אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המלט בקאמרי


התמונה של דן לחמן

מה אפשר להגיד על מחזה שנכתב לפני ארבע מאות שנים ומאז לא ירד מהבמה. מחזה שאין ספור ניתוחים נכתבו עליו. לכל אדם, גם אם לא קרא את המחזה יש איזה דימוי שלו, של המחזה ושל השחקן האמור לגלם אותו.

בארץ אין לנו בדרך כלל זיכרון של הצגות עבר. אצלנו מחכים "שייוולד" שחקן המתאים לתפקיד לעומת אנגליה שבה כל שחקן שמכבד את עצמו עושה גרסה משלו ל-המלט וכמעט כל שנה שלישית מופק המחזה מחדש. ב-אנגליה אתה יכול לשמוע עדיין ניתוחים של הפקות משנות השלושים על המלט של ג'ון גילגוד מול המלט של לורנס אוליוויה. להפתעתי וחוסר זכרוני מסתבר שגם אצלנו המלט הוצג כמה וכמה פעמים. אין לנו זיכרון של ה-המלט הראשון ב-תיאטרון הבימה, שמעון פינקל ב 1946. ב1966 ביים אצלנו במאי פולני בעל שם באותם ימים קונראד סוינרסקי את המלט עם שמעון בר, במקור הופקד התפקיד בידיו של עודד קוטלר אך אחרי כמה שבועות של חזרות קוטלר פרש כי כנראה לא הסכים עם פרשנותו של הבמאי. פורמאלית הודיע קוטלר באקט מכובד שהוא איננו מרגיש בשל עדיין לתפקיד. בראיון איתה סיפרה לי אורנה פורת שכולם שנאו את הבמאי והוא שנא אותנו. כשחזר ל-פולין נפרד מאנשי התיאטרון במלים "אני מקווה שבפעם הבאה אני אבוא עם הכובשים הערבים". ההמלטים הבאים היו משה בקר, שולי רנד, דורון תבורי וכעת איתי טירן, שעליו עוד ידובר.

אין בימינו מישהו שראה את כל המחזה המוכר בשם המלט. המחזה הכתוב עשוי להמשך כחמש שש שעות הצגה על הבמה וקהל בן ימינו יהיה חסר סבלנות. ההפקה הנוכחית בקאמרי נמשכת רק שעתיים וחצי כולל הפסקה, כל במאי עורך את הסצנות שיתאימו לתפיסתו שלו את המחזה. המלט נתון לפרשנויות רבות, רבות כמספר ההפקות שלו על הבמה. ג'ון גילגוד למשל ששיחק המלט "קלאסיציסטי" בשנות השלושים היה בין הראשונים לביים בשנות השישים את ריצ'ארד ברטון כהמלט מודרני לבוש ג'ינס וסריג סגול. סוינרסקי שביים בקאמרי העמיד המלט סוציאליסטי (בלי הצלחה גדולה) שבה דנמרק המדינה הקפיטליסטית אוגרת מזון בארמון. לכל אורך ההצגה נכנסו סבלים וסחבו על גבם שקים, דבר לא משכנע ולא מובן בלי הסברו של הבמאי. רינה ירושלמי העמידה המלט מודרני לחלוטין אולי הטובה שבהפקותיה. בהצגות הללו. חשוב תמיד שהשחקן והבמאי יבינו היטב אחד את השני אחרת עשוי להיווצר פער משמעותי כי המלט עשוי להיות דברים שונים לשחקנים שונים. יש המלטים רכים, נשיים, רגישים, עגמומיים, גבריים, סוערים. גם נשים שיחקו את המלט בהפקות שונות לאורך השנים החל משרה ברנארד ועד להפקה מפורסמת של ואידה בפולניה שזכתה לשבחים בעולם. את שם השחקנית שכחתי לצערי. אפשר רק לחשוב על ההמלטים שהיו בקולנוע בשנים האחרונות, המלט גברי מאוד של מל גיבסון, שנראה קצת מבוגר מדי לדימוי של התפקיד, מול המלט מודרני עגמומי בעולם הייטק מנוכר של איתן הוק המצוין ומולם המלט פילוסופי "קלאסי" יותר של קנת בראנה שלא לחזור ולדבר על ההמלט האדיפאלי מכולם של לורנס אוליוויה בשנות החמישים. אחת השאלות הנתונות לפרשנות היא האם המלט הוא צעיר דכאוני עם נטיות התאבדות או בחור המתעסק בפילוסופיה (אקזיסטנציאלית, הרבה לפני שהוגדרה ככזאת) שהמוות מעסיק אותו רק כשאלה קיומית והכל לפי המונולוג המפורסם ביותר בתולדות הדרמה "להיות או לא להיות". אין ולא יכולים להיות שני המלטים זהים, גם אם הם משחקים באותו בימוי בדיוק ומתחלפים ביניהם. כל אחד מביא את הפיזיונומיה שלו את קולו קצב פנימי שונה ואינטנסיביות אישית שונה.אחת הבעיות בליהוק שחקנים למחזה היא שאלת גילו של המלט והשניה מראהו. המלט נתפס בפנטזיה כיפה תואר, כלומר יהיה קשה לקבל המלט שאיננו "חתיך" אך הוא אמור להיות גם מוכשר דיו להיכנס לדמות. ב-רומיאו ויוליה אנחנו יודעים שהם בני שש עשרה וארבע עשרה, אך מכיוון שהמחזה נתפס כרומנטי בעיקרו הרי שזוג שחקנים בני עשרים וחמש עוברים בקלות כזוג אוהב. המלט הוא לכאורה חסר גיל. באיזה גיל יכול היה אז צעיר, גם אם הוא ממשפחה עשירה, לעזוב את ארצו ולנסוע ללמוד באוניברסיטה בארץ זרה. המלט סטודנט ב-גרמניה, את זאת אנו יודעים מהמחזה. שאלת הגיל שלו חשובה גם לתפיסת הגיל. האם יתכן בכלל שהוא ילד שלמד שנה פילוסופיה וכעת הוא מברבר כדרכם של צעירים מדי, הייתכן שאינו מודע באמת לעומק הדברים שהוא אומר? אינני יודע אם נעשה ניסיון להציג אותו כך. אנחנו רוצים לראות אותו חכם מאוד ופילוסופי. הוא חוזר ל-דנמרק ללוויית אביו. מכיוון שאנו חושבים ששחקן צריך להיות בשל מספיק לשחק שייקספיר, ו-המלט בפרט, הרי שהשחקן הצעיר ביותר יהיה קרוב יותר לגיל שלושים מאשר שש עשרה. אך אם הוא בן שלושים ואינטלקטואל, איך הוא מקבל כמובן מאליו את רוח אביו המת הסרה לביקור לילי? בקאמרי בזמנו דווקא פתרו את השאלה הזו כשהרוח לא הופיעה כלל על הבמה אלא הייתה אלומת אור במקום בו היה אמור לעמוד ונשמע קול אומר את הטקסט מאחורי הקלעים. כלומר ניתנה אפשרות פרשנית שהסצנה מתרחשת בדמיונו ההוזה של המלט. ואם הוא בן שלושים בת כמה אמו? אם היא מבוגרת מדי אזי הסצנות המיניות שלה עשויות להתקבל כמגוחכות במקצת ואפילו לא נעימות לעין ואכן השחקנית המשחקת את גרטרוד לרוב נראית לא במקום. בין אם זו אורנה פורת כאמו של שמעון בר (הם היו קרובים בגיל) אך היא הייתה יכולה להתקבל על הדעת לו קוטלר היה נשאר בתפקיד. גלן קלוז כאמו של מל גיבסון נראתה כמעט בת גילו. אם היא צעירה חשקנית, היא קרובה מדי בגילה להמלט אם היא מבוגרת מדי כל העניין המיני שבינה לבין בעלה ובין המלט מקבלים חזות אחרת, אלא אם כן כמובן התשוקה המינית בין המלך למלכה היא תשוקה פוליטית לכתר המתבטאת דרך המיניות.

המחזה יכול להתפרש כמחזה מוסר פילוסופי אך גם כמחזה על התערבותם של מבוגרים חסרי רגישות בעולמם של צעירים. כל הצעירים במחזה הם יתומים. המלט והנסיך הנורווגי כבר מתחילת המחזה, אופליה ולארטס מתייתמים בשל הירצחו של אביהם בידי המלט. אביו של המלט מצווה עליו להרוג את דודו והמלט אינו יכול לעמוד במעמסה הרגשית פילוסופית וכל שאלת המשבר שלו נובעת מהפער הרגשי מוסרי שהוטל עליו. פולוניוס, אביה של אופליה אינו מרשה לה להשיב על אהבתו של המלט אליה בשל הבדל המעמדות והיא משתגעת ומתה. מה שמביא את לארטס לנקום את המוות הכפול בו מתים גם המלט וגם לארטס. רוזנקרנץ וגילדנשטרן, ידידיו של המלט נשאבים לתוך מערכת שאין להם קשר ישיר אליה ומשלמים את המחיר בחייהם. אלא שהמלט הוא גם מחזה פוליטי מאוד העוסק בשחיתות השלטון, בתאוות השלטון ואם מתעקשים אפשר להפוך אותו למאוד אקטואלי. דמויות משנה המופיעות לרגע מאופיינות כך שיהיה להן מה להגיד על העולם בו הן חיות, כשהמלט מסביר לשחקנים איך לשחק, הוא נותן להם שיעור במשחק מודרני בן ימינו כמעט ומסביר להם לא לנפנף ידיים. קודם להרגיש ולהבין את המלה ואת הפעולה הנובעת מכך, לא השחקן צריך לבכות אלא הקהל מולו. שייקספיר שהיה הבמאי הראשון של מחזותיו וכנראה גם שחקן היטיב לנסח את בעיית השחקנים עד היום. כשהקברן הכורה את קברה של אופליה מתפלסף עם המלט על מהות החיים והמוות, מה נשאר בזיכרון אחרי מות האדם הרי שזה מודרני וקשור למציאות תמיד. וכך כמעט בכל משפט שני אפשר למצוא עומק עד שלא מובן כיצד איש אחד הצליח להכיל את כל זה.העיבוד החדש המוצג בקאמרי מנסה לערב שתי אפשרויות, מחזה פוליטי ומחזה פילוסופי מוסרי. על ידי הזזת סצנות ממקום למקום דבר המקובל בעריכה פותח עומרי ניצן את האינטרפטציה שלו בסצנה בה נשלח שגריר לנורווגיה השכנה המאיימת במלחמה על דנמרק ובשל האיום הדני הנורווגים משנים כיוון ויוצאים למלחמה ב-פולין לכבוש פיסת אדמה שאין בה ערך רב שקטנה מדי אפילו להחזיק עליה את הצבא, כיבוש למען הכיבוש. בהמשך יתחבל המלך להרוג את המלט באנגליה כי הנסיך אהוב על עמו ואסור לפגוע בעם וביחסי הציבור של המלך החדש. הכול פוליטי במחשבתו של המלך. הסצנה המפורסמת בה רוח אביו של המלט מופיעה ומצווה עליו לרצוח את דודו המלך הפותחת בדרך כלל את המחזה הוזזה להיות סצנה רחוקה יותר, כשאנחנו כבר מכירים את הדמויות החשובות במחזה. אם למרות כל התככנות הפוליטית היה איזה עידון בממלכה הדנית "הרקובה" הרי שפורטנבראס, הנסיך הנורווגי שגמר להתרוצץ בפולין ונכנס בסוף המחזה לבוש מדי קרב לארמון הדני לאולם שכולו מלא גוויות הוא כבר נסיך ממין אחר לחלוטין. גס נפש וגס הליכות. הוא בועט בגופתו של המלט מן המדרגות ומתיישב על כסא המלוכה. המחזה נגמר כשהמלך פורטינבראס הדורש כעת את כתר דנמרק יושב על כסא המלוכה החדש שלו פיו מלא לחם, בקבוק בירה בידו והוא זולל ושותה ופיו מלא ומתמלא עוד ועוד, מלך כוחני ברוטאלי וגס. חושך. סוף .אין מלים לתאר את החוויה הגדולה שבבימוי החדש של עומרי ניצן. המחזה מוצג באולם קטן ששונה במיוחד למען ההצגה, יש שלוש במות התרחשות שונות ובין לבין גם מקומות נוספים מסביב לקהל ובין השורות שהושאר בהן מרווח למעבר בין הבמות ומקום התרחשות נוסף. נבנו כסאות מסתובבים מיוחדים המאפשרים לעקוב אחרי המעבר מפינה לפינה וממקום למקום. האמת שהיו רגעים שהייתי שמח אם היו רצים פחות ועומדים רגע במקום אך ההצגה סוחפת והעריכה ממש קולנועית. לראשונה המלט הופך להיות סיפור המושך את העלילה קדימה בלי שהמונולוגים יעצרו את העלילה. עומרי ניצן שהוא גם המעבד. והחוויה מטלטלת. דבר חשוב לזכותו של עומרי ניצן שהוא הצליח להפוך את ההצגה למחזה עלילתי. מימי לא ראיתי את המלט כמחזה עלילתי כמעט מותח כמו הפעם. וראיתי כמה וכמה. הקודם לזה בקאמרי שראיתי היה רלף פיינס המצוין.עיקר המעמסה היא כמובן על כתפיו של איתי טירן. הוא המלט מדהים לחלוטין, הוא גם אנרגטי, גם רגיש, גם חושב וגם מנגן להפליא על פסנתר לאורך ההצגה שלא לדבר שהוא, וגם אמיר קריאף כ-לארטס אינם נראים מגוחכים כשהם מניפים חרבות ונלחמים. ממש לבעוט בו על כל עצמת כישרונו, אסור להיות רבגוני כזה עד כדי כך. זה מרגיז את אלי התאטרון.מלבד איתי טירן כולם כולם עושים עבודה נפלאה. גיל פרנק, כמלך התככן החשקן. יצחק חזקיה כפולוניוס יועץ החצר החנפן, הפטפטן והמעצבן. שרה פון שוורצה כמלכה ארצית מאוד ומינית במידה מול אופליה של נטע גרטי, העדינה, הרוחנית, הצעירה והיפה ומסביב כל תפקידי העזר ותפקידי המשנה.אסור להחמיץ. מי יודע מתי יהיה לנו המלט חדש מתי תהיה עוד הפקה כל כך מרשימה, קולנועית כמעט בהתהוותה מול העין הצופה ומאפשרת להקשיב לדברים הנאמרים ממש ליד האוזן של הקהל.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן