר שני עשורים משפחתי ואני בשלבי חזרה ארצה ) אני שמח להוציא לקהל הקוראים שיר חדש שלא ראה אור עד עתה שיר שכתבנו יחדיו על מרפסת ביתו של חנוך היקר, שם השיר הוא

מדחי אל דחי.

השמים כסו בתכלת. ואולי גם במעט ארגמן. שרי ממשל מטים שרירותם כטובלים ושרץ בידם. ואנו העם - זונה פוליטית, כסירה בסערה.

גלים סוחפים ומכים, אולי תבוא גם שנת בצורת, הרי תמיד היא באה בצורה מימנת.

אינני נביא זעם, ובשורות איוב אינן חפצות להיות שגורות בפי. אך צפיה בלא נודע נותנת בי אותותיה, ואף כסילי חרש מטים מפעם לפעם אוזניהם למשמע סכנה אורבת.

האלך מדחי אל דחי ? האמצא מפלט ? האשרוד כפירוס? האשרוד ?

הים זורם - הגלים ניתזים על סלע, אך גם הוא אינו חסון מלהיתבקע. מחשבות שבאות והולכות אינן מיתכלות מלבחוש בתכולתן.

1992

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר