אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מרלן דיטריך - דיוות האינטליגנציה


התמונה של דן לחמן

לא מכבר צוינו שני אירועים סביב דמותה של דיווה שאישיותה המרתקת כמעט מאפילה על הישגיה האומנותיים. האחד הוא יום הולדת המאה שלה והשני הוא צאתו להקרנה של סרט המבוסס על אחת מאפשרויות הצגתה של האישה המרתקת הזאת. על הסרט שנעשה על ידי נכדה נכתב רבות ולא אוסיף עליו על האישה לעומת זאת יש הרבה להגיד. דיטריך היא כנראה הפרפורמרית היחידה שבנתה את עצמה כאלילת האינטליגנציה הבין לאומית. אישה שלכאורה אין בה כלום חוץ מממזריות חכמה, זיק שובב בעיניים וחיוך מקרין סרקזם עצמי קטן. פרודיה מתוחכמת על מין והכל ברצינות גדולה, ובאמנות במה גדולה.

לכתוב על דיטריך בלי לעטר את המלים במאה תמונות שלה. בלי קובצי קול שלה. זה כמעט בלתי אפשרי ויותר מכל, נוגד את הגיון דמותה. איך אפשר לתאר אגדה בלי התיעוד המרכזי שלה. מלים כתובות לא יכולות להעביר שום דבר מהתחושה שהעבירה האישה הזאת. תאריך הלידה שלה לא חשוב היא טענה לשניים שונים. גם אביה הקצין הגבוה הפרוסי לא חשוב. מרלן דיטריך חשובה, מרלן שהפכה את עצמה לאגדה ושמה מרלנה.

היא התחילה לעלות בשלבי הפרסום שלה כשהפכה לזמרת קברטים ב-ברלין של שנות העשרים.>ברליןשהייתה בירת הקברטים הקטנים והגדולים, הזולים והמתוחכמים. טובי הכותבים כתבו למופעי קברט ואמני הקברט היו אמנים גדולים שהתחרו באומנותם של השחקנים הגדולים של התיאטרון. אם תזכיר לגרמני ישיש את השם פריצי מסארי או את שרה ליאנדר שהפכה ליקירת הנאצים אחרי שמרלנה עזבה, ועוד ועוד. שמן עדיין נישאר בזיכרון הציבורי. כותבים גדולים כמו קראוס וטוכולסקי שלטו על בימת התיאטרון הזעיר והיו הסטיריקנים הגדולים של התקופה. בתוך הבלילה הסואנת הזאת חייתה והתחילה לצמוח אגדת הדיטריך. היא התחילה כמו כולם באיזו הצגת קברט.  נותרה לפליטה איזו הקלטה חורקת מהשנים ההן. הקול צפצפני, אין לדעת אם בגלל אמצעי ההקלטה הפרימיטיביים או בגלל שזה היה קולה האמיתי בקירוב.

הקלטות הישנות לא מעבירות שום קסם, קשה לשמוע בקול הצייצני את מה שייהפך בעתיד לבריטון גברי כמעט. תמונות הנערה המרופטת, השמנמנה ובעלת הירכיים המלאות לא מגלות את הזוהר העומד להתגלם ברגליים היפות בעולם לעתיד. נכון שאידיאל היופי השתנה עם השנים אבל אז וגם בעתיד, מרלנה לא הייתה אף פעם יפה אמיתית. היא הייתה התגלמות הנשיות החן, האלגנטיות הפנימית והסקס המבודח מעצמו. ויותר מכל התגלמות האישה שיודעת מה זה גבר ולהקרין את זה בהופעתה.

האישה שלימדה נשים איך עומדת אישה מול גבר, איך מקרינים עליו לסבית פעילה. ב-ברלין של שנות העשרים הסוערות הכירו אותה יותר כלסבית מאשר כזמרת. שם ואז היא הייתה מחוץ לארון. היה לה רומן מתוקשר עם מישהי שהייתה מפורסמת יותר ממנה.

חיפשו מישהי שתשחק את לולה במלאך הכחול, ספר שהכה גלים בברלין של אותם ימים. סיפורו של מורה ההולך מדחי אל דחי בשל תשוקתו לנערת ברים מפוקפקת. רומן סאדו מזוכיסטי נפשי ראשון מסוגו, סוג חדש של סקסאפיל אפל. לא האמריקאי הקורן, לא פאם פאטאל בפרוות אלא זמרת ברים, זנזונת, וולגרית וענייה. דיטריך השמנמונת נבחרה לתפקיד ולימדה את העולם וולגריות מה היא. כשרואים את הסרט ומקשיבים לפס קול אין עדיין רמז לעתיד. היא משמשת שם עזר לשחקן האדיר אמיל ינינגס שמשחק את המורה המדרדר בעקבות הזנזונת. אותו זוכרים יותר ובכל זאת ולמרות הכל, הסרט והשם לולה יתחבר תמיד אל מרלן דיטריך. כמה במאי קולנוע יצרו לולות משלהם בהשראת ה"לולה" המיתולוגית האחת.

מרלן

אבל מרלנה שיחקה תחת בימויו של פון שטרנברג ושטרנברג היה גאון קולנועי ואשף תאורה. כשהוליווד מזמינה אותו הוא עומד על כך שיזמינו את מרלן דיטריך אתו ושבלעדיה הוא לא בא. הם מגיעים לאמריקה, היא עושה דיאטה רצחנית ומשילה מעליה את השמנמנות הגרמנית ההיא. שטרנברג משנה אותה לגמרי. תסרוקות, צבע שיער. הוא מייעץ לה לעקור את שיניה הטוחנות כדי שלחייה יכנסו פנימה ויגרמו לה לצללית בעלת לחי גבוהה. איפור חדש נוצות ותאורה מיוחדת. ומתוך הגוף העגלגל בוקעת אגדה של אישה דקיקה וממשמני ירכיה צצות זוג רגליים ארוכות דקות ויפהפיות.

את המלאך הכחול כאמור ביים יוזף פון שטרנברג והוא היה גאון. והגאון התאהב ביצירת כפיו, קורה כל כך הרבה. שטרנברג היה בין השאר אשף תאורה וצילום. מרלנה שהיא תלמידה מוכשרת לומדת ממנו את סודות הצילום התאורה והעדשות. לימים תהיה אחת הבודדות שהיו להן הזכות לקבוע איך יצלמו אותן. היא עברה על כל צילום והייתה לה זכות ווטו על מה שלא שירת אותה ואת דמותה. היא לא הייתה זקוקה ליועץ תקשורת, היא הייתה האחראית היחידה לצורה בה הוצגה בפני העולם, ורק בדרך שבה רצתה להראות.הוא עושה אתה שישה סרטים: באחד היא מרגלת באחר קיסרית רוסיה, בכולם היא דיטריך. מסתבר ששחקנית גדולה היא לא הייתה, שטרנברג לא כתב לה הרבה טקסטים, אבל כשהוא מעמיד אותה בין הצללים ומסביבה עשן קטרים או סיגריות רהיטי הארמון הרוסי הנוצצים היא פורצת אל הבד מתוך פרווה של גורילה עטויה פרוות נוצות ושמלות שלא נראו כאלה קודם והיא עומדת ושותקת, לעתים מגישה פזמון מעפעפת לעבר גברים במבט מצועף ומלמלת מלות אהבה דו משמעיות. משכנע? כשחקנית ולא כפיגורה שהמצלמה התאהבה בה ומקרינה דמות על אנושית מדהימה, כן. הלחיים והעיניים מדברות בשבילה. לרגע אחד, בחושך,  אין מי שלא יחשוב שהייתה בין הגדולות בשחקניות. היא רק עומדת והמצלמה הופכת להיות הגבר מעריץ ומאוהב מגלה שיש מה להעריץ ויש מה לאהוב. שוכחים ששטרנברג עומד מאחורי המצלמה. אולי זה המבטא שמפריע ואולי העובדה שמתקרבת מלחמת העולם והטינה נגד גרמניה מתנקזת נגדה והקהל לא קונה כרטיסים. היא עושה עוד כמה תפקידים, כולל מערבון חביב ביותר אך הקהל לא קונה אותה. מרלן דיטריך מוכרזת כרעל קופתי והוליווד מוותרת על שירותי שני הגרמנים המיוחדים הללו.

בימים הללו מתחילה גרמניה הנאצית לחזר אחריה. גבלס, במצוות היטלר מבקש ממנה לחזור. הוא מבטיח לה הרים וגבעות אך הגברת מסרבת בקול רם. סירוב שהופך אותה לחביבת האינטלקטואלים והופך אותה ליקירת העולם, אך תפקידים חדשים לא מגיעים.

מרלן

מרלן דיטריך עם חיילים במלחמה

מי שזיהה מיד את החומר המיוחד ממנו קורצה היו כמובן ההומואים בכל העולם ואפשר להגיד שהיא הייתה האלילה והדיווה הראשונה של הקהילה של אז. מורה לכל מי שבאה אחריה אלא שאז פורצת מלחמת העולם ומרלנה, אישה חכמה להפליא, שזאת מעלתה הגדולה ביותר משנה כיוון וחוזרת למקורות. אם הקולנוע לא רוצה אותה, הבמה כן ויותר מכולם החיילים במלחמה. היא חוזרת לבמה כבדרנית מזמרת. קולה ירד בכמה אוקטאבות, היא הופכת את המבטא הגרמני הכבד למבטא שובב שסיגלה לעצמה, דבר ששום גרמני אחר לא הצליח לעשות. היא לובשת מדים גבריים ומתנדבת לנסוע למחנות החיילים מעבר לים לבדר אותם ולשכב אתם כשהיא רוצה. "אולי אני אהיה האישה האחרונה בחייהם", אמרה, וזה מחמם את לב שנינו. היא חוזרת לעולמה הטבעי - הבמה, ומלהיבה בשיריה את החיילים. לוקחת שיר חיילים גרמני, נאצי, המדבר על געגועי חיל לחברתו והפכה אותו להמנון שלה ושל כל חיילי המלחמה, ונוסף לתואר ה"לולה" האולטימטיבית נולד הצל הנוסף המלווה שלה, לילי מרלן. אהובת החיילים באשר הם. היא הקליטה אותו באנגלית ובגרמנית ולמרות שבמקורו היה של זמרת נאצית הוא הפך להיות סמלה המסחרי לאורך שנים. המלחמה נגמרת, היא חוזרת להוליווד שלא מציעה לה כלום. אלפרד היצ'קוקמציע לה תפקיד והיא נוסעת לאנגליה לעשות סרט מתח. עוד אחת מהבלונדיניות הקרירות שהיצ'קוק בונה ומעריץ. יתכן שמה שהפחיד את הוליווד הייתה הידיעה שהיא לסבית פעילה, בימים ההם זה לא היה פשוט. גרטה גרבו הייתה כזאת אך היא הייתה שחקנית גאונית. דיטריך גנבה לגרבו את המאהבת שלה, סיפור שהפך לשערורייה פנים הוליוודית. דיטריך אהבה נשים. הגברים שאתם ניהלה רומנים מתוקשרים היו אותות הצטיינות. הם היו כולם מפורסמים ובעלי מעמד.ארנסט המינגווי למשל, אך עם ז'אן גאבן היה לה כנראה רומן אמיתי ובשבילו נשארה תקופת מה בצרפת. היו שחקנים וסופרים נוספים בחייה. כל אנשי הרוח הגדולים החל מאלברט אינשטיין וכלה בזוטר הכותבים, כולם הצטלמו איתה ועיטרו אותה בהילת המאהבת החכמה. אבל האהבות הגדולות שלה היו לנשים. למרות הכל היא נישאת, לגבר שלא היה כוכב, ויולדת בת אחת. מרלן דיטריך הייתה הכוכבת הראשונה שהלכה בבגדי גברים, חליפות מכנסיים והצטלמה כך.כמכתיבת אופנה יחד עם קתרין הפבורן. ב-שנות הששים כשהיא מעל לגיל חמישים היא מתחילה בקריירה מחודשת, אמנית במה, זמרת. קול גדול לא היה לה. היא נשמעה כאילו יש לה בקושי חמישה תווים בגרונה אבל היא למדה ליצור את הדמות המכשפת והמקסימה. לבושה בשמלה הדוקה, צמודה לגופה, בצבע העור רקומת חרוזי זכוכית, שבאור הנכון נראה היה שהיא עומדת ערומה מלבד נצנוצי הזכוכית. הפרווה הלבנה הענקית שאתה הייתה עולה ומכסה  חצי במה. הפכה אותה לאישה זוהרת נחשקת, משובבת לב ועין. הייתה מתקרבת אל שפת הבמה ופותחת בשיר "תסתכלו עלי מקרוב, תגידו מה אתם רואים" וראו רק מה שרצתה שיראו. עם תאורה נכונה לא ראו את צווארה המתבלה, היה לה תאורן שליווה אותה והייתה להם שפה שבה הייתה רומזת לו בהופעה לאין היא מתכוונת ללכת. ראו גוף מדהים. שמעו קול שובבי. מועדוני לילה ואולמות ברחבי העולם התחרו על הזכות לארח אותה. היא הבינה שבגילה היא לא יכולה לשיר שירים סקסיים ברצינות כמו פעם. היא הפכה את השירים ואת המופע לסוג של פרודיה מעודנת על עצמה על השירים. כאילו אמרה, נכון, אתם קוראים לי הסבתא הזוהרת ביותר בעולם, ואני באמת כזאת, אבל את הסקס לא שכחתי גם כשאני סבתא. והזיכרונות מימי לולה הזנותית מהנים ומצחיקים. ובכלל לא צריך להתייחס לסקס ברצינות יתר, זאת בדיחה לסבתות בלונדיות. יחד עם זאת, הוסיפה לרפרטואר שלה כמה שירי מחאה, היא מקליטה את "לאן הלכו כל הפרחים" של דילן בשלוש שפות, אנגלית גרמנית וצרפתית, התקליט הפך רב מכר. ולמרות שעולם הרוק והצעירים היה רחוק ממנה, השכנוע הרגשי שלה, העצב בו שרה, במקום ההתרסה של בוב דילן נניח, היו כה גדולים שהפכה גם שירים אלו לקניינה.

מרלן

מרלן דיטרי "הרגליים הכי יפות בעולם".

בתחילת שנות הששים ביקרה בארץ. באותה תקופה עדיין הופיעה בחלק הראשון של הערב בחליפת ערב שחורה עם צילינדר. ועדיין הייתה מרימה רגליים בחיקוי של ריקוד. אספו בשבילה כמה רקדניות שהיו אמורות לעמוד אתה בשורה ולנפנף רגליים. בחזרה עמדה מהצד עם המקל והכתה על כל רגל שהתרוממה גבוה מדי, גבוה יותר מהגובה שדיטריך עצמה הייתה יכולה להגיע אליו. בהופעה רגלה שלה הייתה אמורה להיות הגבוהה ביותר. היא נקעה יד בחזרה והלכה חבושה ונראה היה עליה שהכאב גדול. בערב על הבמה היא נפנפה בידיה כאילו כלום לא קרה. כשיצאה לבמה התחילה לשיר באנגלית. הקהל התחיל לצעוק לה, שירי בגרמנית. היא הפסיקה את ההופעה פנתה לקהל ואמרה " לא חשבתי שבישראל יבקשו ממני לשיר בגרמנית. אני מוכנה. אבל אם יש אדם אחד באולם שמתנגד אני אמשיך באנגלית" היו מחיאות כפיים אף אחד לא התנגד והיא עברה לשיר בגרמנית. אחרי המופע היא ישבה במסעדה כששמעה על מותו של אחד מידידיה היא התמלאה נוסטלגיה ואמרה "נולדתי בגרמניה, עשיתי קריירה באמריקה, מחר אני נוסעת לוורשה והבית שלי בפריז. אם אמות בוורשה איפה יקברו אותי?

בארץ הוסיפה לרפרטואר שלה את השיר, "הו מה הקולות שם בלילה". כשנהמה את ההוהו היה נראה שמעיה הולכים לצאת מגרונה. אבל היא נכנסה ראש בשיר ויצאה בכבוד. גג האולם כמעט נפל ממחיאות הכפיים. המעבר במוזיקלי ומנצח התזמורת שלה היה ברט בכרך, כשאמר לה שהוא מפסיק לעבוד אתה כדי לכתוב שירים התמלאה זעם. למה הוא צריך להתענות כשאני פורשת לפניו את העולם. בארץ היא ראתה את שייקה אופיר במופע פנטומימה והתפעלה ומאז לקחה אותו להופעות חימום לפני הופעתה באולמות גדולים בעולם.

אבל היא לא מתה ב-פולין. אחרי וורשה עשתה את הסיבוב הכי משמעותי שלה. היא חזרה לראשונה לגרמניה מאז עזבה לפני מלחמת העולם. מי שרוצה לשמוע אותה במיטבה שינסה לשמוע את ההקלטה של אותה הופעה ב-ברלין. היא חזרה לדבר במבטא הברלינאי השובב. היא התרפקה על הקהל והקהל העריץ כל כחכוח גרון שלה.

בהוליווד היו לה כמה מעריצים שהזמינו אותה מפעם לפעם לתפקיד אורח באיזה סרט. אורסון וולס נתן לה תפקיד בן שתי סצנות: בעלת בר על גבול מקסיקו בסרטו "מגע של רשע". בסצנה הראשונה הייתה מרוחה איפור כהה, המשפט היחידי שהייתה צריכה להגיד בסצנה זו " אני הולכת לשטוף כלים" והיה ברור שהיא לא מבינה על מה היא מדברת. דיטריך אף פעם לא שטפה כלים, אפילו לא כשהייתה מחופשת לפונדקאית מקסיקנית. אבל בסצנה האחרונה כשהיא מספידה בשני משפטים את וולס המת היא פואטית ונוגעת ללב. כך היא גם בסרט 'משפטי נירנברג'. סצנה אחת שבו אלמנת הגנרל הנאצי הולכת ברחובות עם השופט האמריקאי ואומרת איזה משפט. זה כל התפקיד וכמו אצל מרלנה המשפט האחד הזה הופך להיות נוגע ללב ופואטי.

היא נוסעת שוב לאנגליה שם מזמינים אותה לשחק מול צ'ארלס לוהטון ב"עד התביעה" יש לה שם סצנה בה היא מתחפשת למישהי אחרת ולובשת פאה נוכרית שחורה. באיזה ראיון שנתנה שנים אחרי אמרה שהיא ממש נעלבה שלא נתנו לה אוסקר על התפקיד, כי הרי מלאה בסרט שני תפקידים. שטות של זקנה נרגנת, לא התאים לה. כשמולה לוהטון ואלזה לנקסטר שגנבו כל רגע מסך לא ממש זכרו את דיטריך.

באחת ההופעות האחרונות שלה נפלה ושברה רגל. בגילה המתקדם כבר לא התאחה השבר ולמעשה הכריח אותה לפרוש לדירתה בפריז. דיוויד בואי רצה אותה לסצנה אחת בסרטו "רק ג'יגולו" סרט לא מוצלח וזניח. הסצנה של דיטריך צולמה בדירתה. היא נראית נפוחה מקורטיזון, צולעת מהכורסא לפסנתר ולוחשת בשרידי קולה את שיר הנושא. "רק ג'יגולו" והלב נחמץ. מאז לא נראתה. ושוב הגברת נעלבת שבואי לא בא לראות אותה ולצילומים יש לו כפיל  הנראה שם רק מגבו. היא הסתגרה בדירתה ולא נתנה לאיש לראות אותה שוב. גם ידידים לא הורשו להיכנס אליה יותר.

היא מתה בת תשעים. בימים אלו מלאו מאה להולדתה. מאלו שהלכו בעקבותיה, מרלין מונרולמשל, כבר לא חיה. מדונהוודאי הדליקה נר פרטי לזכר המורה הגדולה. הדמות שקבעה איך צריכה להראות הופעה של אישה זמרת על במה. איך יוצרים דמות. מה הופך אישה לאגדה. אישה שהפכה את החוכמה לסמל מסחרי זוהר, מופלאה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן