אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ראיון עם אורנה פורת


התמונה של דן לחמן

 אורנה פורת

אירנה קליין מקבלת פרס א.מ.ת שהוא הפרס השני בחשיבותו אחרי פרס ישראל אותו כבר יש לה, בין כל הפרסים האחרים האפשריים בארץ שאותם כבר קיבלה בעבר. אירנה קליין שלמרות שמה לא נולדה בשם זה. אנחנו מכירים אותה בשם אורנה פורת.

אם לא על שום דבר אחר, לאורנה פורת מגיע כל פרס אפשרי הנוגע לתיאטרון בשל המהפכה והשינוי האדיר שחוללה בארץ בהרגלי הצפייה של ילדים ונוער בתיאטרון.

בשנת 1970 הקימה את התיאטרון לנוער הנושא היום את שמה. עד אז אם כבר היו הצגות ילדים הן היו חלטורות איומות. להוציא כמובן כמה הצגות כמו בהצגות שהעלה אביו של אלכס אנסקי בחסות תיאטרון אוהל. או עלי כינור בהבימה ששוחזרה והוצגה הרבה פעמים. הרפתקה בקרקס ועוץ לי גוץ לי בקאמרי שהיוו את ניצני תיאטרון לילדים. אך כל ההצגות האחרות היו דבר שאסור היה להן לעלות על הבמה. מאז התיאטרון של אורנה הביא את ההתייחסות הרצינית והעלה את מיטב הרפרטואר עם מיטב הבמאים ומיטב השחקנים וגרם לכך שגם הצגות החלטורה בחגים הפכו בכל זאת לקצת עשירות יותר מבחינת הפקה. אלא שהפרס הוא על פועלה בתיאטרון לאורך כמעט שישים שנה. וזה לא דבר של מה בכך. אורנה פורת בת השמונים ואחת עדיין משחקת תפקיד חדש כל שנה. ואם לא רואים אותה על הבמה בארץ זה רק מפני שהיא משחקת גם בחו"ל וחו"ל זו לא רק גרמניה, שזה על פניו לפחות נראה ברור מאליו כי היא דוברת גרמנית כשפת אם. אלא שבימים אלו היא משחקת בפולניה. היא איננה משחקת פולנית. היא משחקת בעברית את "הרב הצדיק" ב"הדיבוק" של אנ-סקי בעיבוד מיוחד עם תוספת מודרנית שהוצמדה לחלק השני של המחזה. "יש לי מזל שבגילי אני עוד יכולה ללמוד טקסטים ולזכור מה לעשות על הבמה."

היא נוסעת מדי חודש לכמה הצגות בפולניה ומכיוון שההצגה הייתה הצלחה גדולה התיאטרון הוזמן לכל מני מקומות בעולם וכעת אורנה פורת נוסעת עם התיאטרון בכל אירופה.

פגשתי את אורנה פורת לראיון ואני מרגיש שהכנסתי את עצמי לבעיה, כי לכתוב על אורנה זה כמעט עוול לאישה המופלאה הזו. צריך לצלם אותה, להנציח. בלי לראות אותה ולשמוע אותה לא יעברו אלא מלים ואורנה חיה כל מלה שהיא אומרת. היא צוחקת, בוכה, נעשית סנטימנטאלית ועוברת קשת רגשות כל כך גדולה במשך הראיון עד שכמראיין הלכתי לאיבוד ולא ידעתי אם אני צופה בתפקיד הכי גדול שלה, או באשה כנה עד קצה גבול היכולת בפני זר. האם היא באמת חווה מחדש כל רגע שעליו היא מדברת, ואני חושב הרי היא מתראיינת כבר שנים, היא כל כך מנוסה, אך עיניה כל כך אמיתיות, מלאות אמת ורגש ובמקום שבו לא מספיקות לה המלים ידיה מפסלות באוויר ומוסיפות גוונים ומשמעות.

ברכט "הנפש הטובה מסצ'ואן"

חשבתי לכתוב על הקריירה של אורנה פורת. על תפקידים שאהבה, כאלה שבהם הצליחה במיוחד ועל כישלונות. תפקידים ששנאה ושהיו לה קשים. רציתי לשאול אם יש תפקיד שלא הייתה עושה בשום אופן. אבל טבעתי בקולה, בעיניה, בידיה המרחפות וחשבתי כשמצאתי את עצמי מקשיב ולא שואל כמעט, איך כותבים על תפקיד שעשתה לפני ארבעים שנה ומעטים הזוכרים. איך אפשר לתאר תנועה מיוחדת, הליכה או צעד שסיגלה לעצמה על הבמה לצורך תפקיד. אין טעם למנות סתם כך את רשימת התפקידים רק כדי להראות שיחקה את מיטב הקלאסיקה העולמית לצד מחזות מקוריים או מסחריים. להוכיח שהיא מסוגלת לעשות כל תפקיד. שהיא רבגונית פלאית וחיית במה. שהיא טרגיקונית המשחקת את הטרגדיות היווניות אך גם מצחיקה מאוד ומשחקת קומדיות. שהיא יכולה להיות מסוגננת מאוד. לשחק תפקיד במחזה סיני ולהפוך באחת לסינית אמיתית, בהליכה, בתנוחת הראש בנימת הקול המבוישת. לשחק את "אהבתה של יובל אור" הסינית העדינה ואחריו סינית אחרת לחלוטין, למעשה שני סינים, גבר ואישה באותו מחזה, "הנפש הטובה מסצ'ואן" ולהיות סינית שונה לחלוטין. לשחק ברכט ולהיות מנוכרת כמו שברכט רצה. לשחק רקדנית בלט חולת אולקוס ושאפשר יהיה להאמין שהאישה הלא קטנה הזו היא גם רקדנית בלט, גם סובלת מהתקף כאבים על הבמה וגם מצחיקה את בן זוגה בלחישות או בצביטה במותן כשהוא מתקרב ללטף אותה. כן, אישה שיכולה להשתובב על הבמה ולהצחיק את שאר השחקנים ולהוציא את ההצגה מסדר ולמחרת ללכת להנהלה ולהגיד אורנה פורת הייתה שובבה אתמול על הבמה, מגיע לה קנס.

היא שחקנית שהביקורות פינקו אותה. ד"ר גמזו למשל העדיף אותה תמיד על פני חנה מרון. כששיחקו אחת מול השנייה ב"מרי סטיוארט" שיבח את אורנה וקטל את מרון. כשחנה מרון נכנסה להריון ופרשה מהבמה הוחלף הצוות. אורנה פורת נכנסה לתפקידה של חנה מרון ושיחקה את אליזבט כשמולה משחקת בתיה לנצט את מרי סטיוארט. למחרת הבכורה המחודשת כתב גמזו על אורנה משהו כמו : אם אתם רוצים לראות איך משחקים נכון את אליזבט לכו לראות שוב את ההצגה. אך למען הצדק ההיסטורי הפרטי שלי, זו לא הייתה ביקורת מדויקת, לטעמי מרון הייתה נפלאה גם היא. מסוגננת מאוד, תיאטרלית ושונה ממה שעשתה עד אז בעבר.

אחת מהצלחותיה הגדולות היה תפקידה של ז'אן דארק. במחזה יש מונולוג שאורנה מאוד אהבה. היא השתמשה בו ועשתה אותו על בכל מני הזדמנויות בערבי קריאה, כשנסעה למסע התרמות מטעם הבונדס באמריקה היא עשתה אותו בפריז ובעל במות גרמניה. כשנבחנה בשאושפילהאוס בציריך עשתה אותו כמבחן במה בעברית למנהל התיאטרון.

בסוף שנות הששים התפרסמה חליפת המכתבים בין ג'ורג' ברנרד שו ובין השחקנית סטלה קמפבל שהייתה לייזה דוליטל הראשונה. מיכאל אוהד ערך את חליפת המכתבים לערב קריאה, אורנה התעקשה להוסיף את המונולוג של ז'אן דארק, למרות שסטלה קמפבל לא שיחקה את התפקיד ולא הייתה סיבה. בערב הראשון הקהל לא כל כך קיבל את הפסקת חליפת המכתבים לצורך מונולוג מנותק. למחרת אחרי שגמרה את המונולוג הייתה שוב דומיה של רגע ואז אורנה התחילה לבכות והקהל התחיל למחוא כף בפראות. הקהל אוהב דמעות על הבמה ואורנה יודעת איך לבכות בכל רגע מבוקש.

סיפור חייה הרי די מוכר ובכל זאת מרתק לשמוע אותו מחדש ומפיה. היא נולדה ב1924 בקלן גרמניה. בת 14 ידעה שהיא רוצה לשחק בתיאטרון אלא שבית הספר לתיאטרון קיבל תלמידות רק מגיל 16 והוריה קיוו שזה יעבור לה עד אז. כשהתעקשה גם כשהגיעה לגיל אביה סרב לתמוך בה ואמר לה שתלחם להשיג לעצמה מלגה. והיא השיגה.

בתפקיד הראשון שלה הייתה מחליפה לשחקנית חולה באופרטה שטותית כמו בכל כך הרבה סיפורי תיאטרון, מוסיקה ומחול. מישהו חולה והמחליף זוכה בתהילה. היא למדה לשיר ולרקוד ותוך יומיים עמדה על הבמה. מכיוון שלמדה את השיר עם פסנתר לא הכירה את הליווי התזמורתי וכשהמנצח התחיל לנפנף לה בידיים שתורה לשיר היא התבלבלה והסתכלה עליו ולא הבינה מה הוא מנפנף ביד. שום במאי לא היה מצליח לביים את הסצנה מצחיק כל כך והקהל השתולל מצחוק. לראות את אורנה מתארת את הפנים של האחרים ושל המנצח היה שווה לשמוע את הסיפור הקטן הזה. היא גרה שם בתוך התיאטרון כי ביתה היה מחוץ לעיר. הימים כבר היו ימי מלחמה ותחבורה ציבורית כבר הייתה נדירה. היא חיה במחסן התיאטרון והאזינה, מהפועלים שחיה בינם למדה להבין שהם המבקרים הכי טובים. מאז דעת הצוות הטכני הכי חשובה והם הראשונים שאני שואלת דעתם. היא מקבלת חוזה אמיתי ראשון בתיאטרון מקצועי בשלזוויג צפון גרמניה. 1942. עד שסגרו את כל התיאטראות עד סוף 1944.

בתיאטרון הכירה קומוניסטים סוציאליסטים הומואים ולסביות (או הומוס ולסבים כמו שהיא קוראת להם) שפיתחו את ראית העולם שלה וגילו לה את האמת על המרחש ומהם רכשה השקפות עולם רחבה. נתנו לה לקרוא מרקס, אנגלס, לסל, ברכט, תומס מאן. הבמאי הראשי איתו התיידדה מאוד שמר כל מה שהיה אסור. הוא לימד אותה להיות הומאנית. לפתוח את הלב לא רק על הבמה, בחיים בכלל. לאט קלטתי מה קורה סביבי, היא אומרת. מגיל 10-14הייתי בהיטלר יוגנד, מה כבר ידעתי. איש הגסטאפו ביקש ממנה להלשין על אנשי התיאטרון כהיטלר יוגנד לשעבר. היא היתממה וסיפרה לו על הרומנים בין שחקנים ושחקניות ושטויות מחיי התיאטרון. אחרי שתי פגישות חשב שהיא טיפשה ולא קרא לה יותר. "אנחנו שמענו את הבי בי סי בסוד וכבר הייתי בחוג של אנשים שהיו נגד השלטון. הם לימדו אותי."

בעלה של אחת העובדות בתיאטרון חזר לעיר עם התמוטטות עצבים. הוא היה שומר במחנהברגן בלזן והוא סיפר וסיפר ובכה וסיפר וכך נודעו לנו כל הפרטים הכי מזעזעים. ואני חשבתי שזה לא יתכן, הוא לא נורמאלי. אבל קלטתי שבכל זאת משהו היה נכון. ואם יש בזה משהו אני לא יכולה להישאר בגרמניה. בבי בי סי לא דיברו על מחנות הריכוז.

כשהתיאטרון נסגר היא נשלחת לתעשייה הצבאית. שם פגשה פועלי כפיה רוסים ופולנים. באחת ההפסקות החליטה לעשות שמח עלתה על שולחן ושרה להם. היא נקראה למרכז המפלגה וכעונש היא נשלחת להפעיל זרקורים ענקיים להאיר את השמים ולגלות מטוסי אויב. היא למדה להפעיל אותם אך כשהגיעה למחנה הזרקורים היו כבר בלי מנורות . אנשי הצבא או שלא קלטו מה קורה או שלא רצו לדעת שהכול הולך להיגמר.

"במחנה הזה היה קצין מרושע שאת דמותו לקחתי לעצמי כששיחקתי את סצ'ואן. הדיבור סטקאטו גבוה כמו שהוא היה נוהג לדבר לגבר ולאישה נתתי קול נמוך."

" בגלל הפועלים הרוסים חשבתי שאחרי המלחמה אברח לארץ הסוציאליסטית הזאת. רוסיה." וכך התחילה ללמוד מהם רוסית לקרוא צ'כוב ברוסית. כשהבריטים נכנסו ביקשנו שיכניסו אותנו לרשימה של הרוסים כשראינו את הבריטים בכינו מאושר, אחרים קיללו כמובן. אורנה נחקרת בגלל צירוף שמה למבקשים לעבור לרוסיה, לבדוק אם היא נאצית המנסה לברוח. היא נשלחת למודיעין הבריטי לחקירה, שם היה קצין דובר גרמנית ג'וזף פרותר מקלן. והוא משתכנע שהיא מהצד הנכון. מהמפגש הראשון הם ידעו שנועדו זו לזה. "וכך יוסף, אישי היקר ואני הכרנו." וכשהיא מדברת על יוסף בעלה לאורך שנים כה רבות שנפטר לא מכבר עיניה דומעות אך גם אוהבות וגם מתגעגעות.

תפסו אחת שעבדה במחנה השמדה, יוסף מזמין את אורנה להיות נוכחת בחקירה. "שחקן הוא כמו סכיזופרן. הוא רואה ומתרשם מצד שני מעכל. ישבתי ושמעתי איך אישה צעירה בלונדית, איכרה, מספרת ללא כל רגש כל מה שעשו במחנה. דיווח מדויק על איך השתמשו בגז. רק אז הבנתי עד הסוף מה באמת קרה."

"לא חשבתי להתחתן קודם לכן. חשבתי שזה מגוחך ללכת למישהו לקבל אישור לגור עם מי שאני אוהבת. היו לי כל מני השקפות. התחתנו בשלזוויג. והיינו צריכים לנסוע להמבורג להתחתן אצל הבריטים כדי לקבל פספורט אנגלי להגיע לפלסטינה." וכך מי שלא רצתה להתחתן בכלל התחתנה פעמיים תוך כמה ימים"

אירנה בחורה בת 23, כבר לא ילדה שעברה לא מעט בחייה עד כה, נוסעת לפלשתינה שכל מה שידעה עליה זה ששם הורגים את הבריטים. והיא חרדה ליוסף. היא מגיעה למחנה בחיפה, עוברת חיטוי בדי די טי.המשפחה של יוסף שאיבדה חלקים ממנה באושוויץ ואירנה כל כך חרדה מהם, ובכל זאת הם מקבלים אותה בחיבוק ואהבה.. "פעם ראשונה הבנתי מה זאת משפחה יהודית. אצלנו הרי אין רגשות מוחצנים. הם עזרו לי לעבור את רגשי האשמה, למרות שאני הייתי בסדר אבל היה לי אשם קולקטיבי." וכאן היא מתחילה לבכות באמת ואנחנו מחכים רגע שתירגע .

הם רוצים להצטרף לקיבוץ. ומוזמנים להיבדק על חזן ויערי לראות אם אפשר לקבל גרמניה לקיבוץ. התרגשתי לראות שמרכז הקיבוץ הוא בית ילדים. המנהיגים אישרו את ההצטרפות. אבל הייתה שאלה מה תעשה שחקנית בקיבוץ. יוסף מבין שהיא לא תוותר על תיאטרון והוא מוותר על הקיבוץ בשבילה. כך הגיעה לתל אביב. היא נבחנת בכל מקום אפשרי. בהבימה כמעט התקבלה אך הם נסעו בדיוק אז לאמריקה ונתקעו שם עם מלחמת השחרור. באוהל היא מרגישה שהם לא מתאימים האחד לשני. אבל יוסף מילוא נולד בפראג וידע גרמנית מתרשם ומזמין אותה לתיאטרון החדש שלו. הקאמרי. התיאטרון הקאמרי הוקם כאנטי תזה להבימה. תיאטרון שידבר עברית מודרנית ומשחק חסר פאתוס, תיאטרון שיביא גם את המחזאות המודרנית ולא יתרכז בעיקר במחזות יהודיים. אלא שמבלי משים הוא הפך להיות עוד משהו. הוא הפך להיות תיאטרון בית ליוצאי גרמניה. יוסף מילא היה אמנם מפראג אך תרבותו גרמנית. חנה מרון ילידת גרמניה. טוביה גרינבאום מראשוני המקימים היה גרמני רוזה ליכטנשטין גם ועם הצטרפותה של אורנה הם זכו גם בשחקנית שלמדה תיאטרון בגרמניה. בתיה לנצט וכמה מהגברים הצעירים היו צברים.

הזוג פורת גר בשכונת מחלול. אחר כך גרו בחדר שהיה חדר אמבטיה בעבר "שהיה בו מקום למיטה ושרפרף ובכל פעם כדי לפתוח דלת היה צריך להזיז את השרפרף והיינו כל כך מרוצים. כשאני רואה היום עולים עושים עניין" והיא מניפה ידיים לכל הכיוונים שוללת את המרחש בלי מלים. לפרנסתה היא עובדת כעוזרת בית. והייתי עוזרת טובה וקיבלתי 11 פיאסטר לשעה. הרבה כסף אז.

בעיר היא קוראת עגנון שלא היה מקובל אז לא בקיבוצים ולא אצל הסוציאליסטים. היא מוזמנת להקריא בגרמנית באיזה בית פרטי ופוגשת במקרה את זלמן ארן שמתרשם ממנה ומשם את כל מי שהיה חשוב אז. גולדה, בן גוריון. וכשארן בא לבקר ורואה איך הם גרים הוא נותן לה להדפיס באנגלית. היא יושבת בלילות ומדפיסה מסמכים שאיש לא צריך, כפי שגילתה לאחר מכן, רק כדי לפרנס אותה. ארן חותם להם על ערבות לחדר הגיוני. בשל ידיעת שפות יוסף מצטרף למודיעין, שהפך למוסד עם הזמן. היא מקבלת את המחזה "כזאת הייתה אמא" היא ישבה וניקדה כל מלה עם מורה. כדי להבין קראה את המחזה באנגלית. הקהל אהב אותה מיד שם עוד חשבתי בגרמנית על הבמה. ביובל אור אחר כך התחלתי לחשוב עברית וזאת הייתה פריצת הדרך. כדי להתקבל לקולקטיב צריך היה לעבוד שנה בלי משכורת. על חוזה לא שמעו בכלל. בתיאטרון פגשה שתי ליידיס שהנהיגו את התיאטרון. חנה פורת ובתיה לנצט. ואני השתלבתי. וזה לא נכון שהייתה מלחמה בין חנל'ה וביני. היינו טיפוסים שונים שהתאימו לתפקידים שונים. לא התחרינו על אותם תפקידים. הנה מחר בבוקר אני פוגשת אותה לקפה, גם בתיה מגיעה. אתה יודע היא הלכה לדרך אחרת ( לנצט חזרה בתשובה).

התיאטרון היה אחר אז כי פפו ( יוסף מילוא) היה גאון. רוזה ליכטנשטיין המטורפת שטיגנה חביתות על הרדיו. מרים ברנשטיין כהן. והגברים. יוסי ( ידין), בזיק ( בן יוסף) . כל האחרים. איזה אנשים היו אז. ואז השיא הראשון לאורך שנים. ז'אן דארק. הרי כדי לשחק את יוהנה הקדושה הלכתי לתיאטרון מלכתחילה ולא תיארתי לעצמי שאעשה את זה אי פעם בעברית. היו ימים ששיחקתי אותה לפעמים שלוש פעמים ביום כשהיינו נוסעים מחוץ לעיר. ציפורים עפו באולם, ילדים הרעישו ובכו. זה היה נורא.

כשנסעה לחופשה באירופה, מקס ברוד מציע לה לחזור לשחק גרמנית בשוויץ ונותן לה מכתב המלצה לשאושפילהאוס בציריך. עם מכתב ביד מברוד הכניסו אותה מיד למנהל. והוא רוצה לעשות לך מבחן במה, ולא היה לה כלום מוכן בגרמנית. היא עושה לו את המונולוג של ז'אן דארק בעברית ומקבלת חוזה לשאושפילהוס בציריך. וצריך להבין שבאותם ימים עבדו בציריך כל גדולי השחקנים שנמלטו מגרמניה ולא חזרו לשם. היא משחקת את ויולה בלילה השנים עשר. תומס מאן שהיה בפרמיירה כתב ביומנו שמאוד אהב את ויולה, ושיחקה אותה אורנה פורת, וכך היא היום גם נכס בתרבות הגרמנית הכללית. בהמשך חזרה לשחק שם כמה וכמה תפקידים גדולים. כשחזרתי לארץ לעשות את אותו תפקיד בלילה השנים עשר יכולתי לראות את ההבדל בין שני הקהלים. בציריך הקהל הכיר את המחזה ומה שעניין אותם זה רק איך יעשו אותו. אחרי מונולוג טוב מקבלים מחיאות כף. כשהצגנו אותו בארץ והיינו נוסעים מחוץ לתל אביב בהרבה מקומות הקהל באו משפחות עם ילדים בקבוקים התגלגלו באולם. הקהל בפריפריה התחבר אל הסיפור, שקספיר לא היה שם בשבילם. וכשוויולה סוף סוף מוצאת את אחיה בהרבה אולמות היינו שומעים נשים עושות טולולולו. בציריך ידעו מה העניין והסיפור לא היה חשוב.

שמעתי שהיית שובבה על הבמה, אמרתי לה וסיפרתי לה כמה רכילויות ישנות ששמעתי. לצבוט או לעשות פרצופים, זה כל מה שסיפרו לך? הייתי מצחיקה את כולם ומבלבלת אותם. היחידה שהייתה מחזירה לי הייתה בתיה לנצט. שהייתה גברת מאוד מצחיקה בעצמה.

אני שואל אותה בזהירות על השמועה שאלתרמן דרש שלא תשחק במחזה שלו " לא הייתי בארץ כשהעלו את כנרת כנרת. אבל לא אהבנו אחד את השני בלי קשר למחזות. הייתי מבקרת את רוחלה ( רחל מרכוס אשתו של אלתרמן ושחקנית הקאמרי) ולא אהבתי איך התנהג אליה. הוא לא סלח לי שחזרתי לשחק בגרמנית."

עוד ועוד תפקידים מרשימים. אין טעם למנות. ואז היא פורשת מהבמה. ועושה את מעשה חייה השני והכה חשוב. היא מקימה את התיאטרון לילדים ונוער ומשנה באחת את תרבות הצפייה של הילדים.

הזכרתי לה שתרמה את קולה גם להצגה בתיאטרון בובות של אריק סמית והייתה מלכת השלג. היא מתגלגלת מצחוק, מצטטת את הטקסט הישן מאז וצוחקת, "הכי קלפטע שהייתי אי פעם".

ואז מתחילות שמועות רעות על מצב בריאותה. "בוודאי שמותר לך להזכיר את מחלותיי. על איזו אתה רוצה לדבר, על הסרטן, על המשבר הנפשי הנוראי כתוצאה ממנו פעמיים התמוטטה. אין סודות. ואסור שיהיו. אנשים צריכים לדעת שצריך להלחם ואפשר לנצח. אפילו נכדותיי מכירות כל צלקת בגופי.

ואגב נכדות אורנה מתגיירת רק כשהחליטו לאמץ ילדים. היא ידעה שלא תקבל בארץ ילד אם תישאר לא יהודיה. ולנכדתה קוראים יובל אור,שם שנולד במקרה מצרוף אותיות משפחתיות ורק בעקיפין קשור לתפקיד הגדול שלה במחזה הסיני "אהבתה של יובל אור". אחרי כמה שנים של פרישה התחיל הגעגוע לבמה והיא חוזרת לשחק ומאז ועד היום לא ירדה יותר מהבמה.

אני מרגיש צורך להזכיר שני תפקידים שלה שמלווים אותי שנים. לא תפקידים, דקות על הבמה. האחד ב"מלאך האבן" לא מחזה גדול, עיבוד רדוד לספרו של תומס וולף "הבט הביתה מלאך" הצגה סבירה, לא יותר. היה לה שם תפקידון של בחורה מבוגרת המלמדת את הנער הצעיר (עודד תאומי בתפקידו הראשון)

את סודות האהבה. היה לה שם רגע אחד שהיא יושבת על נדנדה בחצר הבית והיא מאושרת לרגע. את הנהרה על פניה ואת עיניה הנפלאות יותר מאי פעם קודם לא שכחתי. אפילו לא דקה. במחזה " אחרי הנפילה" של ארתור מילר שבו גילה אלמגור שיחקה את מרלין מונרו בהצלחה גדולה הייתה שוב בסצנה קטנטנה, כמה שניות. בצד אחד של הבמה גילה בשיער בלונדי מבהיק, בפיז'מת ביבי דול אדומה כשכל התאורה על הבמה עליה מקבלת התקף היסטרי נוסף. בקצה השני ליד מסך אפור, בחלוק בית דהוי יושבת אורנה פורת, כשרק פנס יחיד וחלש מאיר את פניה. אין לה טקסט בסצנה. כל מה שהיא עושה זו תנועה של מריחת קרם על הפנים. זה הכול. תנועת יד סיבובית על הלחי. והיא הייתה מדהימה. אי אפשר היה להוריד ממנה עין. שאלתי אותה, והיא אפילו לא זכרה ששיחקה בזה.

על הצעירים של היום היא אומרת "הם באים מבתי ספר למשחק הם מהוקצעים ומקצועיים אבל לדבר הם לא יודעים. היום משחקים עם מיקרופונים צמודים ללחי. זה מעוות את הקול. זה מהדהד לא נכון. הם לא צריכים לעשות פרויקציה ולהגיע לשורות רחוקות. זה חוסך מאמץ אולי אבל נשמע מכני מדי לטעמי. אני שונאת את המיקרופונים". אני שואל אותה לקראת הסוף אם היא חושבת שיש משהו ששכחתי לשאול, שהיא רוצה להגיד בלי ששאלתי: "אני רוצה להגיד דבר מה שלא קשור לתיאטרון אם מותר לי. אני רוצה שבתי הספר ילמדו ילדים כמו בתקופה שלנו ניקיון וסדר, הילדים יחזרו הביתה ויחנכו מחדש את ההורים שלהם שאיבדו כיוון בארץ. צריך להחזיר למורים את המעמד שלהם החשוב. הטובים הם לא לטיס. הטובים לחינוך, בלי זה המדינה תיהרס"

בדרך הביתה אני נזכר שלא שאלתי אותה על הסרטים שעשתה. לא מספיק לטעמי. אני מרגיש שבצורה מסוימת נכשלתי. רציתי לדבר על דברים אחרים ונכבשתי בקסם ונתתי לה להגיד כל מה שעולה בדעתה. אבל איזו חוויה גדולה זו הייתה.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן