אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בגדי המלך / נסים אלוני הבימה


התמונה של דן לחמן

קודם סיפור קטן. בפרמיירה של בגדי המלך בשנת 1961 היו שני צעירים באולם שהיוו מוקד רכילות של שיחות הקהל שלפני הצגה. היא, נערה בעלת יופי חתולי פראי בת 17 לערך, נמרה קטנה, חברתו החדשה, הראשונה בשורה של כמה שתבואנה בעתיד של המחזאי נסים אלוני. הוא, נער שהופיע לראשונה בציבור. זאת הייתה פעם ראשונה שהמבקר, איש הרדיו ועיתונאי התרבות הבכיר של אותם ימים, מיכאל אוהד, הופיע לראשונה שלא בלווית אמו או אחת מקרייניות הרדיו מידידותיו, אלא עם בחור צעיר בן 20. זאת הייתה היציאה הראשונה מהארון שהתרחשה בפומבי בחברה הזאת. לשונות ריכלו שהצעיר והצעירה היו חברים, בני זוג, קודם לכן, עד שנפרדו כל אחד בעקבות פגישה עם האיש שהביא אותם לתיאטרון. הצעיר ההוא הייתי אני. אני והיא היינו מוקד כלל המבטים והשיחות עד שעלה המסך. התרחשות שהייתה יכולה לכלכל סצנה במחזה של אלוני. עד כאן וידוי קטן וסיבה להתרגשות עם מפגש מחודש עם המחזה הזה, בתיאטרון ההוא, הבימה. הערב שוב ישבנו שנינו, היא ואני יחד רועדים מהתרגשות למפגש המחודש עם המחזה..

אחרי ארבעים ושלוש שנים חוזרים בגדי המלך ורואים אור במה ונחשפים מחדש לקהל. כמה שנים קודם לכן העלה תיאטרון הבימה מחזה בשם "אכזר מכל המלך" של צעיר לא מוכר בשם נסים אלוני מחזה רב רושם שמלבד עיסוקו התנ"כי הפוליטי לכאורה הצטיין בלשונו רבת הרבדים עברית מועשרת ביסודות תנכיים. אחרי זה נסים נסע ללמוד בפריז. כשחזר פנה אליו שמעון פינקל, אז מנהל הבימה וביקש ממנו מחזה חדש. אחרי ייסורי כתיבה ארוכים הגיע לתיאטרון המחזה בגדי המלך. אלוני קיבל על עצמו את מלאכת הבימוי והיה הראשון בין הכותבים המביימים את עצמם. ומאז התחילה אגדת העבודה הבימתית של אלוני. חזרות אין סופיות לתוך הלילה. נוסחים הולכים ומשתנים מיום ליום, סצנות שנזרקות וחדשות באות במקומן כל בוקר, תאריכי בכורה שנדחים שוב ושוב. נסים כתב את התפקידים לשחקנים שלו, הוא היה משנה אותם בהתאם ליכולת הקולית והנשימתית של כל שחקן ושחקן. בדרכו הוא העריץ שחקנים. לאלוני היה קשה לסיים מחזה. אף פעם לא היה מרוצה באמת ובאופן סופי מהתוצאה, תמיד ביקש עוד קצת זמן, שבוע, רק עוד כמה שינויים עוד כמה חזרות מפרכות.

הגרסה המועלית כעת על הבמה היא רק אחת מתוך כמה אפשריות. בחזרה הגנראלית המקורית לפני קהל נמשכה ההצגה כמעט שש שעות. ההנהלה נחרדה כי אין קהל שיוכל לשבת ולהתרכז בהצגה הנמשכת זמן רב כל כך. מאותו ערב התחילו הקיצוצים. סצנות נעלמו, ממונולוגים נפלאים נשארו מספר מלים. מה שהוצג לפני הביקורת והקהל היה בליל של סצנות כמעט לא מובנות ובקושי מתקשרות. בהצגה בת שעתיים וחצי. אך זיקוקי הדינור הלשוניים האלוניים ועבודת בימוי מזהירה התגלו ביפעתם גם כך. לימים, אמר נסים שאיננו אוהב יותר את המחזה. הוא טען שהיה תמים מדי והמחזה מפורש מדי, ברור מדי, ובשל אמירתו הברורה הוא קצת שטחי. מחזותיו הבאים ילכו ויעשו מעורפלים יותר ויותר. הוא ירחיק את אמירותיו ויסווה אותן בזיקוקי דינור של משפטים שלא נשמעו קודם או אחר כך בשפה העברית. ועד לשני מחזותיו האחרונים, "הדודה ליזה" ו"הצוענים מיפו" כל מחזותיו מתרחשים בעולמות אחרים, בארצות זרות. קשורות תמיד למיתולוגיות זרות וספרי הרפתקאות.

בגדי המלך מתחיל במקום בו נגמרת האגדה של אנדרסן. המלך חוזר בתחתוניו לארמון מהמצעד בעיר אחרי שהנער צעק אחריו שהמלך עירום. המחזה מתרחש רובו בארמון. המלך וכל אנשי החצר, מייצגים את אנשי השררה והפוליטיקה. הנער, הקטור באסונה שמובא כאסיר, משורר תמים ובעל חזון אידיאליסטי ילמד להכיר את כל התככים הפוליטיים ולא ירחק היום והוא יינשא לנסיכה ייהפך למלך החדש ויהפוך לאחד הפוליטיקאים המושחתים להם בז ובהם צפה זמן קצר לפני זה ורק אהובתו משכבר הימים, מרי, תהיה זו שתעמוד ברחוב ותצעק בקול שהמלך החדש עירום ובוגד באידיאלים. אתה צריך לגדול לממדי הצעקה שלך, אומר לו ראש הממשלה.

החייטים הרמאים שהפנטו את המלך להאמין שהם תופרים לו בד מיוחד שיגלה את הטיפשים זוכים לתוארי אצולה. ראש הממשלה שהוא גם השר לביטחון פנים מעורב בכל אינטריגה פנימית בחצר. וכשמתגלה מחתרת הזוממת להפיל את המלך מסתבר שראש הממשלה הוא העומד בראשה. וכמו כן הוא גם שותף במפעל הבדים של שני החייטים. אלא שגם המלך עצמו סוחט אחוזים הן מראש הממשלה והן משני החייטים. הנסיכה, הלסבית, שמוכרת את אהבתה לכוכבת הקולנוע כדי להמשיך להיות נסיכה. משורר החצר הגדול, המוכר את שירתו לשררה ומפאר את המלך ובגדיו. קריין הרדיו שהוא דובר השלטון, חנפן ומפאר את המלך למרות שהוא רואה את האמת. וכן שורה של אנשי מעלה רוזנים ונסיכים שכולם משתתפים בקרקס הפוליטי הגדול. כשלאט לאט כל החצר לובשת תחתונים בחורף הקר. וכמובן ההמון ההולך שולל אחרי מה שהפוליטיקאים מציגים בפניו. את המון העם מסמלות שתי זונות חביבות הפותחות כל מערכה בשיחה מענייני היום בחצר. וישנם גם האמנים, פגאסוס הסוס, וגם רוכבו העממי המוכרים את אמנותם לפוליטיקאים. אלא שהציר המרכזי המעט סמוי במחזה הוא נושא אהבה שמתה בגלל תאוות השלטון והמניפולציה הפוליטית. קשה להקיף את כל הדמויות וההתרחשויות במאמר אחד ארוך ככל שיהיה.

המוני תפקידים במחזה, ממשתתפי ההצגה המופלאה ההיא רק מעטים עדיין בין החיים. יוסי בנאי היה הצעיר הזועם התמים המקורי, שלמה בר שביט קריין הטלוויזיה, דליה פרידלנד הנסיכה של אז. מישא אשרוב, אחד משני החייטים. ואולי כמה צעירים ששכחתי כבר. כן, מלבד בנאי ובר שביט האחרים כבר אינם משחקים יותר והם בגדר נשכחים.

את הגרסה הנוכחית ערכו דורי פרנס ומיכאל גורביץ שגם ביים את המחזה הפעם. המחזה כפי שהוא מוצג היום נהיר יותר מהודק יותר, ברור ומשכנע יותר מהגרסה שראה הקהל ב 1961. תפקידים אחדים הוסרו לגמרי ( משורר החצר למשל) סצנות קוצרו ואחרות נעלמו.

גורביץ העמיד הצגה תוססת. הוא לא ניסה להביא לחיקוי צורת הדיבור הזכורה של בנאי וחזקיהו עם הסטקטו שלהם, אלא תזמר מוסיקה אחרת לגמרי. ההצגה מסוגננת מאוד. ונעה כל הזמן בין הרבדים השונים שנותנים לה הטקסט והעלילה. בין כמעט מצחיק ל מאוד מסוגנן, בין הדגשות פוליטיות לרומנטיות. ראיתי את ההצגה הראשונה שהוצגה לפני קהל, בעוד כמה ימים הכול יכנס לקצב הנכון וזו תהיה הצגה מפוארת. התפאורה המרומזת של פרידה קלפהוץ אברהמי משרתת את מהירות התחלפות הסצנות והתאורה של רוני כהן מוסיפה את האווירה הנכונה בכל סצנה.

כמי שלא יכול לשכוח את ההצגה ההיא לקח לי זמן להיכנס לרוח ההצגה החדשה. אך לאחר כמה דקות הקסם האלוניי עשה את פעולתו המכושפת. מחזה האבסורד הגרוטסקי של אז הפך למציאות ימינו.

המדהים להיווכח כשיושבים ושומעים את הטקסט כמה אלוני הקדים את זמנו, מה ניבא, וכמה אקטואלי המחזה. לגבי הדמויות, חלקן רק רישומי דמויות, וכל הוינייטות מצוירות על הבמהבבהירות בראש השחקנים העושים תפקידים מלאים שצריך לציין עומד משה בקר בתפקיד ראש הממשלה. שדמותו חדה והמעברים בין מערכה למערכה מנומקים פנימית. הוא משחק את איש העקרונות, היודע שלא יוכל לנאום מול האומה לבוש בתחתונים וממנה את עצמו לשר הביטחון כדי שיוכל ללבוש מדים. הוא המשלם את מחיר עקרונותיו ויוצא לגלות. היחיד שנשאר לבוש בחצר בה כולם לבושים בתחתונים לבנים.

אבי אוריה בתפקיד המלך נוגע ללב בסצנות אחדות, אך חסרה לו הממזרות החדות והשובבות שהיו בזמנו לאבנר חזקיהו, ששיחק במקור. אין בו את הערמומיות הרבגונית ולכן ברגע החשוב בו הוא מתוודה כי ידע מן ההתחלה שהחיטים נוכלים אך לא מצא דרך אחרת אלא לשתף פעולה עם האנשים החדשים והכוח החדש הוא איננו מזעזע כמו שצריך היה להיות והמפתח לדמותו המצחיקה נשארת חיצונית.

דביר בנדק ודב רייזר מצוינים כחיטים. בנדק בנוכחות הפיזית המאיימת שלו, המזכירה את מוסוליני, שלא לדבר (לא עלינו) את עמרי שרון או כל הפוליטיקאים הכוחניים השמנים והרעשניים האחרים. ורייזר כחייט החששן. שניהם מצליחים להעביר את האימה שהם מיצרים.

לאודי רוטשילד, המשחק את המשורר הקטור הנקלע שלא בטובתו לעולם התככים, יש אישיות בימתית נעימה. הוא יפה תואר מה שעוזר לו בחלק הראשון להראות תמים ופואטי ונוכחות פנימית העוזרת לו לעבור לחלק השני כאיש שבגד בעקרונותיו והפך להיות קונפורמיסט שרלטן ותככן.

חבל שלטל צדקוני, המשחקת את מארי אהובתו של הקטור המשורר חסרה היכולת הפואטית רומנטית שמצריכה הדמות. היא סתמית מדי ולא מאפשרת באמת לנושא האהבה שלה, הטהורה והאמיתית להתפתח ולהיות מרגשת.

שמונה עשרה דמויות ממשיות ועוד ניצבים אחדים נמצאים על הבמה. והכול עשיר. ומרנין את האוזן. לשמוע את האפוריזמים של אלוני והם טריים היום כמו אז.

אישית יש לי בעיה עם אולם רובינא. מכיוון שמשתמשים שם באמצעי הגברה וכולם מדברים עם מיקרופונים קורה שמלים עולות אחת על השנייה ונעלמות, והקולות לא נשמעים טבעיים באמת, למרות שלכאורה המיקרופונים אמורים לעזור דווקא לזה. חבל.

הקהל של היום קיבל את ההצגה בחום הרבה יותר גדול מאשר את ההצגה ההיא. הוא הגיב לרמיזות הפוליטיות של אז בהבנה להתיחסויות של היום. נדמה לי שנסים אלוני, בכאב לב אולי, היה מאשר את ההצגה. אל תחמיצו את ההצגה הזאת. אין ספק היום שניסים אלוני ניבא ולא ידע מה הוא מנבא.

לדוגמא שני מונולוגים קצרים מפי ראש הממשלה והחייט, אחרי שסיבכו את המדינה במלחמה כדי שיוכלו להרחיב את עסקי הביגוד שלהם גם למדי צבא.

"ראש הממשלה : לא הסתרנו מהעם הזה דבר, ואין בכוונתנו לשנות מנוהג זה הפעם, ולו תהא האמת חמורה ותובענית, כפי שנגלתה לעיני הממשלה הזאת. הרשוני לומר בגלוי, ולא בלי רגשי צער עמוקים: סכנת המלחמה לא חלפה. עוד יותר מכך: ממדי האיום גדלו, ועל כן, הבה נבהיר כאן קבל העולם כולו: איננו רוצים במלחמה...

החייט : אין לנו עניין במלחמה. אך ידעו אויבנו, ידע כל מתנכל לשלום העם הזה וחירותו" לא לנו המותרות של שלוות פתאים, אדישות עיוורת, חוסר כוננות. וידע כל חורש רע, זרוענו מתוחה היום לבל יפתיעונו מחר. לא אנו נפתח במלחמה, אך אם יכפו אותה עלינו, תונף זרוענו. ההצהרה חתומה בידי כל שרי הממשלה וחברי מועצת העם לשעת חירום.

להזכירכם, זה נכתב ב1961נראה כאילו הרבה דורות של מנהיגים העתיקו את הנאום הזה וחזרו עליו באוזנינו. נדמה לי שרק אתמול שמעתי אותו שוב.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר