אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דון קרלו: ורדי באופרה הישראלית


התמונה של דן לחמן

בשנת 1866 עמדו מאחורי ורדי כמה הצלחות גדולות. ערבית סיציליאנית (שדווקא היא הפכה לפחות פופולארית עם השנים ) ובעיקר מקבת. עיבודו של ורדי למחזה השייקספירי הגדול. הוא רצה לעבד גם את המלט ובעיקר את המלך ליר ודחה את זה לתקופה בה יהיה בשל עוד יותר וסופו שלא המלט ולא המלך נכתבו. בסוף ימיו חזר ורדי דווקא לקומדיה של שייקספיר וכתב את פאלסטאף. האחרונה באופרות שלו המצביעה על כיוון מוסיקלי חדש, שלא התפתח בגלל מות הקומפוזיטור. אחרי מקבת ורדי חיפש ומצא נושא פוליטי שילהיב את דמיונו ומצא את מחזהו של שילר - דון קרלוס. זו איננה האופרה הראשונה שורדי כתב לפי מחזות של שילר. השודדים, ז'אן דארק ולואיזה מילר קדמו לדון קרלוס. הן אמנם תרמו בזמנו לשמו של ורדי כמלחין גדול אך היום הן נחשבות לאופרות מהשורה השנייה של המלחין. לואיזה מילר אמנם מוצגת עדיין לעתים אך ז'אן דארק והשודדים נמחו מהרפרטואר המוצג . דון קרלוס נחשבת לאחת האופרות הגדולות של ורדי. הוא כתב אותה במיוחד לאופרה של פריז והמבנה שלה מבחינה מוסיקלית מושפע מקומפוזיטורים צרפתיים. ורדי שהיה איש בעל מודעות פוליטית באיטליה שהייתה כבושה ניסה בדרכו המקצועית לעורר פוליטית את העם אך בשל צנזורה שהטילו עליו הכובשים נהג כמו באופרות אחרות והרחיק את הרעיונות הפוליטיים שלו לארצות אחרות. נשף המסכות מתרחש בשוודיה. נבוקו מתרחש בתקופה מוקדמת וגיבוריה הם היהודים ולא האיטלקים הכבושים אך הקהל הבין והעריץ את כוונותיו.

הקונוונציה של האופרה הגדולה של הימים ההם תבעה שיהיה בה בלט, פאר, תלבושות, אנסמבלים גדולים אחרת האופרה לא נחשבה לאופרה גדולה באמת. לקראת הבכורה בפריז שהזמינה את האופרה מורדי התקיימו מאתיים חזרות, דבר שלא נשמע כמוהו. ורדי שיכתב תוך כדי חזרות וכשהאופרה הגיעה בסופו של דבר לחזרה הגנרלית היא נמשכה מעל ארבע שעות, אורך שלא היה מקובל בימים ההם, עד הנחשים האופראיים שכתב וגנר. מבחינת כמות המוסיקה הייתה בקרלוס הפריזאי יותר מוסיקה מאשר בטראוויאטה כשכבר זו נחשבה לאופרה ארוכה למדי.

האופרה לא זכתה להצלחה גדולה בעיני הקהל, למרות שמבקרי מוסיקה וגם רוסיני היללו אותה. אחרי קיצורים רבים ורדי ערך את מה שמוכר היום הגרסה האיטלקית של האופרה. היא קצרה במערכה אחת מהגרסה הצרפתית. גרסה זו הוצגה בהצלחה רבה בכל היבשת שנה אחרי פריז.

מערכה ראשונה כמעט נמחקה כולה, המאבק האנושי הודגש וסצנות המוניות נעלמו גם הן וזו הגרסה המוצגת ברוב העולם בימינו ותוצג גם באופרה שלנו.

דון קרלוס מבוססת על המחזה של שילר אך שילר ביסס את המחזה על התרחשויות היסטוריות של ממש. לקרלוס אין באמת חשיבות היסטורית למרות שהיה יורש העצר של הגדול בבתי המלוכה של אותם ימים. פיליפ שלח אותו למאסר שם הוא מת ולא נעשה מלך.

דון קרלו היא אופרה פוליטית העוסקת במאבקים בין האב פיליפ השני לבנו יורש העצר, דון קרלו. בין ראשי הכנסייה והאינקוויזיציה למלך. ורדי מצליח להבליט את הקונפליקטים הפוליטיים והאישיים. המלך שנשא לאישה את אליזבט מוולואה כצורך היסטורי במלחמתו נגד אנגליה. אלא שאליזבט הובטחה בזמנו לבנו, קרלו, דווקא. הנסיכה אבולי אוהבת את קארלו אך בעבר הייתה לה פרשיית אהבה עם אביו. קונפליקט האהבה המרובעת תופסת מקום באופרה אך ורדי אינו מזניח את הקונפליקט שבין הכתר לדת. האינקויזיטור מוצג כישיש עיוור מרושע וחסר רחמים המעדיף לחרוץ את קרלו למוות כדי לדכא מרידה אפשרית.

רודריגו ידידו הפלמי של קרלוס הוא זה המעורר את קרלו לנסות לזכות בכתר ולשחרר את פלנדריה משלטונו העריץ של פיליפ. הוא מנסה לשכנע גם את פיליפ לוותר על אכזריותו כשהוא מספר לו באריה טראגית על אומללותם של התושבים. כמובן שפיליפ לא מוכן לוותר, אך קרלו נכבש לרעיון. וכמו באופרה הרעיונות מסתבכים האחד בשני ויוצרים רצפים של סצנות רומנטיות מול סצנות פוליטיות.

אמנם יש באופרה שני תפקידי נשים אך הפעם הדגש הוא על תפקידי הגברים. צריך צוות של חמישה גברים מהמעלה הראשונה לתפקידים הראשיים. יש באופרה כמה אנסמבלים מדהימים לגברים דווקא.

יש שלישיה של קרלו – רודריגו - פיליפ . ישנו דואט מופלא של שני באסים, פיליפ והאינקוויזיטור, דואט שנדירים כמוהו בעולם האופרה. אך ישנן כמובן אריות סולו לכל דמות שלוש מהן נוגעות ללב האחת אריה של פיליפ המגלה את בדידותו למרות כוחו כמלך. את העובדה שאליזבט מעדיפה גבר צעיר ממנו, בנו. לאליזבט ישנן כמה אריות אך האחרונה בה היא מתפללת לשלומו של קרלו היא היפה מכולן וישנה האריה הגדולה של אבולי המתוודה על חתרנותה נגד כולם ומקללת את יופיה שבה לה מידי שמים כמתנה נוראה. מלבד זאת ישנם כמובן כל האנסמבלים והאריות המקובלים. באופרה זו כמעט שאין אריות "יפות", רובן באות לבטא רגשות עמוקים וסוערים. אין מקום למנגינות מתוקות שאפשר לשרוק ברחוב כשיוצאים מהאופרה. האופרה נפלאה מבחינה מוסקלית, מבחינת נושאים ותיאור הרגשות והדרמות.

ההצגה באופרה איננה על רמה אחידה. הבימוי של ז'אן לואי גרינדה הוא מעניין. הוא יודע לנצל את חלל הבמה בסצנות אינטימיות ובעיקר בסצנות המוניות. התמונה השניה למשל המתרחשת בחצר הארמון הספרדי המוארת באור שמשי מאוד וחם. על הבמה רק נשים, המלכה ובנות הלוויה, הן מחולקות לשלישיות וזוגות ומפוזרות לרוחב הבמה כשהן יוצרות קבוצות יפות לעין. הן לבושות כולן בלבן שחור שזור בחוטי זהב ורק אחת לבושה אדום כשעולה המסך על התמונה הזו הרושם גדול.

גם בסצנה המרחשת בכיכר העיר כשההמון מסתובב בה היא יפה לעין. התאמת הצבעים של כולם יפה מאוד מה גם שבין העניים הלבושים בבגדים פשוטים בצבעי אדמה אפור ותכלת מסתובבים חיילים בבגדים שחורים עם קסדות מבהיקות. גם תמונה זו יוצרת אפקט גדול.

ובאשר לביצוע: מכיוון שהייתי בחזרה גנראלית שהתקיימה שצהרי יום הרי שלרוב הזמרים היו בעיות במערכה הראשונה וקולם התחמם ונפתח רק במערכה השנייה. אינני יודע מה שמותיהם של חלק מהזמרים מכיוון שלתפקידים אחדים ישנם כמה מחליפים ולא הודיעו מי ישיר. רובם מילאו את תפקידם ולהתחיל לבקר זמרים שמי יודע מי ישמע אותם ובאיזו הופעה יחזרו לשיר נראה לי קצת מיותר.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן