אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נמר חברבורות / תיאטרון הבימה


התמונה של דן לחמן

קשה להתחיל ביקורת במלה אם, ועוד פעמיים רצופות. אם נסים אלוני לא היה מפסיק לפרסם את מחזותיו (אומרים שנשארו כמה כתובים ומוכנים במגירתו) ואם יעקב שבתאי לא היה מת מוקדם מדי אין לשער את ההפריה שהיתה יכולה להתפתח בין שניהם. יעקב שבתאי מעולם לא התכחש להשפעתו הענקית של נסים אלוני עליו. השפה העשירה הנפלאה, האפוריזמים השזורים לאורך המחזות אצל שניהם, האווירה, יש דמיון גדול בין שני יוצרים אלו. האוזן אינה שובעת מהעברית הנשמעת על הבמה. אלא שנסיםאלוני היה מורכב מדי ולא מובן מספיק, מחזותיו לא כיסו את עצמם בקופה. ליעקב שבתאי היו רעיונות מצוינים שלא הגיעו לגיבוש מוחלט בכתיבה הדרמטורגית שלו. הוא היה צריך לכתוב עוד שניים שלושה מחזות כדי להתבשל עד הסוף ולהגיע לשלמות כתיבה דרמטית. המחזה הזה עובד מחדש על ידי עדנה שבתאי בשיתוף עם חנן שניר הבמאי. ועדיין יש בו חולשות דרמטיות, המעברים חדים מדי.

בשנת 1974 ביים עודד קוטלר את המחזה הזה בתיאטרון חיפה. יוסי ידין ז"ל שיחק בתפקיד הראשי. ג'יטה מונטה, התגלתה במחזה זה, בו גילמה את תפקידה הראשון על הבמות שלנו. שם בתפקיד כמעט אילם כמזכירתו ההולנדית של פינק גיבור המחזה, אוחזת תיק קרטון ענקי ורצה אחריו מפינה לפינה אפשר היה לחוש עם הופעתה הראשונה על הבמה את העובדה שלפנינו שחקנית מצוינת. ב1985 העלה תיאטרון הבימה את המחזה עם כשאת פינק, התפקיד הראשי מילא אז יוסי בנאי. כעת אחרי כתר בראש חוזרים ומעלים מחדש את הנמר על הבמה ובכך חוזרים וסוגרים מעגל חשוב שהתחיל עם בגדי המלך של אלוני. ובכך מקבעים איזו התחלה של קנוניזציית מחזאות ישראלית מודרנית.

המחזה מתרחש בשנות העשרים בתל אביב. פינק מגיע מפורטוגל (לא צריך לצעוק, כולנו מפולניה, גם אם הגענו דרך פורטוגל) הוא מחלק למשפחתו מתנות שלא נראו כמוהן, בושם צרפתי, נרתיק אנטילופ אורגינל, עניבת משי מזאגרב. ועט ארבע עשרה קראט לכל המזדמן בדרכו. האיש בעל חלום. הוא בא להקים כאן קרקס, בארץ החמה על החולות, קרקס בארץ החמסינים ולמה לא בעצם. כבר היו כאן חולמים כאלה. גולינקין הקים אז באמת ובמציאות את האופרה הישראלית הראשונה, גם הוא חלם חלום על אופרה בינלאומית, בניין עם 2500 מקומות ישיבה לאוכלוסיה קטנטונת שחיה בחולות.

אבל בינתיים נולד מחזה שהוא "משחק חלום" חלום במערכה הראשונה, ולמה לא חלום. חלום, הרי כל התיאטרון הוא חלום. תיאטרון בארץ הוא חלום, קרקס. השחקניות לביאות והשחקנים הנמרים הופכים לליצנים על חולות הזהב של פעם.

בצוענים של יפו, מחזהו הגדול והיחידי הממוקם במקום מדויק בארץ הייתה במערכה השנייה סצנה שהתרחשה על חוף הים. יוסל ברגנר עשה חתך של קו השמים של יפו מכיוון תל אביב. תפאורה בגובה של כשלושים סנטימטר בסוף הבמה. הפרספקטיבה כשהשחקנים עמדו על הרקע הזה הייתה מדהימה. כשנכנסים לאולם הבימה להצגת הנמר, הבמה גלויה, מכוסה בחול ים ועליה מפוזרים ארבעה או חמישה בתים קטנים, כשלושים סנטימטרים גובהם, המזכירים את שכונת נווה צדק והרושם גדול. צבעוני.

המחזה, התקופה והאנשים מכתיבים סוג של הצגה המהלכת בין כמה סגנונות. מציאות תקופתית, מציאות חלומית, וסוג של נוסטלגיה אידילית נאיבית לעבר המתוק והכה קשה באמת כמו שהיו החיים אז. ההצגה מנסה בהצלחה יחסית גדולה לענות על כל האפשרויות.

ברקע נראה הים, ובים אוניה חוצה אותו. ממש אמרקורד של פליני. מאוחר יותר תעבור בסך מרחוק שיירת גמלים. הרקע לזמן והמקום נפלא. פינק, גיבור המחזה עולה לבמה מהאולם, אחריו תזמורת שתלווה את כל צעדיו, לכל אורך המחזה.

הוא לבוש חליפה צהובה מבהיקה, נעליים אדומות. את החליפה יחליף בכל תמונה לחליפה בצבע אחר, הנעליים תישארנה אדומות עד לסוף. הוא נכנס ומכריז על חלומו, ומכאן יתחיל להתגלגל הסיפור על כל משתתפיו. לא החלוצים העובדים בשדות, אלא העירוניים הראשונים. העיר תל אביב, אהבתו הגדולה של יעקב שבתאי. הספקולנטים הראשונים. הבורגנים הקטנים רובם קשי יום הרצים אחרי הפרוטה וחלקם גם אחרי אידיאלים. פינק יסבך את כולם מאחד ייקח את כספו, מאחר את אהבתו. לשתי נשים הוא מבטיח להתחתן כשבפורטוגל כבר יש לו אישה. באוגוסט נתחתן, בעשרים ואחד לספטמבר. ולא חשוב שהיום כבר אוקטובר. המחזה שמתחיל כקומדיה לירית פואטית נגמר בטרגדיה נוראה. מהחיים. לא מהחלומות. כי שברונו של חלום הוא תמיד טרגדיה לחולם ולאלו שהסתבכו אתו בקורי החלום.

האנשים, חלוצים על פי דרכם העירונית, האחד "מאכר", השני סוציאליסט, השלישי אנרכיסט. אחרת חלמה להיות סופרנו באופרה, ואולי הקרקס יאפשר לה להגשים חלום שדהה במסעדה שהיא מנהלת. הארץ הזו זקוקה לקרקס, מגלה פינק את חלומו. הארץ זקוקה ליופי, לפאר. לנמר אמיתי. שש עשרה מטר גובה של יופי וחלום. התקווה לנשגב והנפילה שתבוא, הוא יעתיק את חלומו להודו, לוונצואלה. החלום, החלום ושברו. אפשר לראות בפינק סוג של פרודיה על החלום הציוני אלא שאז הוא רק צד אחד של הדברים. כי בתוך הפרודיה על בניית מדינת בחולות מתקיים החלום ליופי שמוכרח להתגשם, גם אם אולי מוקדם מדי. וכי לא היו כל החלוצים בעלי חלומות בעצם.

מי זוכר היום שבשנות החמישים הוקם קרקס ברמת גן " הזירהטרון", שבשנות השישים היה מגיע לארץ בקביעות "קרקס מדראנו" נמרים קופים ואריות, היישר מתוך חלום ילדות. הקרקס היה נוטע את אוהלו מתיישב לכמה חודשים בחולות, כמעט מחוץ לעיר, בכיכר המדינה של היום. שהבדיחה המהלכת הייתה למה קוראים לכיכר החול הזו כיכר המדינה, כי היא חצי שנה קרקס חצי שנה בוץ. החלום כמעט הוגשם, קרקס בתל אביב. וכשיוצאים מההצגה ומביטים סביב מגלים שייתכן שהחלום הוגשם. הבתים הראשונים של תל אביב בחולות הפכה להיות הקרקס הגדול שלנו. צבעוני ורועש. ליצנים מסוגים שונים וג'ונגוליירים. מוסיקה וצבעוניות אך גם אל ועוני. קרקס זוהר ומחביא בתוכו את צללי החיים האמיתיים.

אני חייב להודות שלא ראיתי את אבי קושניר על הבמה קודם לכן. אני מכיר אותו רק מהטלוויזיה ולא העליתי על דעתי שיצליח לעצב את דמותו של פינק. אם הייתי מתערב הייתי צריך לאכול את כובעי. לא רק שהוא בונה דמות לתפארת, הוא מצליח לצלוח את המונולוגים הארוכים, לשכנע בחלומות שלו, לעבור ממצב אחד לשני. להיות מצחיק ועצוב. להיות כל מה שהדמות הזו מבקשת במעבר מהכתוב אל הבמה. ומלבד רגע אחד שבו כלב, כלב אמיתי, גונב ממנו את תשומת הלב באחד המונולוגים הוא מצליח לרכז בו את הצפייה. ( כבר נאמר שאסור לשחק עם כלבים וילדים, שהם תמיד גונבים את ההצגה) מה גם שחתול, שאיננו שייך להצגה, אך כנראה שייך לתיאטרון, ברח ברוח סערה מהבמה לאולם והפחיד את הצופים.

שוב מסתבר שתפקידה של אלזה ניידורף, המזכירה שאינה פוצה פה במערכה הראשונה הוא תפקיד מושך תשומת לב ושחקנית טובה מצליחה להראות בו יכולות. לירית בלבן מראה שגם היא בליגה הזו. ומפתיעה לחלוטין כשהיא כבר כן פוצחת בדברים.

כל האחרים מעטרים את הבמה, כל אחד טוב בדרכו. אין זיקוקי דינור של ממש במשחק, אך המחזה גם אינו מאפשר כאלה. שבתאי הפקיד את כל הזיקוקים בידיו של פינק.

חנן שניר מצליח לבנות את הרמות השונות שברוח המחזה. החלומיות, המציאות, מאבק הערכים. ההצגה זורמת ואם יש בה חורים היא יותר בגלל המחזה החסר מעט.

התפאורה של רוני תורן נהדרת ומשחזרת בונה מחדש ומייצגת ימים שלא ישובו, על היופי הראשוני, על הנוסטלגיה של התמונות העתיקות מהזמן ההוא. יש לו ראיית במה מצוינת. התלבושות של עפרה קונפינו משחזרות תקופה בצורה מוצלחת והתאורה של פליס רוס משלימה את האווירה המדויקת והיפה שהמחזה דורש.

אני חייב לסיים בסוג של הסתייגות. מאוד נהניתי, כן, אבל נשארתי מרוחק. המחזה אולי שכלתני מדי, אווירת החלום לא ממש סחפה אותי לתוכה, ראיתי, הערכתי ונהניתי, אך מבחוץ. וכל כך הייתי רוצה להיסחף.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן