אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אכזר ורחום / תיאטרון הבימה


התמונה של דן לחמן

הגנרל נמצא אי שם במרחבי אסיה ואולי אפריקה, רודף אחרי האויב וכותש את עירו. אשתו לא ראתה אותו יותר משנה, בנו הצעיר המפונק והאדיפאלי אוהב את אמו אך מתגעגע לאביו. הגנרל שולח שני ילדים שבויים לביתו בעורף ומבקש מאשתו לטפל בהם יפה. מערכת הטורפת את כל הקלפים. אשת הגנרל עושה מעשה נגדו, ומתאבדת. הגנרל חוזר טרוף דעת משדה הקרב וסופו שהוא נאשם באלימות יתר ונלקח למשפט.

לא נשמע כמו משהו מבטיח במיוחד אלא שהגנרל נשלח על ידי המדינה לרדוף אחרי טרוריסטים ומחריב את עירם. יש מעליו איזו עננה, כנראה שהרג שבוי באלימות והילדה מסתבר היא כנראה פילגשו של הגנרל. זה כבר עושה את העניין למעניין יותר ומתחיל לקבל משמעות. אם לא היינו יודעים זה היה יכול להתקבל כמחזה מודרני העוסק במוראות המלחמה בטרור. אנחנו לא יודעים מה קורה במדינה בה מתרחש המחזה מלבד העובדה שיש גנרל גיבור הרודף אחרי טרוריסטים במדינה שכנה והורס את עריה.

למרות הדמיון, המחזה לא נכתב על המתרחש בארץ. הוא יכול להיות מוצג באותה מידה של רלוונטיות בלונדון ניו יורק פריז ואיסטנבול.

המחזה שכתב מרטין קרימפ האנגלי הוא למעשה עיבוד לטרגדיה של סופוקלס "נשי טרכיס". טרכיס, העיר הנמצאת אי שם בקצה הקווקז. סופוקלס הוא אחד משלושת המחזאים היווניים הגדולים ורק כשבעה מתוך קרוב למאה שלושים מחזות שכתה נשארו בידינו.

במקור היווני, זאוס מנבא שהרקלס הגיבור ימות מידי השאול ולא מידי אדם. הרקולס נמצא רחוק מביתו במלחמה שם הוא מתאהב באחת השבויות הצעירות. הדבר נודע לאשתו והיא שולחת לו כותנת טבולה בדם של קנטאור הרוג אותו חשבה לסם אהבה שיחזיר את בעלה אליה. בדיעבד נודע לה שהדם ארסי, בעלה מת.

קרימפ מצא דרכים מעניינות ביותר לתת לטרגדיה העתיקה לבוש מודרני לחלוטין. משפחת הגנרל איננה עוברת שינויים גדולים אך את השליח המבשר לה על הקורה עם הגנרל הפך קרימפ לשר בממשלה. המקהלה היוונית הופכת להיות (כמו במחזה מדיאה בתיאטרון גשר) צוות עוזרות הבית של הגברת. את הדם, שבטרגדיה המקורית הוא דמו של קנטאור, הופך המחזאי למרקחת כימית שיוצר מי אם לא בחור שמאלני. למימד הרומנטי הגדול שבמחזה היווני הוסיף קרימפ רובד פוליטי בן ימינו ההופך אותו לנגיש מאוד, מובן ורלוונטי. כך הופכת טרגדיה עתיקה רומנטית בעיקרה לטרגדיה פוליטית כמעט בת ימינו. בעיבוד המודרני שאלת הקללה העתיקה על מות הגיבור מיטשטשת במקצת. הקללה היא קללת הפוליטיקה המשנה את פניה ולא קללת גורל ואלים. התוצאות האלימות שהוא גורם הופכות להיות משמעותיות יותר ובדרך אחרת. הגנרל הרודף בשם המדינה אחר הטרור הופך מסיבות שונות לפושע מלחמה כזה שהמשטר לא יכול להתייצב יותר לימינו, למרות שהוא זה ששלח אותו למשימה.

לחייה של אמליה, אשת הגיבור, אישה מתנשאת ויהירה שכל קיומה תלוי בגבורתו ומעמדו של בעלה, פורצים השבויים. נערה וילד המזעזעים את עולמה. ובמקום אישה, שהיא עצמה לא נאמנה לחלוטין לבעלה ובוגדת בו עם השר, נציג השלטון המביא לה את החדשות על בעלה, היא גם אם לילד מפונק מאוד ההופכת להיות מושפלת כשמתגלה לה שהנערה שבעלה שלח איננה סתם מחווה של רצון טוב להציל את אחד הקרבנות אלא שהיא אהובתו. ואם לא די בזה, שני הניצולים הצעירים שנחשבים בהתחלה כאילו נשלחו לבית הגנרל כאות רחמים, הם הסמלים לטרור החדש, טרור שילבש פנים שונות, שהוכנס ישר לביתו של הגנרל הנלחם בטרור. לא סתם לביתו. למיטתו.

אמליה, אשת הגנרל פותחת את המחזה, מתארת את עצמה את סביבתה ואת המצב.

אמליה: יש נשים שמאמינותשכל הגברים אנסים.אני לא מאמינה בזהכי אם הייתי כן מאמינה בזהאיך יכולתי - כאישה - להמשיך לחיותעם החותמת "קרבן"?כי אני לא קרבן - לא לא לא - זה לא תפקיד שאני מוכנה לשחק - תאמינו לי.(היא מחייכת)הייתי רק בת חמש-עשרהחייתי עם אביחייתי לי מאד מאד בשקט עם אביכשהגבר הראשון שרצה אותיבא אל אבי. הוא תיאר לובאילו דרכים שונות הוא רוצה אותיבזמן שאני הקשבתי מאחורי הדלת בחצאית המאד קצרהונעלי-העקב המאד גבוהות וכואבות עד מוותשהתחננתי והתחננתי שירשו לי לנעול.רצתי למעלה לחדר שלי. נעלתי את הדלת. הפסקתי לאכול.(היא מחייכת)שלוש שנים אחר כך ואני נשואה - מי היה מאמין - לחייל - לגבר היחידשאי-פעם זכר את צבע העיניים שליאחרי שיחה אחת מתחת עץ.אני בת שמונה-עשרה ויש לי ביתבעל ומיטה – מיטה עם כרים לבנים – וילד.אני נוטשת את הקורס באוניברסיטהכדי להיות אמא של ילד – גם אם הוא – האבא – החייל שבינתיים נעשה הגנרל הגדול – רואה את ילדו רק לעתים נדירות כמו איכר שבודק יבולבשדה רחוק. כי בעלי נשלחלמבצע אחר מבצעבמטרה – במטרה מוצהרת – להכחיד את הטרור: בלי להביןשככל שהוא נלחם בטרורהוא יוצר יותר טרור – ואפילו מזמין את הטרור – שלא ממצמץ - אל מיטתו שלו.ועכשיו כשנגמרו המבצעים האלה במקום שיכבדו אותו על שסיכן את חייופעם אחר פעם אחר פעם הוא מואשם בפשעי מלחמה – ברצח של אזרח.אומרים שהוא גרר איזה נער מאוטובוסוחתך לו את הלב מהחזה מול כל הקהל.ולכן נלקחנו הנהלפרבריםקרוב למתחם של שדה התעופהונאמר לנו "לא לדבר עם העיתונות" ובלה-בלה-בלהבזמן שבעלי נעלם – נלקח במכונית שחורהעם זגוגיות שחורות בחלונות ולי לא נאמר כלום –כלום זה כבר מלמעלה משנה עכשיו.

והנה יש לנו את התמונה כולה סביבה תיסוב המערכת הרגשית, המוסרית, והפוליטית של המחזה. לתוך בית המשפחה מגיע ג'ונתן השר המספר לה שבעלה נמצא עדיין בשדה הקרב, ושלח אליה את שני הניצולים ומסביר לאמליה ומבקש ממנה לטפל בהם עד לבואו.

ג'ונתן: לראות אותו? תראי תקשיבי, אמליה, זאת מלחמה – ו – לא לציטוט, בינינו – למרות שאנחנו – ולגמרי בצדק – טוענים להצלחה צבאית – מה שנכון – במושגים צבאיים – בהחלט. עם זאת הקהילה הבינלאומית – מה שזכותה – צריכה להיות סמוכה ובטוחה – היא צריכה להיות סמוכה ובטוחה שהפעולות של הגנרל היו מוצדקות. ואני שמח לומר שבעלך – בגיבוי מלא אני יכול להבטיח לך של הממשלה הנוכחית – מציג קו הגנה נמרץ ומפורט.הספור עם הנער-החייל הקשה לנו על החיים במיוחד – היות שאף אחד לא אוהב שהורגים ילדים – בעוד שבעיני הילדים בעצמם עושה רושם שמוות או נכות זה בדיחה אחת גדולה. ואין ספק שהתקרית באוטובוס גרמה לבעלך נזק כבד – אם כי – לדעתנו – המה שנקרא הנער-המחבל, כמו שאנחנו מעדיפים לקרוא לו– הוא היווה איום מיידי על ביטחוננו, שהגנרל הגיב עליו בדרכו האחת והמיוחדת.אל תביני אותי לא נכון, אמליה: אין לנו מלים – ממש אין לנו מלים לגבי מה שקרה. כי במשך חצי-השנה האחרונה הגנרל אסף אינפורמציה על הילד הזה – הוא אסף אינפורמציה על האבא של הילד הזה. ומה שהוא גילה הוא שהאבא – אדם שנקרא – איך?ריצ'רד: סראטאווה.ג'ונתן: אדם שנקרא – בדיוק – תודה – סראטאווה – הסראטוואה הזה השתמש במחנה – טוב לא בדיוק מחנה אלא עיר – השתמש בעיר אורגוט – נכון? – בשביל לגייס ולאמן שם מחבלים – רבים מהם, צר לי לומר, ילדים.אז מה אתה עושה כשזה המצב? אני אגיד לך מה אתה עושה, אמליה, אתה שולח את הגנרל לשטח. אתה אומר לו שכח מקודים של אתיקה. אתה אומר לו שכח מטוהר נשק וחוקים של קרב. כי אם אתה רוצה לעקור את תשתיות הטרור – ואני מאמין שכולנו רוצים לעקור את תשתיות הטרור – יש רק חוק אחד: להרוג. אנחנו רצינו שהעיר הזאת תימחק לגמרי – ואני מתכוון תימחק פשוטו כמשמעו – חנויות, בתי ספר, בתי חולים, ספריות, מאפיות, צנרת, מזרקות, שדרות עצים, מוזיאונים – אנחנו רצינו שמה-שנקרא-עיר הזאת תהפוך - כמו שעכשיו אכן היא נהפכה – באופן בלתי הפיך – לאבק.עכשיו בנוגע לילדים האלה, הגנרל מצא אותם בתעלת ביוב, אמליה. והגנרל כמו שאנחנו מכירים אותו – כמו שגם את וגם אני מכירים אותו – אני מתכוון לא רק חייל, אלא אדם – ולא סתם אדם – אבא – בעל. בתור שכזה, הוא ביקש ממני – וזה, נכון, טיפה עדין – אבל הוא ביקש ממני להביא את הילדים האלה שלא יכלו לעמוד מרוב דם – שפשוט החליקו בתוך דם, אמליה, בביוב ההוא, יחפים על דם ועל עצמות מרוטשות של אחיהם ואחיותיהם – ביקש ממני להביא אותם אל הבית הזה על מנת להזכיר לנו – להזכיר לכל אחד ואחת מאיתנו – את ה – אנושיות המשותפת – אני מקווה – לכולנו.

כמה זמן אחרי. לאלה הילדה ניצולת המלחמה, שכעת מרגישה כבר בת בית ומגלה עצמאות אישית, ואמליה מנהלות שיחה על הילדים. בנה המפונק של אמליה, ג'ימס ואדו קטן, אחיה של לאלה. הנכנס לחדר עם רובי צעצוע, למרות הוראתה המפורשת של אמליה לא לתת לו צעצועי נשק:

לאלה (בעוצמה הולכת וגוברת): בנים צריכים להילחם – הם צריכים ללמוד – הם צריכיםלהרוג. בנים צריכים להרוג. בנים צריכים להילחם. בנים חייבים להילחם. בנים חייבים להרוג – חייבים ללמוד להרוג. בנים צריכים להילחם – הם צריכים ללמוד – הם צריכים להרוג. בנים צריכים להרוג. בנים צריכים להילחם. בנים חייבים להילחם. בנים חייבים להרוג – חייבים ללמוד להרוג.

כך נכנס הדור הבא של האלימות לתוך העיר ולתוך הבית. למעשה לחדר המיטות של הגנרל ואשתו. וההפתעה בסוף תהיה שאותו ילד קטן איננו ניצול של סתם. הוא בנו של הגנרל. מערכת היחסים בין אמליה ולאלה הולכים ומסתבכים, מתקרבים ומתרחקים. עד לסוף המר בו אמליה מתאבדת.בחלק השני של המחזה הגנרל שחזר חולה לביתו ומתנדנד בין רגעים של טירוף ובהירות מסביר לבנו ברגע של בהירות:

גנרל: כי אני טיהרתי את העולם בשבילך.אני שרפתי את הטרור מהעולם בשביל אנשים כמוך.אני עקבתי אחריו בַּמרכזי-קניות ובקניוניםובחצרות משחקים של הבתי-ספרהלכתי אחריו לפי אור כוכבים לאורך המדברריסקתי את הדלת של הדירת פאר שלולמדתי את השפה שלוצותתי לטלפונים שלו הברחתי אותו בעשן מהמערה שלוזרקתי חומצה לעיניים שלו ושרפתי אותו לפחם.בזמן שאתה התחברת לצ'טים ופורומים באינטרנטאני ראיתי את החברים שלי מתבקעים כמו פרי.בזמן שאתה קברת את הפנים שלך בשיער של הבחורה הזאת – כן? – כן? – אני נשמתי אורניום.כל בריזה וכל אובך בשמיים הקריםזה איוּם כל ילד בלי נעלייםשמתקרב סתם למחסוםכל שורת עצים ירוקהכל ערב שקט עם ספרזה איוםואפילו המנורה על השולחן ליד המיטהאפילו החוט המפותל בתוך המנורהזה איום.אז אתה אל תדבר אתי על פשעיםכי על כל ראש שאני חתכתיצמחו שניים במקוםואני הייתי צריך לחתוך ולחתוך ולחתוךלשרוף ולחתוך לטהר את העולם – מבין אותי?(חרש) אני הרגתי את האריה הנימאיכן כן – בידיים האלה – בידיים האלה – ואת הכלבאת הכלב עם שלושת הראשיםאני אספתי אותו מגיהינום לעיני המצלמות – אני ביקרתי את המתים לעיני המצלמות – זוכר?

כמובן שהאריה הנימאי והכלב בעל שלושת הראשים הם חלק שנשאר מהמחזה היווני המקורי של סופוקלס. שם לא מדובר בטרור אלא במלחמה ממין אחר, מיתולוגית. ואז מתגלה אמת נוספת, התחלה שעשויה להוביל לטרגדיה חדשה. האב המטיל על בנו ציווי חדש המגלה אמת חדשה לגמרי:

גנרל: תיקח את לאלה – הנה היא – היא שלך – תיקח אותה. אני נותן לך אותה ואני נותן לשניכם כסף – וכסף – תקשיב – כי אני סידרתי את זה – בשביל הילד. אני רוצה שאתה תיקח את לאלה, ואני רוצה שאתה תהיה האבא של הבן שלי.

השר מגיע לקחת את האב למשפט. וכמו כל פוליטיקאי מתנער מאחריותו:

ג'ונתן: בן-אדם, כפי שהסברתי לך, שהפעולות העצמאיות - ואני מדגיש את זה – הפעולות הלחלוטין עצמאיות שלו העמידו את הממשלה שלי במצב עדין מאד. (צחוק רפה) היו רגעים שאפילו התחלתי להאמין שרצח בלי אבחנה – גנרל – היתה המדיניות שלי. קיטי היחידה ששמרה על השפיות שלי. הגבר שאני אוהבת, היא אמרה, לא יכול היה בחיים להיות אחראי על דבר כזה. כמו שהגבר שאני אוהבת לא יכול להיות אחראי – היא אמרה – על ההגנה של מי שכן אחראי.(הוא נוטל ענב מקערת הפירות, אוכל אותו, ומחייך לגנרל)"פשעים כנגד האנושות".

בסוף התמונה נשארים שלושת הילדים על הבמה. לאלה מקריאה לאדו הקטן מתוך ספר, ג'ימס מצטרף ומקבל את הדין.

לאלה (קוראת): "הלוואי ולא הייתי מגזע האנשים האלה. הלוואי שהייתי מת או שט... טרם נולדתי. אנחנו האנשים. אנחנו אנשי הברזל. אנחנו עובדים ביום, ובלילה אנחנו חולים ומתים. התינוקות שלנו יי... ייוולדו אפורי שיער ואלוהים יהרוס אותנו. אב לא יכובד בידי הבן והבן י..."ג'ימס: הבן יבוז לאביו.לאלה: "הבן יבוז לאביו ויפגע באביו במלים אכזריות. הילדים של אנשי הברזל ייקחו מהוריהם במרמה את אשר שייך להם, יוקיעו אותם, וימרו את פיהם."(מוזיקה חלשה, מתגברת בעוצמתה)"האנשים יהפכו את הערים של האנשים האחרים לאבק ללא סיבה. בושה ואמת יעטו שלמות לבנות ויסתירו את... יופיין מבני האדם וינטשו את האדמה."

כן, כך נכנס הטרור לביתו של מי שהיה אמור להשמיד אותו. הוא עצמו הכניס אותו למיטתו וביתו. כך עוברת טרגדיית הטרור, והאלימות לדור הבא. הבן הנושא לאישה את שבוית המלחמה אהובת אביו והופך להיות אביו של אחיו למחצה. מצב היכול להוביל לטרגדיה חדשה של הדור השני.

המחזה מחולק לשני חלקים ברורים. בחלק הראשון שולטת על ההתרחשות והבמה אשת הגנרל. בחלק השני שולט בכוח רב הגנרל שחזר מהמלחמה.

זירת ההתרחשות היא דירתם של הגנרל ואשתו. במבי פרידמן בנה במה מעוצבת כמעט כמו מקלט אטומי. כולה קירות מתכת אטומה שמלבד חלון קטן קרוב לגג המבנה אין בו חלונות. דרך החלון העליון נראים לעתים אורות מהבהבים של הליקופטרים או מטוסים חגים ונוחתים. תחושה של כובד וסגירות ואין לדעת אם הם גרים במחנה צבאי או בעיר במלחמה.

ארתור קוגן שזו עבודתו הראשונה בהבימה ביים מצוין את המחזה. הוא מוליך את השחקנים בביטחון רב ומוציא מהם איכויות משחק ואנסמבל מצוינים.

בכל החלק הראשון של המחזה שולטת באנרגיה, בכוח בימתית, עידית טפרסון. לא חשוב בכמה תפקידים נראה אותה על הבמה, המפגש הראשוני אתה יפתיע תמיד. אישה גבוה מאוד, גבוהה מרוב הגברים. גמישה, יפה ורבגונית. היא מצליחה לעבור בין הגאווה החלולה של אשת הגיבור לקנאה המאכלת של האישה הנבגדת. מהטיפשות וחוסר העניין בסביבה להבנה בכל המתרחש פוליטית.

את הגנרל משחק יגאל נאור שהוא שחקן שתמיד חסר לי על הבמה. נוכחותו העצומה, השליטה הענקית שלו בחלל הבמה, היכולת לעבור בניואנסים דקים משיגעון לפיכחון מצוינים. חבל רק שתפקידו הפעם קטן יחסית והוא נמצא על הבמה רק בחלק השני של המחזה.

יובל סגל מצליח הפעם לשרטט דמות חלקלקה של פוליטיקאי הזקוק לגנרל המוחק ערים מרחוק. שכל חייו תלויים בפלאפון שלא מפסיק לצלצל ובאותה קיטי,(שאינה נראית על הבמה) אשתו שאינה חדלה להפריע לו. פוליטיקאי שברגע שיצטרך יקריב את הגנרל.

עידו רוזנברג הצעיר מצליח להפגין כשרון בלתי מבוטל במעבר מהבן המפונק בחלק הראשון של המחזה לגבר הצעיר שפגעי המלחמה ועלבונו מאביו פגעו בו קשות בחלק השני ובסופו של דבר עומד לקיים את מצוות אביו בעניין שני השבויים הצעירים.

אלכס אנסקי, אנסקי המוכיח שוב ושוב שאין תפקיד קטן - יש שחקן קטן או גדול. אנסקי מוכיח ולא בפעם הראשונה שתפקיד אפיזודי קטן של עיתונאי המנסה לראיין את הגברת ובדרך אגב גם מספר לה חדשות הופך להיות דמות מלאה, משמעותית. דמות שכאילו נגזרה מדמות המשולח במחזה הדיבוק.

קלרה חורי בתפקיד לאלה, הנערה השבויה. גם היא מצליחה לעשות בכישרון ויכולת את המעבר מהנערה המפוחדת המגיעה כשלל מלחמה לאישה עצמאית, גאה, אויבת ראויה לשמה.

וכך כל האחרים לילך כספי, אילת רובינסון ורוית גביש עובדות משק הבית של אמליה. כל אחת מהן דמות.

קשה להגיד על מחזה כזה שהוא מהנה אבלאם אנחנו רוצים מהתיאטרון משהו שהוא עמוק יותר מעוד ערב בידור, מחזה הנותן משמעות להווה ומזהיר את הצופה מהמתהווה סביבו, זה המחזה אותו צריכים לראות.

קריאה נוספת תיאטרון הבימה

תקופת הסתגלות / טנסי ויליאמס

נמר חברבורות

העז או מי זאת סילביה / אדוארד אלבי

בגדי המלך

חודש בכפר / טורגנייב

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן