אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בשני קולות / צכוב - תיאטרון גשר


כל הצגה של תיאטרון גשר מעוררת ציפיות. גשר מציג מספר מצומצם ומובחר של פרוייקטים תיאטרליים בשנה, רובם ככולם נושאים את חותמו של הבמאי יבגני אריה, למעט ההפקה הנוכחית של מדיאה, שמבויימת על ידי לנה קריינדלין. אתם באים להצגה בגשר? הוציאו את המסטיקים, כבו את הפלאפונים, שיכחו לרגע את הבייבי סיטר ומיחקו את שגרת המשרדים שהעיקה עליכם במשך היום. ברוב המקרים זה עובד. גם פה, בעיבוד המרגש לשתי יצירות של צ'כוב, מדובר בחוויה תיאטרלית שלא נספגת בערב התל-אביבי הלח ואכול החלודה, ברדידות הטלה-נובלית המצויה של חדשות ושעשועונים, אלא נשמרת במשך כמה שבועות בספריות של הזיכרון.

צ'כוב הוא מחזאי אהוב במיוחד בישראל. במקביל להעלאת ההצגה הנוכחית בגשר, מתוכננת הפקה של "שלוש אחיות" על ידי האנסמבל של רנה ירושלמי בתיאטרון הקאמרי. מהו סוד קסמו של צ'כוב? מספיק אם נקרא את המונולוגים הארוכים שמלהגים רופאים, בעלי אחוזות ואורחים בלילות קיץ ארוכים אי-שם בעיירות רדומות. תמיד הם מתלוננים על חוסר התוחלת שבחיים, על החלומות שלא מומשו, על עתיד גדול שהיה בהישג יד ונעלם. מספיק אם נחזור אל השיחות של אירינה, אולגה ונטאשה, שלוש האחיות שתמיד חולמות על מוסקווה אך נאלצות להתפשר. את קריאתה של אירינה "לעבוד! לעבוד! לעבוד!" ניתן לשמוע במחשבות של כל נוסעי האוטובוס שמוביל את נושאי המשרות הזוטרות לאזורי התעשייה והמשרדים. לכל אחד מהם יש איזו מוסקבה כמוסה בלב, איזה חלום שנדחק לטובת השגרה המעיקה.

בריאן פריל, מחזאי אירי, בחר לתת פרשנות לשתי יצירות של צ'כוב: האחת – סיפור בשם "הגברת עם הכלבלב" שהפך למחזה "משחק יאלטה". והשניה – ובכן, זה מעט יותר מורכב: פריל רקח משני המחזות "הדוד ואניה" ו"שלוש אחיות" מפגש הזוי שמתרחש בין 2 דמויות מהמחזות ההם – לאחר 20 שנה. ההצגה "בשני קולות" מורכבת, למעשה, משני העיבודים הללו.

בשני קולות – השחקנים

ונפתח ב"משחק יאלטה". יאלטה היא עיירת נופש על חופי הים השחור, שאליה נוסעים העירוניים כדי להתאוורר מחיי השיגרה. התפאורה מינימלית – במה עגולה שניצבת על גבי משטח הבמה. על העיגול מסומנת חלקת חול ים האמורה לסמל את הנוף. ברקע – קיר לבן שבנוי כחצי עיגול מסביב לבמה. קיר זה ישמש את אבי בואנו יונה (במבי) התאורן במבחר פעלולי הצללות, שנועדו להפוך כסא ושולחן יחידים, למשל, לציור של בית קפה שלם, או שחף בודד שתלוי מן התקרה ללהקת עופות ימיים, בהתאם לאווירת המחזה. המפגש בין דמיטרי דמיטריביץ', המשוחק ע"י יחזקאל לזרוב, לבין אנה סרגייבנה (אפרת בן-צור) מעניק לשניהם הפוגה מן השיעמום. דמיטרי, פקיד נשוי שעובד במוסקבה, מתאהב באנה. שניהם ממציאים את "משחק יאלטה", בו הם יושבים על יד שולחן בבית הקפה וממציאים לעוברים ושבים ביוגרפיות דימיוניות. המשיכה המינית ביניהם מדליקה רומן.

לאנה כלבלב קטן שמלווה אותה לכל מקום – שני השחקנים ממחישים את נוכחותו בעזרת השמעת קולות ונביחות, מה שיוצר אפקט משעשע. לאחר פרשת אהבים שמכאיבה מאוד לאנה הנשואה (אך מעוררת בה תשוקה שלא חוותה הרבה זמן) – הגיע הזמן להיפרד ולחזור למציאות. בחיים האמיתיים, העמוסים חובות ומטלות, אנה ודימיטרי מצויים בעולמות נפרדים, וכל אחד מתגעגע לשני ומדמיין מה היה אילו. כאשר הם נפגשים שוב, המשחק הרומנטי מתחדש. האם אנה ודימיטרי מסוגלים לאהבה שנמשכת, או נהנים מעצם המשחק החמקמק, החיים הכפולים, הגעגועים, ההזיות? האם הרומן שנכתב במאה ה-19 יכול היה להתקיים גם בימינו, כאשר לכאורה אין בעיה להתגרש ולהקים משפחה חדשה – אך יחד עם זאת אנשים רבים מהססים להפרד מבני הזוג שהם לא אוהבים לטובת הרפתקה חדשה. סיפור עצוב ונוגע ללב, משוחק בצורה נפלאה ומשכנעת על ידי הצמד. בסופו של "משחק יאלטה", מבצבצת דמעה לזכר כל האהבות המוחמצות, החלומות שנרקמים בנסיעות חפוזות והצורך המעיק לתבל את השגרה בהרפתקה.

יחזקאל לזרוב, אפרת בן צור

החלק השני של ההצגה נקרא "אפטרפליי" (afterplay). בריאן פריל משתעשע במחשבה על מפגש מקרי בין שני טיפוסים ממחזות של צ'כוב: מדובר בסוניה סרבריאקובה מ"הדוד ואניה" ואנדרי פרוזורוב מ"שלוש אחיות". סוניה (נטליה וויטולביץ'-מנור) היתה האחיינית הרצינית והעמלנית של הדוד ואניה, שטרחה על חישובים ומטלות שונות על מנת להחזיק את האחוזה המתפוררת. כיום, אישה בסביבות גילאי ה-40, היא מוטרדת, מרירה, שקועה בחישובים, מנסה להציל את האחוזה מהתמוטטות פיננסית. בעוד היא יושבת ומשענת בשרשרת על כוס תה (בכל זאת, צ'כוב) מופיע לפתע אנדריי. אנדריי (ישראל דמידוב), שב"שלוש אחיות" היה בחור בן שלושים ומשהו, שומר על זהותו ה"שלוֹכית" והמרושלת. למי שזוכר, במחזה המדובר אנדריי היה האח הלא רציני, זה שמהמר, שמסתבך בצרות ומכניס את האחוזה לבעיות פינאנסיות. כאן, אנדריי מציג את עצמו כנגן כינור באופרה "לה בוהם" ומנהל שיחה עם סוניה.

בשני קולות - נטליה וויטולביץ'-מנור וישראל דמידוב

שני הטיפוסים הכה-שונים זה מזה מייצגים הפכים גמורים (הם לא היו מחזיקים מעמד אפילו שבוע במשרד ממוצע, אפילו אם סוניה היתה מנהלת החשבונות ואנדריי היה מחלק את הסנדוויצ'ים) אבל במקרה שלפנינו המרירות על הזמן שחלף, הבדידות והצער מוציאים מהם וידויים עצובים-מצחיקים, תוך התייחסות לעברם בשני המחזות. אני מודה שכדי להבין את כל הדקויות בשיחה שלהם מומלץ ללגום מהמחזות הנ"ל לפני הצפיה. אני, שלא התעדכנתי בתזכורות מהיצירות הללו, נהניתי מ"אפטרפליי" – אבל אני בטוחה שהחמצתי כמה מהרבדים. אבל גם אם לא הספקתם לקרוא צ'כוב בדרך לתיאטרון – לא נורא. המשחק של שני השחקנים המשכנעים והאינטימיות שנוצרת ביניהם מחפים גם על חוסר ידע מוקדם בנבכי "הדוד ואניה".

ראוי לציין שהתפאורה ב"אפטרפליי" מזכירה מוטיבים מסויימים מ"משחק יאלטה" – הבמה עדיין עגולה, אבל במקום משטח לבן עם חול-ים מצוי בית הקפה שבו הם משוחחים בתוך מתקן מתכתי שמזכיר קרביים של שעון. התלבושות היפות, המוסיקה, משחקי התאורה, האווירה וכמובן המשחק המצויין – כל אלה יוצרים הצגה מרגשת, מינורית ואנושית מאוד.

לסיום, הערה: התוכנייה של גשר מעוצבת ומצולמת לתפארת. הבעיה היחידה שלי היא מיעוט המלל. בהצגה שמתבססת על מחזות מאת צ'כוב ומעובדת על ידי מחזאי אירי מעניין שאינו מוכר כל כך לציבור בישראל – הייתי מצפה למצוא איזה מאמר מלומד, ראיון עם היוצרים או פשוט הרחבה בדבר הנושאים הנדונים בהצגה. בתוכנייה אכן יש טקסט שמעניק חומר רקע - אבל זה תמציתי, לדעתי, ומעורר רצון לקרוא עוד. בהתחשב בחוויה האסתטית שמעניק העיון בתוכנייה כדאי, לדעתי, להעשיר ולהעמיק את החלק העיוני.

בשני קולות; מאת: בריאן פריל; תרגום: בן בר-שביט; בימוי: יבגני אריה; עיצוב במה: יבגני אריה, מיכאל קרמנקו; תלבושות: אנה איצקוביץ'; עיצוב תאורה: אבי בואנו יונה (במבי); מלחין: אבי בנימין; כוריאוגרפיה: יחזקאל לזרוב; שחקנים: יחזקאל לזרוב, אפרת בן-צור, ישראל דמידוב ונטליה וויטולביץ'-מנור.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שימרית רון