אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עניין של סגנון / נואל קווארד - תיאטרון גשר


התמונה של דן לחמן

נואל קווארד
נואל קווארד

נואל קווארד איננו מהשמות המוכרים בחיי התיאטרון בארץ. עד כמה שזכרוני מגיע רק שני מחזות שלו, הילולת רפאים וקדחת אביב הועלו כאן על הבמה. הילולת רפאים היה למחזה חסר מזל בארץ. ההפקה הראשונה הייתה ב-הבימה ולא הגיעה אפילו אל מעבר לחזרה הגנראלית. גם ההפקה השנייה לא הצליחה הרבה יותר. קדחת אביב ב-קאמרי הייתה הצלחה גדולה יותר. חנה מרון הצחיקה, גדעון אוברזון תפר בגדים יפים מאוד ומאז כלום.

נואל קווארד, סיר נואל קווארד, כתב המון מחזות. רובן קומדיות מרנינות. קומדיות מתוחכמות הסובבות סביב חיי החברה הגבוהה. קומדיות רומנטיות שהאלגנטיות ו"ההתנהגות" הנכונה בהתאם למעמד היו בעלי חשיבות רבה ביותר. את שורות המחץ שסיפק קווארד היה צריך השחקן בעל הכישרון לדעת לירות במבטא ובקצב הנכון, השאר כבר היה במחזה. ב1930 התפרסם לורנס אוליוויה לפני שהפך לשחקן של תפקידים קלאסיים במחזה "חיים פרטיים" המוכר וביותר של נואל קווארד. מחזה שהשפיע על עשרות קומדיות רומנטיות אחרות לאורך כל השנים, עד ימינו.

מחזה זה של נואל קווארד, היה אחת ההצלחות הגדולות ביותר של נואל קווארד על הבמה והן כסרט קולנוע, הוא הפך להיות גם טקסט כה חשוב בתולדות הקומדיה הבריטית, עד שמחזות רבים באנגליה מושווים או מושפעים ממנו עד היום. לפני שנים רבות נזדמן לי לראות את מגי סמית הגדולה, אז עדיין אישה צעירה, בתפקיד הראשי, שנה אחרי זה שיחקה את דסדמונה לצד אוליוויה באותלו הן על הבמה והן בסרט שהנציח אותם, ומאז לבי הלך שבי אחריה, לבי וליבם של כל האנגלים. המחזה חיים פרטיים הקדים בשנינותו ובמתירנותו את החברה האנגלית. מאז ימיאוסקר ווילד הקומדיה האנגלית התרחשה והציגה אינטריגות רומנטיות בחברה הגבוהה. במשך שנים נואל קווארד הפך להיות שם נרדף למחזאי הכי אנגלי שאפשר. אולי מכיוון שהיה אנגלי של ממש, שלא כמו אוסקר ווילד ו-ברנרד שאו שהיו אירים והביטו על החברה הזו עם מבט קצת חיצוני.

נואל קווארד נוסף להיותו מחזאי מחונן היה מוסיקאי שכתב עשרות שירים, שרק האנגלים כנראה מכירים, ואכן, אם תזדמן לבית אנגלי שיש בו פסנתר כל הסיכויים שבעל הבית יתיישב וינסה לשיר אתך ביחד שירים של נואל קווארד. שירו המפורסם ביותר "כלבים שוטים ואנגלים" קיבל חיים חדשים כשג'ו קוקר שר אותו בנוסח רוקיסטי קרא לאלבום שלו בשמו וסופו שנעשה גם סרט הנושא את השם.

ב1942 כתב הפיק ביים והלחין את הסרטin which we serve. סרט שנועד ועזר לרומם את מצב הרוח הלאומי ונחשב לאחד מטובי סרטי זמן המלחמה לא רק באנגליה.

מלבד מחזות ושירים כתב נואל קווארד סיפורים, אוטוביוגרפיה, ותסריטים. הוא עיבד כמה ממחזותיו לקולנוע ואחד מגדולי הסרטים הרומנטיים האנגליים של כל הזמנים "פגישה מקרית" ( brief encounter) הפך להיות מה שקזבלנקה ואישה יפה הפכו להיות כל אחד בדרכו, שנים אחר כך.

הוא היה שחקן במה שכתב לעצמו תפקידים, ושיחק אצל במאים שונים בתיאטרון ובקולנוע. תפקידו האחרון היה בסרט "הג'וב האיטלקי" בגרסה של שנת 1969. ב1973 הלך לעולמו. אכן איש רב איכויות ופועלים. גדולתו וחולשתו הגדולה הייתה שהוא היה כל כך אנגלי והנציח סוג של אנגליות על סף היעלמותה.

אמרו עליו "יש בוודאי ציירים גדולים ממנו, סופרים, תמלילנים, מלחנים, זמרים, רקדנים גדולים יותר,קומיקאים, טרגיקנים, במאי תאטרון, במאי קולנוע גדולים יותר, אמני קברט, כוכבי טלוויזיה גדולים יותר. אם יש, הם שנים עשר אנשים שונים. רק איש אחד הוא שילוב של כל הכותרות האלה, "המאסטרו קווארד"

נואל קווארד נהנה לזעזע את הקהל שלו בזה שהוציא אל אוויר העולם דברים המתרחשים בחדרי חדריהם של אנשי החברה הגדולה. סמים בגידות ו-מיניות אסורה ויחסים אסורים.

כעת הולך תיאטרון גשר לתקן את המעוות ולהציג מחזה שלו אחרי שאיש לא העז לגעת במחזות שלו בארץ גם מחזה זה היה מזעזע בשנים שנכתב. הוא עוסק ביחסים דו מיניים או למעשה ביותר מזה.

גילדה אוהבת את אוטו ואת לאו. לאו אוהב את גילדה ואת אוטו, וגם אוטו אוהב את לאו ואת גילדה. והם מקיימים מערכת רגשית מינית מתחלפת ומשותפת. היום כמובן זה לא מזעזע. החיוך עולה למחשבה על קהל אנגלי מהוגן בעל חביונות ואיסורי תרבות ומוסר צבועים המגלה שני גברים מתנשקים וחיים יחד, אישה שחיה עם כל אחד מהם בנפרד ועם שניהם יחד. יתכן שהקהל הרוסי של תאטרון גשר בימינו יהיה מזועזע באותה מידה, אחרים יקבלו זאת כמובן מאליו כמעט.

הפעם המחזה איננו מתרחש בחברה הגבוהה. השלישייה היא שלישיית אמנים בתחילת דרכם .אוטו מצייר לאו כותב. גילדה מציירת גם היא. בוהמיים בדרכם. המחזה מתחיל בפריז, משם תעבור ההתרחשות ללונדון ואחר כך ל-ניו יורק. התהפוכות האישיות תהיינה חלק מההצלחות האישיות של השלישייה. אוטו ייהפך לצייר מצליח לאו למחזאי גילדה, מציירת בוהמית בינונית לאשת מכירת עתיקות ואמנות מוצלחת ואלגנטית.

כשהמחזה הוצג לראשונה נואל קווארד עצמו שיחק את אחד התפקידים מול שני גדולי הבמה באותם ימים אלפרד לאנט ולין פונטיין, שהיו זוג בחייהם והרבו להופיע יחד על הבמה. ברכילות מסביב להצגה ניסו לנחש עד כמה המחזה והחיים האמיתיים של השחקנים משתקפים זה בזה, היו שמועות משמועות שונות. נואל מעולם לא יצא מהארון באופן רשמי, כנראה מפני שהמושג לא היה קיים אז, ומכיוון שכהומו מוצהר לא היה יכול באותם ימים לקבל תואר אבירות, אליו שאף.

ההצגה בתאטרון גשר פרובלמאטית במידה מסוימת. כמו כל ההצגות בתאטרון זה הבמה נראית במיטבה, נעימה לעין ואסטטית. מיכאל קרמנקו עיצב במה מינימליסטית ששטיח מהווה את יחידת הריהוט המרכזית, ואוסף שקופיות נעות, למעשה ווידיאו ארט, המוקרן על המסך האחורי מעביר אותנו מעיר לעיר מדירה לדירה. העיצוב מרשים מאוד, הקרנות המולטימדיה משכנעת יפה ומתפקדת כאמנות בפני עצמה, במחזה שאמנות היא חלק מההתרחשות שלו. התאורה של במבי יפה ומעבירה בין מצבי רוח שונים. ודורין פרנקפורט עיצבה בגדים נכונים ומסוגננים אם הכל יפה לעין מה בכל זאת הבעיה?

ההגדרה הכי טובה למה שקורה בהפקה של המחזה הזה ניתנת בתוך המחזה עצמו. על אחד המחזות שלאו כתב, מופיעה הביקורת "מחזה רזה" יתכן שקווארד ציטט בסרקסטיות ביקורת שהוא עצמו קיבל, אך עדיין זו ההגדרה המתאימה ביותר למה שקורה בגשר. הצגה רזה מדי.

זה יהיה מוזר להגיד שאת ההצגה גונב תפקיד קטן, תפקיד עוזרת הבית המופיעה רק בתמונה אחת ונלי גושבה מצליחה לעשות זאת. שוב האמרה הנדושה אין תפקיד קטן... גם אביבה מרקס בתפקידון קטן מצליחה להיות משכנעת כאישה אקסטרווגנטית ומצחיקה, היא נראתה בדיוק במקום הנכון.

עם התפקידים הראשיים הייתה לי בעיה, ויתכן שהאשמה בבמאית לנה קריינדלין. נכון שיש לה טביעת עין טובה לחלל הבמה. נכון שהיא יודעת להוליך שחקנים, קצב המחזה נכון, אך נדמה לי שהוא הסתחררה מ"הנועזות" של המחזה ודיללה אותה מעט. למרות שישנו רגע ששני הגברים מתנשקים. אפרת בן צור ישראל דמידוב ויחזקאל לזרוב משחקים רישומים של דמויות, האפיונים יותר מדי "רזים" כמו רישום לקראת משהו "עבה" יותר. ובכל זאת דמידוב הוא הטוב שבין השלושה. הפרסונה הבימתית שלו, החן האישי היכולת הפיזית והתפקיד היותר מוצלח עומדים לטובתו. היו אנשים שאמרו שאפרת בן צור מצאה חן בעיניהם. אני מצטער שאינני שותף מלא לדעתם. רק המערכה השלישית היא קיבלה איזה נפח מעניין יותר. את שתי המערכות הראשונות היא עוברת בצורה שטוחה למדי. יחזקאל לזרוב עומד בפני בעיה דומה. אבל יתכן מאוד שזו אשמת המחזה. בניגוד למחזות אחרים המחזה הזה איננו קומדיה "מצחיקה" הוא מחזה קל על מערכת יחסים נועזת.

אני רוצה להניח שמה שבאמת חסר לשחקנים שלנו הוא סגנון. סגנון שאיננו קריקטורי או גרוטסקי, אלא סוג של אלגנציה החסרה כל כך באזורי חיינו. מכיוון שאין במחזה מניעים "פסיכולוגיים" והתרחשות דרמטית אלא אוסף מצבים נתונים אי אפשר לשחק אותו בסגנון המוכר לשחקנים שלנו, סגנון ריאליסטי. כשהם צריכים לירות שורות וטקסט שיקדם מצב הם מגזימים, נעלמים, או חסרי תזמון קומי. רק דמידוב מצליח פה ושם להוציא רגעים טובים באמת. אם לצטט דבר שאמר קווארד עצמו מניסיונו הבימתי "במערכה הראשונה עליך לקנות את תשומת ליבו של הקהל. הם יגמלו לך על כך במערכה השנייה. אל תהסס להמשיך לשחק כשהקהל צוחק. זה יגרום לו לחשוב שיש כל כך הרבה בדיחות, שהוא בטח פספס כמה" וזו בדיוק הבעיה בהצגה הזאת. המערכה הראשונה בקושי תופסת את לב הצופה, בשנייה לא מספיק צוחקים.

אני לא יכול להגיד שהתאכזבתי לחלוטין, אך גם לא ממש נהניתי. היו כל כך הרבה דברים שהיו אמורים לעבוד טוב יותר. אך אם לבדוק לפי תגובות הקהל, הם נהנו יותר ממני, עד כמה שזה אומר משהו, זה עלי בעיקר.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן