ויל אייזנר: הפרוטוקולים של זקני ציון

פנטזיה של קנוניית על : סקירה אודות ספר הקומיקס - “The Plot – the secret story of the protocols of the elders of Zion”, מאת ויל אייזנר.

ויל אייזנר

אמן הקומיקס החשוב ביותר של המאה העשרים, ויל אייזנר, נפטר לאחרונה, אך לפני מותו הספיק להשלים יצירה אחת אחרונה: תיאור קומיקסאי של קורותיו המפותלות והסבוכות של המסמך האנטישמי השטני "הפרוטוקולים של זקני ציון", מסמך שמוצאו בסיפורי הרפתקאות צרפתיים מאמצע המאה ה-19 ושימש כהכשר לרצח העם שביצעו הנאצים ביהודים. כיום הוא משמש שוב ככלי נשקם העיקרי של אויבי היהודים. בימים אלה יצא לאור אחד מספרי הקומיקס יוצאי הדופן ביותר שנכתבו אי פעם, ספר שאינו עוסק בגיבורי על או בהרפתקאות אלא דווקא בתיאור תיעודי של המסמך האנטישמי המפורסם והמשפיע ביותר של כל הזמנים, ששימש בידיו של היטלר, כאמור, כעילה הגיונית להשמדת היהודים. השפעתו המזיקה של המסמך נותרה כשהייתה עד עצם היום הזה. הספר הוא שירת הברבור של  אמן הקומיקס המפורסם והמשפיע ביותר בארה"ב,ויל אייזנר, מאז ומתמיד היו היהודים בעלי השפעה מירבית בתחום הקומיקס בארה"ב, הן מבחינה עסקית והן מבחינה יצירתית, אפילו יותר משהיו בעלי השפעה בתעשיית הקולנוע המקבילה בהוליווד. דהיינו, השפעתם הייתה כמעט מוחלטת. אבל משום מה, למרות כל ההשפעה הבכירה הזו, כמו בתחום הקולנוע, גם בתחום הקומיקס היה נדיר להיתקל בדמות יהודית ובנושאים יהודיים בספרות עצמה, אותה כתבו ציירו והוציאו לאור אותם אומני קומיקס יהודיים. הם העדיפו שלא למשוך תשומת לב לא רצויה, מבחינתם, ליהדותם ובמקום זאת שמו דגש על היסודות הכול אמריקניים של מולדתם, כשהם מראים בכך על רצונם להשתלב ולהיבלע לחלוטין בתרבות האמריקנית. סופרמן היה הגיבור הכול אמריקני העילאי וקשה למצוא בו רמזים ליסודות יהודיים פרטניים. כך גם בכל הנוגע לגיבורים אחרים דוגמת ספיידרמן. רק בשנים האחרונות ניכרת מעין פריחה בשימוש בנושאים יהודיים בקומיקס האמריקני, כאשר יוצרים יהודיים רבים יותר ויותר "יצאו מהארון" והחלו מפגינים את יהדותם בשימוש ביסודות יהודיים פרטניים ביצירותיהם. דוגמה מפורסמת אחת היא האמן ארט ספיגלמן, שיצירתו "עכבר" היא יצירת הקומיקס המפורסמת ביותר בעולם העוסקת באימי השואה, גלגול מיוחד של זיכרון השואה בתרבות האהודה דרך סיפורו האמיתי של אב המחבר, בה מוצגים היהודים כעכברים נרדפים ומנודים הנאבקים על חירותם וחייהם, כשהנאצים מתוארים כחתולים הצדים אותם. בשנים האחרונות עוד החל אמן קומיקס מפורסם נוסף משתמש בנושאים יהודיים ביצירותיו - היה זה אמן הקומיקס ויל אייזנר, דמות מרכזית, כאמור (לצד עמיתו, ג'ק קירבי) בתרבות הקומיקס מראשיתה ובניגוד לכל עמיתיו אף לא נמוג עם השנים אלא נהפוך הוא, התפתח מבחינה אמנותית עד שמת מפורסם יותר משהיה בצעירותו. ספרו האחרון, "המזימה", המתאר את סיפור הפרוטוקולים של זקני ציון, ראה אור רק חודשים ספורים טרם מותו.

ספרו האחרון, "המזימה", המתאר את סיפור הפרוטוקולים של זקני ציון, ראה אור רק חודשים ספורים טרם מותו.

ויל אייזנר היה יהודי אמריקני שנולד בשנת 1917 והיווה חלק חשוב מן התעשייה החל משנות השלושים, משהחל מפרסם סיפורים בשנת 1936.הוא נפטר בינואר 2005, אך היה פעיל במשך כל ימיו, תקופת שיא בת 68 שנים ליוצר קומיקס. הוא נודע כמומחה ואמן הסיפורים החזותיים. הוא העסיק אמני קומיקס ידועים רבים לראשונה, דוגמת בוב קאן, יוצר באטמן. אייזנר יצר בעצמו דמויות קומיקס מפורסמות מסוגו של "נשר הימים", סדרת חוברות שעסקה בבוקאניר ("שודד ים" בשירות המדינה) בן המאה ה-17, "הנשר השחור", סדרה שעסקה בחבורה נועזת של לוחמי חופש המונהגת בידי טייס פולני נועז, הנאבקים בנאצים ולאחר מכן בקומוניסטים, את שינה מלכת הג'ונגל הבלונדינית והסקסית, התשובה הנשית הפמיניסטית ל-טרזן, ומעל לכולם "הרוח" (The Spirit), לוחם צדק שענה לשם דני קולט, בלש פרטי הנחשב בעיני העולם למת ומנצל את המחשבה על מנת להילחם בפשע וברשע ממחבואו בבית הקברות של העיר. בניגוד לעמיתיו, בעלי כוחות העל, הסתפק תמיד רק במסכה קטנה ופעל ללא כל כוחות על או עזרים מיוחדים כלשהם כנגד יריבים מסוגו של דוקטור קוברה, התמנון וסירנה היפהפייה, התגלמות ה"פאם-פטאל" הנשית, לורלי רוקס, המושכת גברים למותם. למרות זאת סיפוריו נחשבים בין המעולים בתקופתם, בין 1940-1952, בכל הנוגע ליכולת הסיפור, להומור שבהם ולאפיון הדמויות המתוחכם (לאותה התקופה). למרות שהדבר לא צוין במפורש מעולם, לכלל הקוראים ברור היה כי מדובר ביהודי. כיום נחשבים סיפורים אלה קלאסיים והודפסו מחדש פעמים רבות. אייזנר עזב את תחום הקומיקס למשך שנים רבות על מנת לעבוד בשירות הצבא האמריקני ביצירת קומיקסים חינוכיים לצרכי הצבא, תחום אותו המציא.הוא אף כתב את הניתוח המחקרי המפורט הראשון בארה"ב לתחום הקומיקס, "Comics and Sequential Art", בו ניסה להראות לראשונה כי הקומיקס יכול להוות גם אמנות שמן הראוי לקחת אותה ברצינות. ואז, להפתעת הכול, חזר לתחום הקומיקס הסיפורי בשנת 1978, כשהוא ממציא תחום כתיבה קומיקסאי חדש, הרומאנים החזותיים, אלבומים שכמעט ולא היו קיימים עד אז בארה"ב (אם כי היו קיימים מזה שנים רבות בצרפת), שהציעו סיפורים מתוחכמים יותר ומבוגריהם בנושאיהם ממה שהיה מקובל עד אז. בסיפורים אלה, שבהם מופיעים יסודות אוטוביוגרפיים, תיאר את חייו בצעירותו, ברובע היהודי של ניו-יורק, ברומן חזותי בשם "החולם", שעסק בחייו של אמן קומיקס. הוא כתב אפילו רומן חזותי שעסק בתולדות שכונה בניו יורק מימי ההתיישבות ההולנדית ועד להווה. ביצירות אלו שימש אייזנר מקור השראה ליוצרי קומיקס יהודים רבים ובראשם ארט שפיגלמן.

ואז, בשלב מאוחר יותר, החל ויל אייזנר מתעניין בנושאים יהודיים נרחבים יותר. ב-2003 יצר רומן גראפי אודות דמות אותה יצר צ'רלס דיקנס בספרו "אוליבר טוויסט", פייגין, היהודי הנבל, בו תיאר את הסיפור מנקודת מבטו של פייגין, שהפך עם השנים לסטריאוטיפ אנטישמי. אייזנר הלך לעולמו בינואר 2005, מכובד ונערץ, כשעל שמו נקרא אחד הפרסים החשובים ביותר בתחום הקומיקס האמריקני. אך לפני מותו הספיק להשלים את יצירתו המקיפה ביותר על נושא יהודי, הפרוטוקולים של זקני ציון, ומעניין שטרח להשלים דווקא יצירה זו, שכן מבחינה מסוימת ניתן לראות בה את הגרסה האנטישמית האפלה לסיפורי הקומיקס של היוצרים היהודיים כגון אייזנר ועמיתיו, העוסקים גיבורים בעלי כוחות על שניתן לטעון כי הם, למעשה, פנטזיות כוח יהודיות. כאן עוסק ויל אייזנר בפנטזיה האנטישמית העילאית, המתארת את היהודי כבעל כוחות על אפלים וכמי שמתכנן להשתלט באמצעותם על העולם כולו. המזימה היהודית כנגד העולם.

ההיסטוריה של הפרוטוקולים מסובכת ומורכבת מאוד, מורכבת אפילו יותר מכפי שניתן לראות בסיפור הקומיקס של אייזנר. כפי שהסופר והחוקר המפורסם אומברטו אקו (מחבר הרומן העילאי אודות קנוניות וחובביהן, "המטוטלת של פוקו"), מגלה בהקדמתו כי מקורם של הפרוטוקולים של זקני ציון בסיפורי מתח בדיוניים שפורסמו בהמשכים בעיתונים בצרפת, אודות גיבורים אמיצים המצילים נערות יפיפיות מידי עשירים מרושעים וישועים קושרי קשרים, בסיפורים ארוכים וסבוכים ביותר. שם החלו סיפורים מסוג זה רואים אור בהמשכים בעיתונים יומיים אהודים. הם נכתבו גם בידי סופרים ידועים כגון אלכסנדר דיומא, בסדרת "שלושת המוסקטרים" שלו, ויקטור הוגו ו-בלזאק (כמו גם אינספור סופרים ששמותיהם ידועים היום רק ליודעי ח"ן).

אז'ן סי. ציור מאת François G.G. Lepaule

האדם שאותו ניתן לראות כמייסד האמיתי של התחום הספרותי החדש הזה היה אז'ין סי (1804-1857), שלצידם של אלכסנדר דיומא ו-בלזק יצר את תחום הספרות הקלה. כפי שאנו מבינים את המושג, כוונתו קשורה, כל כולה, באמצעי ההדפסה הזולים ומיועדת לצריכה המונית בידי הקהל הרחב ביותר. זו פונה (לעיתים) למכנה משותף נמוך ביותר והופיעה לראשונה במאה ה-19 בצרפת. הסופר זכה להצלחה חסרת תקדים  עם ספרו "מסתרי פאריז", (1842-1843), שיצא בתחילה בהמשכים בעיתון ולאחר מכן בעשרה כרכים (!), בו תיאר את הרפתקאותיו של הגיבור האצילי והמסתורי רודולף, המשוטט מחופש בסמטאות העולם התחתון בפריז ועוסק בהצלת עניים סובלים ומסכנים מדי כוחות הרשע של עולם הפשע. היה זה רומן מפותל ביותר בעלילתו ומלא המצאות דמיוניות ואירועים מפתיעים הזורמים בזה אחר זה, שמטרתם להדהים את הקורא על כל צעד ושעל (דבר שנשאר בגדר חובה בספרות הקלה עד עצם היום הזה), אך למרות זאת ולמעשה בשל זאת זכה אב טיפוס זה של הספרות הקלה להצלחה כלל עולמית ולעשרות חיקויים ("מסתרי וינה", "מסתרי בודפשט" ,"מסתרי ברלין", "מסתרי ליסבון", "מסתרי לונדון" ואף "מסתרי היהודים" של הסופר היהודי הגרמני   רקנדורף). רודולף הפך לאב הטיפוס של דמות  "הגיבור העל-אנושי" שהפכה בעלת השפעה מכרעת בספרות הקלה. סי הפך לסופר הנקרא ביותר בדורו בספרות הצרפתית כולה. סי כתב לאחר מכן ספר ארוך באותה המידה בשם "היהודי הנצחי" (1844-1845), שעסק במאבקו של יהודי בן אלמוות בכוחות הרשע של הישועים, הנמצאים בכל מקום, ובמנהיגם השטני רודין, שמטרתם להשיג את השלטון בעולם כולו. ספר שלישי פרי עטו היה "מסתרי העם" (1849-1856), שתיאר את ההיסטוריה של צרפת לאורך המאות דרך תולדות שתי משפחות, האחת בת אצולה והשנייה משפחת איכרים עניים. (בסגנון שאותו חיקה במאה העשרים הסופר רב המכר ג'יימס מיצ'נר בספרים עבי כרס שגוללו את תולדות ארצות שונות). ספר זה מעניין במיוחד שכן בו נמצא בפרק האחרון שילוב בין שתי עלילות הספרים הקודמים. גיבור "מסתרי פריז", רודולף, מופיע וחושף מסמך שנישלח לגיבור הישועי המרושע של "היהודי הנצחי", רודין, בידי ראש המסדר הישועי, האב רוטאן, (דמות היסטורית). היה זה מסמך שתיאר קנוניה ישועית כנגד האנושות, להשתלט עליה באיטיות כאשר "המטרה מקדשת את האמצעים" (משפט הנמצא בפרוטוקולים כשהוא מיוחס ליהודים) .רודולף תוקף בסיום הספור את "התוכנית השטנית של הישועים, את העורמה הזוועתית שלה" וחושף את הפרטים "איזה אסונות נוראיים, איזה שיעבוד נורא היא מתכננת עבור אירופה והעולם אם תצליח".

שבע שנים לאחר פרסום ספרו זה של סי , בשנת 1864, העתיק  מהפכן בשם מוריס ז'ולי את הקטע מהספר והשתמש בו כדי להציג קנוניה של נפוליון השלישי נגד האנושות, כפי שזו מתוארת בידי רוחו של ניקולו מקיאוולי בשיחה עם הפילוסוף הרפורמיסט מונטסקיה בגיהנום. לכאורה דובר בהקצנת רעיונותיו של מקיאוולי שיוחסו לנפוליאון השלישי. הספר נאסר בידי שלטונות צרפת ומחברו נאסר. אילולא השימוש שנעשה בו מאוחר יותר היה הספר הנדיר נשכח לחלוטין. במקביל, כתב מתחרו הגדול של סי בתחום הספרות האהודה, אלכסנדר דיומא, ספר בשם "ג'וזף בלאזמו", (1849, תורגם לעברית תחת השם "זכרונותיו של קוסם"), במרכזו עמד המכשף המפורסם קאליוסטרו, שתיאר בין השאר מפגש בבית הקברות בהם חברי ארגון "הבונים החופשיים", שם הם מתכננים את השלב הראשון בהשתלטותם על העולם תוך רקימת מזימה מסובכת שתכוון כנגד מלכת צרפת. מזימת "מחרוזת המלכה " שיוצרת שערורייה ואת האווירה שמביאה לבסוף למהפכה הצרפתית ולחורבן המלוכה. ספר ההמשך לספר זה, "מחרוזת המלכה", תיאר את ביצוע המזימה ותורגם גם הוא לעברית.

במקביל, העתיק סופר גרמני בשם גדשה (זייפן קושר קשרים שניסה להביא למפלתו של מנהיג דמוקרטי בגרמניה על ידי זיוף מסמכים שונים אך נתפס ובילה זמן בכלא ולאחר מכן מצא את פרנסתו בכתיבת רומאנים) את הקטע מספרו של דיומא לסיפור אהוד משלו, במסגרת רומן היסטורי בשם "ביאטראיץ" (1868) אותו פרסם תחת השם הבדוי "ג'ון רדקליף" (מחמת עינא בישה), ובו תיאר פגישה בין תריסר נציגי שבטי ישראל בבית הקברות היהודי בפראג, ליד קברו של הרב הידוע המהר"ל (יוצר הגולם), בה הם מתארים את התקדמות מזימתם להשתלט על העולם. המזימה, כפי שתוארה, הועתקה מתמונת המפגש בספרו של דיומא. גדשה רק שינה את מקור המזימה מישועית – מאסונית (המשויכת למסדר הבונים החופשיים) ליהודית. לאחר מכן החל, החל משנת 1873, לפרסם את הפרק במקורות רוסיים שונים, בציון שמו בלבד ומבלי כל אזכור בדבר עובדת היות הקטע לקוח מרומן, כתיאור של אירוע אמיתי, הלקוח ממקור שאין לפקפק ביושרו - "הדיפלומט הבריטי הידוע סיר ג'ון רדקליף", ששמע אותה במו אוזניו, יחד עם המנהיג הסוציאליסטי היהודי פרדיננד לאסאל. בפרסומים אחרים של הפרק נמסר כי דווקא שמו של הרב שהשמיע בבית הקברות את התוכנית היה ג'ון רדקליף. וכך הפכה התוכנית הישועית לכיבוש העולם, כפי שהומצאה ופותחה בידי סו והועתקה בידי ג'ולי, שהוצגה במפגש סודי המבוסס על מפגש אותו תיאר אלכסנדר דיומא והועתק ופותח בידי גדשה, לבסיס הפרוטוקולים המוכרים לנו כיום. משני מקורות אלה העתיקו סוכנים רוסיים קטעים נבחרים (מבלי, ככל הנראה, שיהיו מודעים כלל לכך שהם מעתיקים חומר שהיה כבר ב"מקורו"  שיעתוק מרומן אהוד של ספרות קלה) ושינו אותו במעט על מנת להציג קנוניה יהודית כנגד האנושות כפי שהיא מוצגת בידי אדם מזרע בית דוד, אחד תיאודור הרצל, בפני הקונגרס של "זקני ישראל" בבאזל, כל זאת בספר שזכה לשם "הפרוטוקולים של זקני ציון". ספר שהייתה לו השפעה עצומה ומזעזעת על ההיסטוריה של המאה העשרים. כאשר מקדישים לנושא מחשבה, הרי שהדבר מובן מאליו - אחרי הכול, היכן ניתן למצוא קנוניות הנוגעות להשתלטות כלל עולמית בראש ובראשונה אם לא בספרות המתח וההרפתקאות? אז'ין סי ו-אלכסנדר דיומא היו בין הראשונים שהעלו על דעתם סיפורי קנוניה מעין אלה בתקופה העכשווית כאמצעי לבידור ההמונים המשועממים. אנשים שלהם דמיון עשיר הרבה פחות לקחו מהם את הרעיון והפכו אותו ל''מציאות'' מפחידה.

צירוף המקרים המוזר כאן הוא שהספר של סי, ששימש כחומר הגלם ל''פרוטוקולים'' ו-''מסתרי העם'' שימש גם דגם לאחת היצירות המפורסמות ביותר של הספרות הקלה העברית, ''זכרונות לבית דוד", עיבוד של אברהם שלום פרידברג לספרו של הרמן רקנדורף, שם, כאמור, מתוארות תולדות בית דוד לאורך ההיסטוריה. הפרוטוקולים, מכל מקום, הם כאמור קנוניה יהודית המנוהלת בידי צאצא בית דוד, תיאודור הרצל, שמשפחתו אחראית לקנוניה ככל הנראה מזה דורות רבים.

הפרוטוקולים של זקני ציון - המהדורה הרוסית

האם יש כאן באמת רק צירוף מקרים או שסוכני הצאר שביצעו את הזיוף היו מודעים היטב לקיומם של ''הזכרונות לבית דוד''? אחד הזייפנים היה ממוצא יהודי, עובדה המספקת תמיכה לאפשרות זו. מה שמעניין לא פחות הוא שההוגה והאידיאולוג הציוני המפורסם ''אחד העם", שהואשם בשלב מסוים בהיותו אחראי לניהול הקנוניה (אם כי היה בכלל יריב של הרצל) היה עורך המגזין שבו פורסמו ''זכרונות לבית דוד'' לראשונה. אחד העם אף נאלץ להתגונן במשפט בפני הטענה לפיה הוא הוגה קנונית זקני ציון, טענה שהועלתה לראשונה בידי חובבת קונספירציות מטורפת למחצה בשם נסטה ובסטר. אותה ובסטר האמינה כי נשמתה של אריסטוקרטית שהוצאה להורג בעת המהפכה הצרפתית התגלגלה בה, ידעה היטב שהפרוטוקולים הם לאמיתו של דבר זיוף, אך טענה כי מכל מקום משקפים הפרוטוקולים של זקני ציון את המזימה היהודית האמיתית מאוד, ולכן, עם כל עצם היותם זיוף, יש להתייחס אליהם ברצינות. עורך הדין של אחד העם, סמי גרונימן, שהתפרסם לעתיד כמחבר המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", ניהל משפט תביעת דיבה עקרוני נגד עיתונאי בשם וונטלוב שכתב בעקבות ובסטר כי אחד העם הוא הוא האחראי ליצירתם של "הפרוטוקולים" המתארים את השתלטות היהודים על כדור הארץ והוא (בניגוד דווקא להרצל, המוזכר בפרוטוקולים בשמו) הארכי-קושר היהודי האמיתי. לאחר דיונים משפטיים שנמשכו שלוש שנים הגיעו שני הצדדים לבסוף להסדר במסגרתו הסכים העיתונאי הנתבע לחזור בו מהאשמותיו כנגד "אחד העם" ולשלם את הוצאות המשפט. אייזנר החל מתעניין בנושא לאחר גלישה ברשת, כאשר נתקל באתר ערבי אודות הפרוטוקולים של זקני ציון. הוא הזדעזע משנוכח כי אף בסוף המאה העשרים ואחד ישנם בנמצא אנשים החושבים כי הפרוטוקולים הם אמיתיים והזדעזע עוד יותר כאשר נודע לו כי מדובר רק באחד מאתרים רבים בערבית ובשפות אחרות המפיצים את שקר הפרוטוקולים של זקני ציון, שהוא האמין בתמימותו שנחשף זה מכבר. הוא החליט לבסוף כי יש לעשות דבר מה בנידון ובדומה לגיבורו, "הרוח", להטיל אור על החשכה ולחשוף בפני העולם את האשמים בפשע באמצעות הפיכת סיפור הפרוטוקולים לסיפור חזותי. כאשר נודע לו בשנת 1999 כי נחשפה זהותו של המחבר האמיתי של הפרוטוקולים של זקני ציון, זייפן רוסי בשם מטוויו גולובינסקי, אדם ממשפחה בעלת מעמד שירדה מנכסיה, שאביו היה ממקורביו של דוסטויבסקי. את העניין חשף היסטוריון רוסי בשם מיכאיל לפקין, שחקירה בארכיונים הסגורים עד כה של המשטרה החשאית הרוסית סיפקה לו לבסוף את ההוכחות לחשד שהיה נפוץ בעולם גם קודם לכן (ונישא בפיו של הסופר הגרמני קונרד היידן עוד בשנת 1944), אך לא הייתה בידו הוכחה, משום שהפרוטוקולים של זקני ציון נכתבו בשנת 1898 בידי לובינסקי, שהיה גולה רוסי וחי אז בצרפת. אייזנר החליט לכתוב את סיפור חייו של גלוביסנקי ואת סיפור חייו של ז'ולי, שכתב את חלק מהבסיס לפרוטוקולים אותם זייף גלובינסקי על מנת להציג מזימה יהודית. בסופו של דבר חושף אייזנר כי אותו גלובינסקי סיים את חייו כעובד בשירותו של טרוצקי, האיש שאנטישמים רבים ראו בו את המארגן העליון של הקנוניה כפי שתוארה בפרוטוקולים. (מכיוון והגילויים חדשים כל כך, אפילו הספר המקיף, החדש יחסית, "השקר מסרב למות : מאה שנות הפרוטוקולים של זקני ציון", פרי עטה של הדסה בן עתו, שיצא לאור בשנת 1998, עוד אינו כולל את המידע הנוגע לגילוי הדרמטי הזה. אך מה שאייזנר מציג כאן אינו סיפור דרמטי ולא רומן "חזותי" וכל מי שיתחיל לקרוא בספר בחיפוש אחר סיפור יתאכזב.

למעשה מדובר בשילוב בין עבודתו המוקדמת של אייזנר ובין סיפורי הקומיקס הלימודיים אותם יצר עבור הצבא האמריקני. הספר מבטא את אמונתו ביכולת מדיום הקומיקס להעביר רעיונות מורכבים באופן פשוט, מובן וקליט לכול. מדובר בהיסטוריה חזותית ומרתקת ולא בסיפור.

הפרוטוקולים של זקני ציון - המהדורה המצרית

אייזנר מנתח, תוך שילוב מילים ותמונות, את תיאור התפשטות הפרוטוקולים, החל מיצירתו של ג'ולי שהאמין כי בכך יוכל להביא לנפילתו של נפוליאון השלישי, דרך  חייו של הזייפן הקטן גלובינסקי, אציל מושחת ועלוב שזייף את הפרוטוקולים בהוראת הממונים עליו במשטרה החשאית הרוסית  והפך ליד ימינו של טרוצקי ופרסום הפרוטוקולים בידי הכומר תאב הכוח והמטורף, האב נילוס, שהאמין בהם ככל הנראה באמת ובתמים. הוא מתאר את התפשטות הפרוטוקולים כאש בשדה קוצים. במהלך השנים כתב אפילו וינסטון צ'רצ'יל מאמר בו הביע את אמונתו בפרוטוקולים דרך סיפור של כתב ה"טיימס", שהוכיח במה שנדמה היה אז כהוכחה ניצחת, בראשית שנות העשרים, כי הפרוטוקלים הם זיוף (ואייזנר עושה זאת בסצנה לא-חזותית בעליל, בעמודים שלמים בהם מופיעים קטעים מן הפרוטוקולים ותרגום של כתבי גולי המשווים מילה במילה קטעים משעממים באופן שאינו ניתן לתיאור. ספק באם אפילו קורא אחד מתוך עשרה יוכל להשלים את הקריאה, אבל אייזנר ככל הנראה ראה בהצגה זו חומר חיוני), כלה בהתפשטותו של הפרוטוקולים בעולם כמעין תמנון רב זרועות שבכל פעם בה כורתים לו זרוע זו צומחת מחדש ומקשר בין התפשטות הפרוטוקולים של זקני ציון ובין האלימות המתחדשת כנגד היהודים כיום באירופה, בשנת 2003, השנה בה נכתב הספר ואויר. כיום, אם כי ידוע היטב כי מדובר בזיוף, ממשיכים הפרוטוקולים לצמוח ולשגשג באתרים אנטישמיים באינטרנט ולזכות לקהל חדש וצמא בעולם המוסלמי, למהדורות חדשות בארצות שונות כגון גרמניה, ארגנטינה, צרפת, ברזיל, מצרים, סוריה, בחריין ו-רוסיה. בעולם המוסלמי, הן במצרים והן בסוריה, נוצרה סדרה המבוססת על הפרוטוקולים של זקני ציון ומוצגת כאמת שאין עליה עוררין. וכך הופך אותו תוצר ספרי ההרפתקאות של אלכסדר דיומא ו-אז'ן סי מציאות מזעזעת. מעניין שגם ארגונו של בין לאדן נראה כאילו שואב השראה מן הפרוטוקולים של זקני ציון, כפי שהיה בעבר עם הנאצים של היטלר. אייזנר התייחס ליצירתו ברצינות תהומית כל כך עד שאפילו לא כלל בסוף הספר מראי מקומות, כאילו מדובר ביצירה עיונית, מה שמראה את החשיבות הרבה אותה ייחס למדיום הבזוי כל כך כמעצור יעיל יותר מכל אחד מקודמיו, שנכשלו כולם בניסיונם לעצור את התפשטות השקר בעבר. הבעיה היא שיותר מכפי שמהמזימה היא סיפור יעיל היא שיעור בהיסטוריה, אבל ייתכן מאוד שאנו מתפרצים לדלת פתוחה וזאת בדיוק הייתה כוונתו של ויל אייזנר. אייזנר הלך לעולמו כאופטימיסט שאמונתו ביכולת סיפורי הקומיקס הייתה כמעט דתית בפני עצמה. הוא מת בתקווה שספרו ינעץ מסמר נוסף בארון המתים של הפרוטוקולים והאימים שהם הילכו. ואכן, לאחרונה דווח כי הספר מתורגם לצרפתית במטרה להשתמש בו בבתי הספר בצרפת כטקסט לימודי, במסגרת מאבק הממשלה באנטישמיות. אנחנו אופטימיים הרבה פחות ואיננו אחוזים תקווה כי הספר יצליח לחסל את הפרוטוקולים, שהרי המשתמשים בהם יודעים היטב כי מדובר בזיוף, מה שלא מפריע להם כלל ועיקר, אבל מי יודע? אולי יתברר בטווח הארוך שספרות הקומיקס היא, אחרי הכול, יעילה יותר מכפי שנדמה?  

(אחרי המזימה הספיק אייזנר לכתוב ולצייר סיפור אודות מפגש בין "הרוח" וגיבורו הדמיוני של מייקל שייבון מהספר "ההרפתקאות של קוואליר וקלי", סיפור אסקפיסטי בו קובע אייזנר כי מה שהגיבורים מציעים הוא "פתרונות מהירים וסופים שמחים"). ספק רב אם סוף שמח ואופטימי שכזה צפוי לנו בכל הנוגע לפרוטוקולים של זקני ציון, גם עם יצירתו של אייזנר ומאבקה בהם.

גרסת המאמר באנגלית