אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לילה טוב אמא / הקאמרי


התמונה של דן לחמן

המחזאית מארשה נורמן נולדה למשפחה מתודיסטית. אסור היה לה לשחק עם ילדים אחרים, לראות סרטים או טלוויזיה והיא חיה בבידוד. עם הזמן הרשו לה להצטרף לחוד דרמטי, שם התרשמה מאוד מהמחזה"ביבר הזכוכית" של טנסי ויליאמס. היא הפכה להיות אחת הכותבות בנות הדרום המוערכות ביותר היום. עם הזמן עברה לניו יורק. המחזה לילה טוב אמא הועלה לראשונה בשנת 1983 ועליו קיבלה את פרס פוליצר למחזה הטוב של השנה ההיא. קתי בייטס התגלתה במחזה הזה כששיחקה על הבמה את תפקיד הבת. המחזה גם הוקלט כתסכית וקיבל ביקורות מצוינות, את האימא בהקלטה מגלמת קטרין הלמונד (מהסדרה בועות), רעיון ליהוקי מצוין ולא צפוי. בשנת 1991 קיבלה מארשה נורמן פרס טוני על מחזמר שכתבה ושמו "הגן הסודי".

המחזה "לילה טוב אמא" בנוי על מתח בין שתי גישות להתאבדות. הבת, ג'סי, המודיעה שהיא עומדת להתאבד, והאם שבהתחלה מתייחסת להודעה כבדיחה משפחתית הולכת ומשתכנעת שזו אכן כוונתה של הבת.

האם אישה פשוטה מאוד שראיית העולם שלה צרה, היא יושבת כל היום מול הטלוויזיה וזוללת ממתקים. הבת נמצאת בתוך ההחלטה שלה. היא לא ממש מדוכאת, היא מבינה שאין לחייה כיוון והיא לא מוצאת לעצמה סיבה מספיק טובה להישאר בחיים. האם צריכה להתחיל להלחם, לעבור מעמדה פסיבית של אישה שאינה עושה כלום, שבתה מטפלת בה עד לפרטים הקטנים של החיים לעמדה אקטיבית, שעה של מלחמה על חייביתה, ויותר מזה, לעבור גם לשלב אחר לחלוטין, קשה וכמעט בלתי ניתן להבנה וקבלה.

ג'סי, החליטה להתאבד. האם היא בדיכאון קליני? לא ממש. היא נמצאת במצב בו חייה אינם נראים לה שווים יותר את מלחמת ההתקיימות. שום דבר לא יכול לפתות אותה יותר בחיים שהיא מכירה, ואין לה שום ראייה עתידית של חיים אחרים. היא רוצה שקט, שקט מכל הרעש חסר המשמעות שסביבה. שקט מהרעשים של אמא, של בנה, שלבעלה לשעבר. לצאת ממחלת הנפילה שלה, די לה.

המחזה מעמיד את הצופה בפני דילמה קשה. מצד אחד הוא מזדהה עם האם ומלחמתה הנואשת להחזיק את בתה בחיים מצד שני הבת שמשכנעת בזכותה להחליט החלטה דרסטית כזאת. היא איננה מוצגת כחולת נפש, היא קיבלה החלטה מודעת. לכל אורך השעה וחצי שהמחזה נמשך, בהתאם להתרחשות האמיתית נשאלת השאלה האם אפשר מרצון ובקבלה לאפשר למישהו קרוב לך להתאבד, גם אם נימוקיו נשמעים צודקים, ובעיקר כיצד יכולה להתמודד עם זה אם.

המחזה הוא גם יותר מהשאלה המוסרית הזאת. יש שם שתי נשים שיש ביניהן מערכת יחסים מסובכת שהיא המביאה את הדרמה הנוספת, של החיים הממשיים. האם שכל חייה ניסתה לגונן על הבת ולא סיפרה לה דברים חשובים מחייה, כאלה שאולי היו משנים את השקפת החיים שלה לו היו ידועים לבת בזמן אמת. הבת לעומת זאת מטפלת באם שהיא בטטת כורסא. ג'סי גרושה, יש לה בן שאולי כן אולי לא יהפוך לפושע, אולי אפילו רוצח אלים. זה העתיד הנשקף לו בעיני אימו. היא טעמה את החיים ולא, הם לא מוצאים חן בעיניה. היא רוצה, דורשת להיות אחראית לעצמה פעם בחיים לעשות צעד עצמאי שיאפשר לה לקבל החלטה משלה. לא כדי למצוא חן בעיני אביה בזמנו, לא כדי להיות בת טובה ומטפלת. היא רוצה להחליט ולו רק פעם אחת קטגורית, החלטה אחת מחייבת לגבי חייה, גם אם היא תביא לסיומם. מערכת היחסים ומוטיב ההתאבדות מביאים דרמה שנוגעת ללב ולמערכת הערכים האישית.

ההצגה בקאמרי מתחילה בשתיים שלוש דקות שבה האם לבד על הבמה, היא צופה בטלוויזיה מגיבה וזוללת. תיקי דיין מצליחה להעביר רגעים קשים כאלה בהצלחה גדולה. שחקנים מעטים יכולים לעמוד ללא טקסט במשך כמה דקות, להיות חשופה לחלוטין בלי שום כוח עזר ולהיות מצחיקה. כשהבת נכנסת היא מתחילה להכתיב לאמא הוראות הנוגעות להליכות הבית. האימא לא מבינה מה קורה עד שהבת זורקת את הפצצה ומסבירה שהיא עומדת להתאבד בעוד שעה וחצי וכדאי לה לאם ללמוד סוף סוף איך דברים קורים. איך מגיעים מצרכים, איפה מזמינים מה. היכן פח הזבל ואיפה השוקולדים. ככל שהאם מנסה למשוך את בתה מתוך מה שנראה בתחילה משחק או בדיחה, הבת מגיבה רק בהוראות נוספות. עד שהן מתחברות בהבנה ואז האם מתחילה להלחם על חיי הבת ברצינות. כשהיא נעה בין הרצינות לתגובות המצחיקות המובנות באופייה. עד שהיא עוברת מהפך נוסף מוותרת ומקבלת את התאבדותה שלהבת.

יש איזו הרגשה מוזרה שהאם איננה מגייסת עזרה מבחוץ, היא מדברת על ידידות שלה על בנה הנשוי, אך היא איננה מתקשרת אתם. אבל כשמחזה כתוב טוב וסוחף אותך לתוכו, ואם הביצוע הוא בעל עוצמה שאלת האפשרות האחרת נשכחת. הקונבנציה התאטרלית עובדת בכוח השכנוע של שתי שחקניות המעבירות עוצמות רגשיות. ושתי הנשים הללו בהחלט משכנעות. מלחמתה של האם על חיי בתה הופכת להיות מרכז רגשי מטלטל. המחזה מתחיל כמעט כקומדיה בגלל חוסר ההבנה של האם. היא מנסה להצחיק לבלבל ולהשתתף במה שנראה לה משחק של בתה. אך לאיטה היא נסחפת לתוך הסיטואציה שהבת מכניסה אותה לתוכה, ההבנה שהבת מתכוונת לנקוט את הפעולה המפחידה חודרת לתודעתה, היא מתחילה לדבר על אמיתויות שמעולם לא דיברה עליהן והכל כדי להציל את בתה, ואז ברגע מסוים היא מבינה שהפסידה את המלחמה, שהבת נחושה בדעתה והיא מחליטה שלא לעצור אותה. המחזה נגמר בירייה מאחורי הקלעים והאם שפתחה את המחזה ברגעים של צחוק לבד על הבמה גומרת בשברון לב, שוב לבד על הבמה.

הקשר הטוב בין תיקי דיין וקרן מור עוזר להן לתת הרגשה אמיתית של אם ובתה. בעוד שהבת נמצאת לאורך כל הערב במצב רוח כמעט אחיד עם רגע אחד של התפרצות את השינוי הגדול עוברת האם. שינוי של התייחסות, של מוסריות, של התמודדות עם שאלה כל כך גדולה. איך נותנים לבת להתאבד. היא עצמה מודה שהיא מפחדת מהמוות. שאיננה מבינה למה הבת כל כך רוצה למות אך האמת מכה בה. היא לא מבינה אולי אך נכנעת לרצון העז, לצורך.

בכל פעם שהדרמה מתחילה לעלות לרמה של היסטריה, הבת נזכרת בעוד איזו הוראות לעתיד, מספר טלפון של המכולת, איפה מזמינים ממתקים ומאיזה סוג וכך היא גם שוברת את המתח ולא נותנת למחזה לגלוש לממדים מוגזמים והרגעים הללו הופכים להיות גם קומיים והקהל יכול להירגע לרגע עד לטלטול הבא והשינוי הבא ברמת הקבלה של האם. עד לרמה שזו כבר איננה שאלה של אם ובת אלא של כל צופה בהצגה. כל אחד חייב ברגע מסוים לדעת לצד מי הוא עומד. כולם מתחילים לצידה של האם בהתחלה, בלי ספק, כל צופה החושב שאין דבר חשוב יותר מהצלת חיים מגלה שעה אחרי שזו לא העמדה היחידה האפשרית וההגיונית בחיים שיש אפשרות אחרת וצריך גם לחשוב עליה וגם לקחת אותה בחשבון כאפשרות סבירה.

את המחזה נושאות על גבי כשרונן שתי שחקניות. אין דמויות עזר, הן לבד על הבמהלכל אורך האירוע. רגע אחד מפוספס יכול להפיל את ההצגה. לפני שנים רבות כשהעלו בפעם הראשונה את המחזה שיחקה תיקי דיין את הבת ואורנה פורת את האם. ניסיתי להיזכר ולראות אם תיקי הושפעה במשהו מאורנה, האישיות הבימתית של אורנה פורת כל כך שונה שאין כנראה שום דמיון. תיקי משחקת אותה כאישה פשוטה מאוד, עממית מאוד, כמעט טיפשונת וזה עובד. תיקי טובה ומצליחה להחיות את המעברים שקורים לה. היא רגשית מאוד ומשכנעת.

תפקידה של הבת קצת כפוי טובה. רוב הזמן היא נמצאת בסיטואציה רגשית קבועה אמנם ישלה עליות וירידות בהתאם לשיחה והאמיתויות המתגלות לה במשך הערב, אך מכיוון שהיא נחושה בדעתה להתאבד והזמן החולף מקרב את הרגע היא עצורה וכלואה בהחלטה שלה. קרן מור מצליחה להעביר את הדמות את ההחלטיות את הרצון. היא משכנעת שזה מה שהיא רוצה ובזה צריכים לעזור לה. היא אינה בונה את תפקידה על דיכאון מייאש, אלא על מוחלטות בלתי ניתנת לערעור. כך שהביצוע טוב ומשכנע. אלא שיש דבר טכני אחד שהפריע לי כמה פעמים במשך הערב: קרן מורחובשת משקפיים המסתירות את עיניה. יתכן שהכוונה הייתה לעזור לה לגרום ריחוק, אלא שבתאורה מסוימת עיניה נראות כעיני עיוורת והבעותיה נמחקות ואי הנעימות הוציאה אותי מהריכוז.

הבמה מאוד פונקציונאלית. ספה, מטבחון ופריז'ידר אחד. המחזאית הבמאית ודדי ברון העמידו לרשות השחקניות חפצים להתייחס אליהם על הבמה. דבר שמלמדים בכל בית ספר למשחק די בתחילת הלימודים. תתייחסו לרקויזיטים. וכאן יש קופסאות ממתקים, כלי מטבח ועוד מני פעולות שהן עושות על הבמה במשך ההצגה. כך מלמדים בבית ספר וזה עובד. יש אמנם חזית שקופה של בית חד משפחתי לכאורה אך כשחזית הבית נעלמת יש יותר תחושה של קרוון ביתי הכל קטן וקומפקטי. מה שמתאים דווקא לדמות האם כי הן לא משפחה עשירה.

דדי ברון היא בימאית יעילה מאוד. היא יודעת לנייד שחקנים על הבמה ולהוציא מהם את המיטב. העניין המוגבר שלה בחפצים על הבמה היה מורגש כבר בבימוי של"הנסיגה ממוסקבה" בהבימה. מצד שני כמעט ואי אפשר להעמיד שני אנשים על במה שידברו וידברו בלי לזוז. המחזאית באה כאן לעזרת הבמאי כשהיא מביאה כבר בתוך המחזה התייחסות לחפצים. כלי בית, קופסאות ממתקים, הפריז'ידר. ברון מתזמנת את התנועה בתוך החלל בצורה יפה ומשכנעת.

הצגה הגורמת בהחלט לחוויה רגשית מטלטלת. לא גולשת למלודרמטיות צעקנית וכול האומרת כבוד למחזה ולשחקנים.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן