אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האני, התשמע והתראה


התמונה של אריה קיזל

בפגישה יום יומית מיותרת בחדשות ערוץ 2

ערוץ 2, הממלכתיות החדשה, זו שמהללת את סדר היום הקונצנזואלי, מאדירה את רידוד השיח הציבורי, לא רק בבחירת נושאים לתוכניות טלוויזיה, אלא גם בשידורי החדשות שלה.

בניסיון נואש להיות "קלילים" ו"קולים", מתחנפים אל ציבור הצופים, עממיים כאלה, מתרחקים יצרני מהדורות החדשות של ערוץ 2, מתדמית "כבדה" (ליתר דיוק: רצינית) וגורמים לוולגריזציה של השפה הדבורה שלהם. תחת מעטה גרפי מרשים למדי, אולפן מואר באורות הנכונים וגרפיקה מתקדמת העושה שימוש במיטב התוכנות הקיימות בשוק התקשורת, לא מצליחה חברת החדשות להעניק לצופיה מהדורה שנמלטת מכמות אגו השוטפת את מגישיה.

מהדורת "אולפן שישי" בהפקת חברת החדשות היא דוגמא ממחישה לכך. זהו מופע ליל שבת אנטי-טלויזיוני של ראשים מדברים ובראשם אהרון ברנע (להלן: אהרל'ה) אשר בכל משפט שני שלו, במיוחד כשהוא פונה לעמית למקצוע או למרואיין, הוא שב אל המילה "תשמע". באחת המהדורות ספרתי יותר מ-20 "תשמע" שהוצמדו לראש משפט-פונה למרואיין.

הרעיון מאחורי ה"תשמע" הוא ניסיון נואש להפוך שיח עיתונאי בין מגיש מרכזי לבין כתב בכיר לשיחה בטלה ברמת רכילות. באותם רגעים, האולפן נראה כסלון של רכלנים ולא כמקום שיש בו כבוד אל הפרשנות הניתנת ביד רחבה. היות ומוביל המהדורה וראיונות אלה הוא המגיש הבכיר, נענים גם הכתבים האחרים (והם שני ה"אהודים", סגל ויערי וכמובן רוני דניאל) לאתגר. הם מגיבים ב"תשמע אהר'לה" או "אהרל'ה, תראה". ומכאן השיחה מתגלגלת ברמת דאחקות ידידותיות שאין בהן כבוד לשומע ובוודאי לא כבוד לחומר הנאמר.

כניסת ה"תשמע" וה"תראה" הפכו את הטקסט המדובר של הכתבים הבכירים לסוג של פרשנות עתירת מטאפורות מלודרמטיות (במיוחד אלה של יערי) אך דלה בידע עתונאי ממשי שיש בו כבוד לחדשות ובמיוחד לטקסט חדש, סקופ בלשונם של העיתונאים. אותו סקופ המבדיל כלי תקשורת אחד מהשני וההופך את הצפייה במהדורת החדשות לציפייה שאמורה להתגשם, סוג של הבטחה מדי ערב, סוג של הסכם בלתי-כתוב בין הצופים לבין המגישים שבמסגרתו אלה האחרונים אמורים להפתיע את הציבור הרחב במידע חדש שהצליחו לדלות מהשלטון ובעיקר להביכו ולחשוף את מחדליו. ברמה של "תראה" ו"תשמע" הסקופים דלים כי הם אינם העיקר. ה"תראה" מעמיד את המדיום (העטוף בחליפות ובאיפור, מסתייע בגרפיקה נאה) במרכז ודוחק לשוליים את המסר. והמסר שאמורות מהדורות החדשות הללו להעניק לנו, הצופים, האזרחים, הן החדשות. אלה הן השורות המדודות והעשויות לתפארת, אלה השורות שיש בהן איזונים ובלמים מפני חדירה לפרטיות אך הסרה יום יומית של מעטה הצביעות והשחיתות מעל פני השלטון, כל שלטון. ה"תראה" וה"תשמע" חדרו עמוקות גם לתוכניות האירוח החדשותיות והפכו את הפוליטיקאי לסוג של חבר של העיתונאי השואל אותו. גם שם לא נשמר המרחק המתבקש בין השואל (שאלות קשות) לבין המרואיין (האמור לנוע באי-נוחות לעיתים על כסאו ובעיקר לספק תשובות).

כהמשך ישיר לכך הטורים הטלויזיונים האישיים, שאמורים להיות הקרם של העוגה העיתונאית בסוף השבוע, הופכים לעצבניים במיוחד ותזזיתיים לעילא ולעילא. נחמיה שטרסלר מזהיר ממש כמו שנתן זהבי (בכבלים וברדיו) עצבני, שלי יחימוביץ כעוסה ממש כמו שגדעון רייכר (בעיתון וברדיו) רוגז. כולם מזהירים אותנו ומבקשים שלא יעבדו עלינו. יש בסוג התנסחות זו התנשאות שאין לה מקום במהדורת חדשות. טורים אלה אמורים לתת עומק של ממש מתוך רגישות, תבונה ובעיקר צניעות כלפי המצלמה והאיש שמאחורי המרקע, הצופה. ההתעסקות של המגישים (מלבד אברמוביץ) בעצמם ובנוכחות הטלויזיונית שלהם מוגזמת ומגוחכת. רשמו לפניכם: נוכחות היא עיקר העיקרים, כלומר איך המגיש מופיע, איך הוא מדבר, איך הוא נראה, איזה רושם הוא משאיר ולא חלילה מה אמר, למה התייחס, מה חידש.

בן דודו של ה"תשמע" וה"תראה" הוא ה"אני". במהדורות החדשות הטלוויזיוניות, במיוחד זו של ערוץ 2, הם נפגשים מדי ערב למפגש אינטנסיבי מתיש וזחוח דעת. ה"אני" מככב על כל צעד ושעל. כל כתבה מצולמת מכילה בתוכה את דמותו הויזואלית של הכתב (זהו הקו של ערוץ 2 הממרכז את כתביו ומעניק להם קרדיט ההופך אותם לעיתים לסלבריטאים). בכך אין פסול אף כי ראוי שתיבחן נחיצותו של ה"סטנד אפ" הזה ויימדד מינונו.

אלא שהאגוצנטריות חדרה גם לדבריהם של הכתבים. משפטים רבים שלהם מתארים לנו את חוויותיהם האישיות תוך כדי הדיווח העיתונאי.

הצינור, אותו כתב, האמור להזרים אלינו אינפורמציה הנוגעת לאחרים, הופך לעיקר העיקרים. לא אחת אנו שומעים על התרשמויותיו של כתב צעיר כזה או אחר שמספר כי הוא לא זוכר מראה שכזה או לא נתקל במראה אחר. גילו הצעיר של הכתב יכול ללמד אותנו כי נסיונו לא מאפשר לו להיזכר כי אירועים מסוג זה שעליהם הוא מדווח כבר ארעו. בבחירות 99' שבהן נבחר אהוד ברק, עמד כתב שכזה בלובי של מלון תל אביבי ודיווח: "אני עומד כאן בלובי וכך וכך קומות מעלי יושב אהוד ברק". העמדת הכתב במרכז התמונה, במרכז הדיווח, מגונה והופכת את הקערה על פיה.

בפירמידת הדיווח החדשותי עומד ראשית לכל המידע הבלעדי (אותו סקופ) שיש לו חשיבות ציבורית, לאחר מכן הדיווח השגרתי ורק לבסוף החוויות האישיות של הכתב. כל עורך יודע כי רק כאשר הכתב מעורב באופן אישי בהשגת הישג עיתונאי או בחוויות ממקור ראשון, הופך הדיווח אודותיו ל"חדשות" בזכות עצמן. אלא שחדשות ערוץ 2 הפכו את דמות הכתב ואת דיווחיו על חוויותיו לעיקר. אל חוסר צניעות זו נמזג מינון בלתי מבוקר של פרשנות העוטפת את המידע העיתונאי. הכתבים שוכחים, לא אחת, כי הם שליחיו של הציבור בהבאת מידע והם אינם פרשנים של רגשות, מצבים או עובדות. לצורך כך נבראו הפרשנים. בלבול בין מידע לפרשנות סותר את עקרונות הדיווח העיתונאי הנכון וגם מבלבל את הצופה הלא מיומן.

על קברניטי ערוץ 2 להנמיך את רמת האגו של כתביהם ושל המגיש הבכיר בלילות שבת. עליהם להתכנס לטקס פרידה מ"תראה" ו"תשמע" ובאותה הזדמנות להיפרד חלקית מ"אני". או אז יש תקווה כי יכולתם העיתונאית תעמוד למבחן אמיתי ללא עטיפה של מפגש חברתי מיותר.

פורסם לראשונה ב"חברה" (כתב עת סוציאליסטי לעניני חברה, כלכלה, פוליטיקה ותרבות), ינואר 2006, גיליון 23

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אריה קיזל