אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אדוני התרבות


התמונה של דן לחמן

אדוני התרבות, עורך ניר ברעם. הוצאת עם עם עובד
אדוני התרבות, עורך ניר ברעם. הוצאת עם עם עובד

הוצאת עם עובד מוציאה סדרה חדשה תחת הכותרת 972. המספר שבשם הסדרה הוא קידומת הטלפון המתקשרים לישראל מח"ול. האם הכוונה לבדוק את התרבות ממבט חיצוני יתבהר אולי בהמשך הספר. הסדרה תעסוק בביקורת החברה והתרבות. הספר הראשון שיצא בסדרה החדשה נקרא "אדוני התרבות": והוא בא לבחון את האנשים היוצרים את תרבותנו. תרבות גבוהה ותרבות נמוכה ומה שבאמצע. חשוב לבדוק את התרבות, אנחנו נמצאים בתוכה ולא תמיד חושבים עליה, לא יודעים איך למה ולאן נגררנו. ספר שכזה שם עוגן להיסחפות חלקית לפחות. הוא אומר, רגע, תחשוב. מי עושה ומי מחליט מהי תרבות.

חלק מהשמות הנבחנים ומבוקרים: ורדה רזיאל ז'קונט. "לימור". דורון רוזנבלום. אדם ברוך. פנינה רוזנבלום. דודו טופז. אלון מזרחי. אילנה דיין. חנוך לוין. ועוד.

את שמות הכותבים אני לא אציין, חלקם מוכרים הם מהעיתונות, בעיקר מהמקומונים, כל אחד ועיתונו הוא. כולם צעירים בשנות העשרים שלהם שיודעים להתנסח ויש טעם בדבריהם. וכולם התכנסו בספר להסביר אך גם לבעוט בתרבות השלטת בנו כדי לפנות מקום חדש לעצמם. הם כנראה רוצים להיות אדוני התרבות הבאים וזה בסדר. תמיד קם דור חדש המורד ובועט בדור הקודם.

כבר רשימת השמות מעוררת שאלות מסוימות, כמובן שאפשר היה להרכיב רשימה אחרת עם שמות אחרים ועדיין להציג את אותה מצגת כל אחד והבחנותיו הוא במה שנקרא תרבות העם בניגוד לתרבות עממית המונית. כמה מתוך אלפי האנשים קראו מאמר של אדם ברוך, התענינו בזכותו בציור מודרני או טרחו לקרוא מאמר נוסף שלו. רבים היו בהצגה של חנוך לוין. מה הבינו מעבר לאיזה סיפור מעשה מורכב והאם מאמר על האופי הסדו מזוכיסטי של חנוך לוין יעזור להם לעכל יותר טוב את מה שראו אתמול. כמה השפעה אמיתית יש לדמות של "לימור" איך מתייחסים אליה אנשי התרבות "הגבוהה" ומה רואים בה אלו שעליהם, אתם ומהם היא שואבת את החומרים. האם יש קשר? האם אנחנו תרבות אחת? כמה מהאנשים שקנו והושפעו מדמותה של פנינה רוזנבלום קראו והושפעו מכתביו של דורון רוזנבלום. כמה בכלל יודעים שמר רוזנבלום קיים בכלל מול המונים המכירים את הגב' רוזנבלום. המרחב התרבותי שלנו הוא רחב והתרבות הפופולארית ההמונית לא יכולה להישקל מול תרבות המיעוט. נחמיה שטרסלר, פרשן כלכלי הפך להיות גיבור תרבות (מטבע שיצר אדם ברוך) רק כשקיבל פינה בת חצי דקה בטלוויזיה בסופה הוא מנפנף אצבע ומסיים במשפט, שלא יעבדו עליכם. מי באמת מבין למה הוא מטיף כל השבוע מעל דפי עיתון הארץ וביום שישי בסוף החדשות.

תרבות היא אף פעם לא דבר אחד שבאמת נשלט על ידי אדונים. החברה מתחלקת בכל מקום בצורה שונה לפי שינויי החיים. קשה ליצור מכנה משותף, ואני לא בטוח שהספר הזה מסביר או יוצר אותו טוב יותר. אצלנו מרחפת מעל לכל שאלת הקיום האמיתי ואי לכך תרבות שמכילה פוליטיקה בתוכה. פוליטיקה יוצרת דעות, דעות סוחפות לעתים את התרבות(כעת הולכים לקצץ בתקציב התרבות הממוסדת) בחלוקה אחרת רחבה יותר אפשר לאבחן בין שמרנים למתקדמים. צעירים מבוגרים.

מה חושב אדם מבוגר שחיי בצניעות את ימיו מול גל האמהות החד הוריות. מול גל ענק של גירושין ללא אותה בושה כמו שהייתה נהוגה בימיו. מה הוא חושב על כתובות קעקוע לאורך ולרוחב הגוף. גאווה הומוסקסואלית. גברים עם שיער צבוע, ג'ל בשער עם פירסינג באברים שונים.

איך אפשר לנתח תרבות כאילו יש רק אחת. ומסתבר שאפשר, הספר הזה עוסק בפירוק וניסיון הבנה למה דווקא אלו. מה כל אחד מהם תרם לחברה או העלים ומחק, מה הייצוג ומי המיוצג, גם הספר הזה רוצה ברמה שלו להיות שייך לתרבות ההמונים. כעשרים מאמרים של כותבים שונים הרואים כל אחד מזווית אחרת את הדמות אותה בחר לנתח.

לפני כמה שנים קנתה ידידה שלי תמונה של קופפרמן לביתה החדש. לחנוכת הבית באה גם דודתה הזקנה. למה שמת את המזגן באמצע החדר שאלה הזקנה. זו דוגמא תרבותית מצוינת ומי שלא ראה ציור של קופפרמן לא הבין אותה ואת הבדיחה. קופפרמן מצייר את אותו ציור בהתפתחות קטנה שנים. בדים בצבע סגול בהיר עם קווי רוחב לבנים. בין הדוחפים מפרשנים והופכים את קופפרמן לאייקון ציורי שחשוב היה לאדם ברוך. ידידתי הנוסעת בעולם ומעורה באמנות ומה שקורה בה לא הייתה זקוקה לאדם ברוך. לדודתה גם עשרה מאמרים לא היו מסבירים שהקשקוש עם הקווים הוא אומנות הראויה להיתלות בבית.

אופנה לא נכנסה לספר, אך איך אפשר בלי. אין עוד מדינה (באירופה לפחות) בה מספר הנשים הצעירות ההולכות בחולצות בטן הוא רב כל כך. בארץ לא רק הכמות, חולצת הבטן המקומית הפכה להיות תחליף לחזיה ומזמן איננה חולצה. ואיך אפשר חולצת בטן בלי עגיל בטבור. אפשר להגיד שיש מי שמכתיב תרבות לבוש המונית וכל הנשים הצעירות הללו "מודרניות" השאלה במה עוד מתבטאת המודרניות ומה השתנה בחשיבתן. האם מאז הפרחה מהשיר משהו השתנה מלבד אורך החולצה המתקצר וקו המותניים היורד במכנס. כשיוצר תרבותי "רציני" יוצר דבר מה, כמה הוא מתחשב בכל "הלימוריות" בעלות הבטנים החשופות הללו האמורות להיות אולי צרכניות תרבות. מה הוא חושב עליהן, הן כנראה לא חושבות עליו. לימור הטלווזיונית מצליחה ליצור תרבות המגחיכה תרבות אחרת. "איכותית" האם זה נתפס בתוך הפרודיה שהקיק סייד של לימור, שמעון החנון, הוא ארז טל שבעצם הוא מאותה מעברה באר שבעית כמו הוריה של לימור. המזרחי המשתכנז, המשכיח את מזרחיותו. גם הוא בדרכו זו הוא סוג של הצעת תרבות, עוד סוג של תרבות. אלא שאורנה בנאי ה"מזרחית" האמיתית היא מאצולת המזרחיים. בתו של שופט. לימור יכולה רק לעמוד מולו, חלילה. כשקוראים את שמות הפרסונות בהם עוסק הספר נדמה שברור מאליו מה תהיה התוצאה הכתובה. והתוצאה היא כן אבל עוד משהו. ניתוח ברובו מרתק של המקום ממנו נולדה ובו מתקיימת הפרסונה המייצרת תרבות.

אם אתם צרכני תרבות, רואים קצת טלוויזיה, קוראים מוסף בעיתון. קראו גם את הספר הזה. גם תהפכו לצרכני תרבות וגם תעמיקו את הבנתכם בתרבות שאתם צורכים. ספר חשוב על תרבות ההמונים בשביל ההמונים.

על דש הספר

אדון

1.מר, תואר כבוד לאדם

2. בעלים, בעל הרכוש, בעל הדבר.

3. מושל, אדם השליט על דבר מה.

אדונית

גברת, מטרונית, גבירה.

תרבות

1.כלל ההיבטים הרוחניים והאינטלקטואליים של חברה מסוימת

או של אדם מסוים. בתרבות נכללים המדעים האמנות, הדת, וכו.

2. הפעילות היצירתית של אמנים ואנשי רוח. הפעילות וההתעניינות

של הציבור הקשורות בה.

3. מכלול המסורות, ההרגלים, דפוסי ההתנהגות, המיומנות, ההשקפות

המוסדות,וכד' באשר הם שייכים לתחום מסוים או לאופן ביטוי מסוים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן