אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לה טראוויאטה באופרה הישראלית


התמונה של דן לחמן

לה טרוויאטה

למאמר קודם: לה טרוויאטה בפילהרמונית / הגברת עם הקמליות

אנשים רבים שונאים אופרה מבלי לדעת אפילו למה. הם לא היו אף פעם באופרה ובקושי שמעו קטע קצרצר ברדיו והמשיכו לתחנה אחרת. לחובבי המוסיקה אך שונאי האופרה צריך לצטט משפט שאמר וגנר לאיזה ידיד שהתלונן על המתרחש על הבמה. "תעצום את העיניים ותקשיב למוסיקה. כשהמוסיקה טובה אי אף פעם לא משקרת". הבמה והמתרחש עליה הם כלי, לפעמים נפלא ולפעמים פחות. צ'לו הוא צ'לו לא בגלל מראהו אלא בגלל הצליל והנגן. אותו דבר היא הבמה והזמרים. הם כלים בתזמורת מורחבת מאוד המנגנת את אותם רגשות בקונוונציה קצת שונה.

אמנות הדרמה הבימתית דורשת מהצופה לקבל עליו מראש קונבנציות מסוימות כדי ליהנות מהמוצג לפניו. בתיאטרון היווני העתיק הקהל הכיר את הסיפורים מראש. הם היו חלק מחייהם, הם באו לשמוע מה יש להגיד למחזאי להגיד בצורה המומחזת "הדרמטית" של הסיפור. התיאטרון בן ימינו השתנה רק במקצת. בתמונה הראשונה תראו אנשים מדברים על מה היה בעבר, משהו שהביא לקונפליקט. הצופה אמור להבין מי האנשים ומה קרה. בתמונה הבאה המתרחשת בהווה ידברו הנוגעים בדבר על איך הם יפתרו את הקונפליקט ובתמונה האחרונה יסתבר מה קרה. לעתים רחוקות יש עשייה של ממש על הבמה. המלים והיכולת הסוגסטיבית של השחקן ליצור אמון ודרמה מתוך משחק "טוב" ימשכו את הצופה לתוך העלילה. יכולת יצירת הסוגסטיה הדרמטית היא החשובה ביותר בתיאטרון.

בקולנוע המצב לכאורה אחר והצופה רואה את הדברים בשעת התרחשותם. כמעט. גם שם יש מקום למניפולציה טכנית המפעילה את הדמיון והרגש. נניח שבתיאטרון מספר מישהו שנסע באוטובוס והתלבט אם כן לא לחזור לאהובתו והחליט שכן. בתמונה הבאה תראו אותם יחד, או תראו אותו עומד מעל גופתה. תלוי מה קרה ועל מה ידבר. אצל במאים גדולים בקולנוע גם לא תמיד רואים את מה שנדמה.

בסרט "פוטיומקין" למשל, יודעים שהמלחים מורדים בשלטון. רואים אותם בתחתית גרם מדרגות ענק המוליך לנמל, במעלה המדרגות רואים את הצבא מתקרב לדכא את המרד. באמצע אישה עם עגלת תינוק מאבדת את האחיזה בעגלה מרוב בהלה, והעגלה המתדרדרת במורד המדרגות הענקיות היא מרכז הסצנה, בעוד אלו עולים, אלו יורדים והעגלה מדרדרת בין הכוחות. בסוף הסצנה שני פסלי אריות אבן ענקיים קורסים ונמסים בדמעות. לא ראו כלום, שום מפגש מלחמתי אמיתי בין הכוחות והכול היה מובן.

פסיכו

בסרט פסיכו בסצנת הרצח במקלחת המפורסמת שוב, מה שעובד על הצופה היא העריכה והמניפולציה. רואים צל מניף יד, רואים עין מפוחדת, רואים וילון אמבטיה נקרע, רואים פה זועק. רואים את המים באמבטיה מתכהים. אין שום צילום של מגע בין הסכין לגוף הנרצחת, לא פצע, לא עור קרוע ובכל זאת הצופה משוכנע שהיה עד לרצח מזעזע.

באופרה הצופה צריך להיות מוכן לקונוונציה הרבה יותר מורכבת. קודם כל לעובדה שכולם ישירו ולא תישמע מלה מדוברת. שהקולות כולם ישמעו מלאכותיים, לא טבעיים וטכניים. שהעלילה לרוב תהיה מטופשת. שלא יהיה תואם בין הדמות ובין המבצע, הצעיר המאוהב עשוי להיות זקן שמן. והצעירה החולנית דשנה מדי. ורק באופרה מתים מאהבה .

אם אינך איטלקי לא תבין על מה שרים ולמה אישה במקום להגיד לא ולהסתלק תשיר כמה דקות לא לא לא והגבר יצעק כן כן כן. אחר כך יחזיקו ידיים וישירו יחד הוא כן כן היא לא לא ובסוף היא תברח מהבמה.

ובכל זאת בעיני חובבי האופרה היא נחשבת לנעלה באמנויות כי היא משלבת בתוכה דרמה, מוסיקה, תיאטרון, מחול, תפאורה ובגדים.

בימים שאחרי מלחמת העולם השנייה עבר עולם האופרה מהפך של ממש. מריה קאלאס שינתה את ההתייחסות לכל צורת האמנות הזאת. לראשונה הופיעה זמרת, שלא היה קול יפה במיוחד, שלא עמדה במקום, יד אחת על החזה ויד שנייה מופנה לשמים והפגינה את קולה הפעמוני אלא שיחקה דמות אמיתית ומנומקת. היא הוכיחה שזמרת אופרה יכולה להיות שחקנית גדולה וסולמות שכתב המלחין לא נכתבו רק כדי להראות שזמרת יכולה לשיר אותם אלא שיש להם משמעות פסיכולוגית. שאסור לזלזל בשום תו מושר. למשך דור או שניים של זמרות היא זו שקבעה את צורת ההתבטאות החדשה. בימינו שוב חזרו ועלו כמה זמרות גדולות גוף אך למען האמת רוב הדור החדש של זמרי אופרה, גברים ונשים שומרים על צללית גוף מתקבלת על הדעת.

אופרה היא דרמה שהמוסיקה היא העיקר בה. הסיפור הוא רק קולב לתלות עליו את היכולת לכתוב מוסיקה העוסקת ברגשות ישירים, אהבה קנאה שנאה. לאפיין אנשים פסיכולוגית על ידי מוסיקה. לאפשר לשניים ויותר לשיר באותו זמן כשכל אחד שר את רגשותיו הפרטיים הסותרים את האחרים ובכל זאת כל השירה בצוותא הופכת למשהו שלם ומדויק. נסו להעמיד על במה ארבעה שחקנים המדברים ממש בו זמנית על רגשות שונים ולא תוכלו להבחין בין האחד לשני, הקקופוניה והרעש יהיו בלתי נסבלים. באופרה רביעייה זה אנסמבל מקובל ויש אופרות שהרביעייה מורחבת עד שמיניה.

על האופרה "לה טראוויטה" של ורדי קשה להגיד כבר דברים חדשים. הכול נכתב ונותח מוסיקאלית ודרמטית. הסיפור מוכר לקהל וגם חלק גדול מה"מנגינות" באופרה מוכרות עד יכולת לשרוק אותן ברחוב.

פרנקו זפירלי

לה טראוויטה פירושה סוטה מהדרך. בעברית היו מוסיפים דרך הישר. ויולטה ולרי, גיבורת האופרה סטתה מדרכה כמה פעמים. לראשונה כשעברה מהכפר לפריז להיות קורטיזנה. בפעם השנייה כשהחליטה לעזוב את חיי הקורטיזנה מכרה את רכושה כדי לפרנס את אלפרדו, אהובה. בשלישית כשהיא מקריבה את אהבתה, חוזרת להיות קורטיזנה כשהיא נכנעת למוסר הבורגני המתגלם בדמותו של אביו של אלפרדו הבא לבקש ממנה לעזוב את בנו. יש לה כבוד לגברת, כשמר גרמון אומר לה, לא במלים אלו אך במשמעות של הדברים, היית זונה תחזרי להיות זונה, היא אומרת לו אדוני, אתה בבית שלי תתנהג בנימוס. אך בסופו בגלל בתו התמה שתפסיד את השידוך שלה בגלל הסקנדל היא מקריבה את אהבתה. בפריס אהבו את הקורטיזנה טובת הלב והחולנית. לא בטוח שבסתר לבם לא הזדהו עם המוסר הבורגני אבל הרומנטיקה והמוסיקה הנפלאה סחפה את הקהל.

כשבית אופרה מזמין בימינו את זפירלי לביים ידוע לכל שהבימוי הולך לגנוב את ההצגה. זפירלי כבר בן 80 כשעוד היה "נער" ביים לראשונה בארץ את פאלסטף בפילהרמונית בהיכל התרבות והיה הראשון שפתר את בעיית חוסר המסך בעזרת זרקורי אור שלא נתנו לקהל אפשרות לראות מה קורה מאחורי קיר האור בזמן החלפת תפאורה. כבר אז הוא התגלה להיות גאון מבחינת חזון החלל הבימתי שלו. שנים רבות אחרי ראיתי בפריז את "מי מפחד מווירג'יניה וולף" שהוא ביים והוא התגלה להיות גם במאי תיאטרון גדול. זפירלי אוהב להעמיד במות צבעוניות עם המון משתתפים. ראיתי לראשונה בני יורק את לה בוהם שביים בווינה ומשם נדד אתה מבית אופרה אחד לשני ואחרי עשרים שנה הגיע עם אותו ספר בימוי לישראל. ומי שמכיר את לה בוהם יודע שזו אופרה קאמרית. דירת גג בפריז, בית קפה, שערי העיר ושוב דירת הגג הענייה. זפירלי העמיד בסצנת בית הקפה תמונת רחוב פריסאי על כל פרטיו. עשרות אנשים חמורים חיילים עיזים, מה לא. זו הייתה פעם ראשונה שראיתי קהל קם על רגליו ומוכה כף לתפאורה. הוא איש עם ראיה צבעונית מאוד. המערכה הראשונה והשלישית בטרוויאטה כאילו נולדו לדמיון של זפירלי.

באשר להצגה כאן. אני חייב להגיד קודם כל שראיתי חזרה גנראלית. אני מניח שבעוד יומיים אחרי תיקונים ההצגה תראה הרבה יותר טוב. ב1958 זפירלי ביים את ההצגה האגדית עם קאלאס. ההפקה הפעם נראית מודרנית יותר וכנראה שאיננה זו שהוא חזר להפיק מאז.

כאן הוא חילק את הבמה בעזרת כמה פנלים מפרספקס שקוף המסתובבים ויוצרים מעגלים. לעתים הכוונה ברורה, ליצור חלל מיוחד למישהו בסצנה. להפריד בין האחד לרבים. לעתים הבמה מסתובבת ולא ממש הצלחתי להבין למה. כי העין משכה את תשומת הלב לתנועת הסיבוב במקום למקד אותה באנשים על הבמה. הבעיה הנוספת היא שהמבנה הזה, למרות שהוא שקוף תופס חלק גדול מהבמה ומקטין את אפשרויות התנועה עליה, אך בסך הכל זפירלי עשה עבודה מעניינת. בתמונה הראשונה על רקע הפתיחה התזמורתית ויאולטה סגורה בכלוב שקוף, וכאילו נזכרת והופכת את כל הסיפור לזיכרון של הגוססת. יש עיבוד מעניין למחזה בצורה הזאת כמו ששיחקה בזמנו גילה אלמגור את הדמות במחזה. אם כך הכלוב השקוף בהתחלה ברור ומרתק. הוא שם את ויאולטה מחוץ להתרחשות גם כשהיא בתוכה. בתמונה הראשונה נברשת ענקית המשתקפת בפנלים השקופים יוצרת ניצוצות ונותנת תחושה של פאר. בשנייה הפנלים משקפים גן בכפר והכל פונקציונאלי ומתאים. בתמונה השלישית בה יש הכי הרבה משתתפים על הבמה היא נראית קטנה מדי לחזון של זפירלי. הוא אוהב הרבה אנשים על הבמה. הרבה יכול להיות יפה לעתים קרובות. לא הפעם. הוא רגיל לבמות ענקיות. ליצנים, להקת מחול שהובאה ממדריד בשביל מעט מדי מחול, לוחמי שוורים. ועוד ועוד ועוד. אין להם מקום לזוז ולהראות כל מה שהיה יכול לקרות. אך הקהל מחא כף למחזה המרהיב. אך בחלקה השני של התמונה כשאלפרדו מעליב את ויולטה וזורק עליה את הכסף שהרוויח בקלים זפירלי כולא אותה בתוך אחד החללים השקופים הללו, מפריד אותה מההמון, ואם רגע קודם לבשה שמלת נשף מפוארת ברגע של חשכה היא מחליפה במהירות לגלימה לבנה, וכך כשאין לה כבר מה לשיר היא עומדת מופרדת נראית טהורה בלבן, אך זו גם תהיה הכותונת בה תמות בתמונה הבאה. התמונה האחרונה הבמה כמעט ריקה, מיטה כיסא, זהו. הבמה מעוטרת וילונות שחורים כבדים הגורמת לתחושת כובד ואבל.

מבחינה טכנית זפירלי דורש מהזמרים שלו כמה דברים די קשים. בעוד שבסצנות ההמוניות אנשים נדחקים לכל הכיוונים דווקא באריות הקשות והדרמטיות הוא מושיב אותם על כיסא או כורסא. מצב לא נוח טכנית לשירה. רובם עומדים במאמץ הטכני. אם חלקם היו יכולים גם להעביר את הדרמה יותר טוב זה היה יכול להיחשב לנפלא, אך מלבד ויולטה האחרים רק שרים.

ובאשר לביצוע. קודם כל צריך לשבח את המנצח מסימיליאנו סטפנלי שהצליח לגרום לתזמורת להישמע ענקית. הקצבים שלו היו נפלאים. ומבחינה רגשית התזמורת הכתיבה ובנתה את ההצגה.

ניקולטה ארדלאן שרה את ויולטה עם קול קטן אך מוצק. היא הצליחה לעבור את כל המכשולים הטכניים שורדי העמיד לזמרת בתפקיד הזה. יש לה יכולת טכנית טובה והבנה מוסיקלית. היא בעלת אישיות בימתית חזקה, והיא שחקנית מאוד משכנעת, ובמקומות שקולה לא היה גדול מספיק יכולת המשחק שלה חיפתה על החסר. והקהל התאהב בה.

מתוך שלושה זמרים המתחלפים בתפקיד אלפרדו, אינני יודע את מי שמעתי. הוא היה חיוור. קול קטן שהתזמורת מכסה אותו לעתים. הוא לא רומנטי, לא דרמטי, אבל הוא שר, ולא מהלב. לא מרשים וגרוע מכל, יש לו הבעה אחת קבועה, כשל מישהו הסובל מהתקף טחורים.

מרקו די פליצ'ה היה ג'ורגיו ג'רמון, אביו של אלפרדו, טוב למדי. יד לו קול בריטון בריא. האריות שלו יפות במיוחד והוא מצליח לעבור את ההצגה בהצלחה.

בסך הכל זו הפקה מרשימה ביותר המצדיקה את השם שיצא לאופרה כמלכת האמנויות. יש בה כל מה שאפשר לחפוץ. מחזה קורע לב, בימה מפוארת, זמרים טובים ברובם, ומוסיקה נפלאה. איזו מוסיקה, איזו הצגה.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן