אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שביל ישראל שלב ב


(ממצפה מודיעין ועד שדה בוקר) (מרגליו, סליחה, מפי בני קידר וממצלמתו של ישראל אשל)

לפני כחמישה חודשים, בחודש מאי, התפרסם באתר זה סיפור מסענו ב"שביל ישראל"- שלב א' שהתחיל בתל דן והסתיים במצפה מודיעין מרחק של כ- 330 ק"מ אותו גמענו ב- 15 יום. מי שקרא את הכתבה ההיא כבר מכיר אותנו היטב ואני פטור מלהציג את עצמנו מחדש. מי שלא קרא, אז קודם כל שיעמוד 5 דקות בפינה בתור עונש, אחר כך מוזמן לתקן את דרכו הנלוזה, לאתר את הכתבה ולקרוא אותה על מנת שנכיר איש את רעהו הכר היטב.

מראש החלטנו שאת המסע הזה נעשה בשלושה שלבים, את הצפון באביב, את המרכז וחלק מהדרום בסתיו ואת הדרום הרחוק בואך לטאבה נעשה בחורף ואמנם עד כה הכול מתבצע כמתוכנן ואין שום סיבה בעולם שזה לא יימשך ככה עד הסוף.

את שלב א' סיימתי וספרתי, את שלב ב' סיימתי ועכשיו עלי להפשיל שרוולים ולספר. שני המהלכים האלה, הן הצעידה והן הכתיבה הם קשים ומהנים כאחד, אבל יש לקוות שתוך כדי הכתיבה זיעתי לא תטפטף על המקלדת, לפחות זה.

אחד מתכונות האנוש הנחשבות בעיני היא האמינות, ואמנם במהלך כל חיי ובכל מקום שהייתי תמיד הקפדתי על כך שמילה שלי היא מילה ואין עליה ספק ואין עליה עוררין. וראו מה קורה לי עכשיו, אני באמצע מסע של למעלה מ- 1,000 ק"מ כאשר כ- 650 ק"מ כבר מאחורי ואילו עוד כ- 350 ק"מ לפני ופתאום הבזיק במוחי המחשבה שאיני עומד בדברתי ומילה שלי אינה מילה. בשירות הסדיר קרעו לנו את הצורה במסעות אין-סופיים וכשעמדנו להשתחרר אמרתי לחברי בזו הלשון: "חבר'ה אם אני אזכה אי פעם להשתחרר, אני בחיים לא הולך יותר ברגל ולו מטר אחד" ועל מנת לתת משנה תוקף לדברי הוספתי בנחרצות "אפילו בבית שלי מהסלון ועד המטבח אני אסע בטרמפים ולא אעשה את הדרך רגלית".

נו, ומה קרה להבטחה חגיגית זו ? אני בוש ונכלם, אבל אל אפכם ואל חמתכם אמשיך את מסעי מתוך תקווה שזה ימשיך להיות קשה, מרתק ומלהיב כפי שהיה בשני השלבים הקודמים, מה עוד ככל שאנחנו מתקדמים יותר זה הולך ומשתבח.

הכנות לקראת .......

ישראל אשל חברי הטוב ושותפי למסע סיפר לי תוך כדי צעידתנו בצפון, שלפני שיצאנו לדרך היו לו חששות כבדים אם יצליח לעמוד בקצב ההליכה שלי בזכרו את הכושר הגופני המעולה שהיה לי כאשר שירתנו יחד בגדוד צנחנים היחיד באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת.

יאללה, המילים האחרונות מצטלצלות באזני כלקוח מאיזה מאורע, לא היסטורי אלא פרה- היסטורי דבר שיכול להטעות אתכם ולהצביע על כך שאנחנו שני חטייארים, ולא כן הדבר. גם ישראל וגם אני, שנינו בחורים צעירים, פיזית ומנטאלית שמסרבים בתוקף ובעקשנות להעלות למולך את נעורינו, לשקוע בכורסה ולסרוג גרביים או כובעי גרב. בכתבה על שלב א' של מסענו ספרתי לכם ששנינו בשנות הששים ותשע של חיינו ובאותה הזדמנות הבטחתי לכם שגם נצא מהן במהרה ובשלום, ואמנם הבטחות צריך לקיים והנה זה עתה (בספטמבר – שנינו !) אנו נפרדים (בצער מה) מהגיל הכול כך סקסי 69, וכבר נכנסים לשנות השבעים של חיינו, אבל גם מהן נצא בשלום. זה לא סותר כהוא זה את העובדה שבחמישים השנים הבאות נשאר צעירים ונמשיך לבלות בכיף. איך אומרים, עד 120, למרות שאני שונא כשמגבילים אותי.

אומר הסופר הצרפתי וקטור הוגו (עלובי החיים): שנות הארבעים בחייו של האדם הן ימי הזקנה של הנעורים ואילו שנות השבעים הן שנות הנעורים של הזקנה. (עשיתי תיקון קטן, הוא דבר על שנות השישים אבל מאז ימיו, תוחלת החיים והמושגים שלנו השתנו.)

אבל בואו נחזור לענייננו בדבר הכושר הקרבי, סליחה הכושר הגופני, ובכן היוצרות התהפכו ובמקום שישראל יהיה מודאג, הפעם הדאגה היא מנת חלקי ואני תוהה אם אצליח לעמוד בקצב של ישראל שהתגלה כבעל כושר הליכה שלא היה מבייש את בני העשרים (הבחור צועד בוקר בוקר 6 ק"מ בחמישים דקות) ואילו אני נתקל בבעיה שטרם ידעתיה בעבר והיא בעיית הברכיים או ליתר דיוק ברכי השמאלית שבוגדת בי באופן ממש לא יפה, למרות שלפי מיטב ידיעתי לא עשיתי לה כל רע. האורטופד שביקרתיו פעמיים הצליח להרגיזני, מדבר אתי על גיל ועל סחוס וכל הדיבורים האלה עוזרים לי כמו כוסות רוח למת. שיסלחו לי כל הרופאים אבל אני אוהב אותם רק מרחוק, בבחינת שומר נפשו ירחק. הואיל וכך הם פני הדברים הרי שמיהרתי להירשם למכון כושר אותו אני פוקד ארבע פעמים בשבוע וצמצמתי את המטקות בים לפעמיים בשבוע. לא ברור לי עד כמה זה פתר או פותר את בעיית הברכיים אבל אם לא יועיל אני מקווה שגם לא יזיק ועדיף לצלוע עם גוף של רמבו מאשר עם גוף של דובי גל. אגב, במהלך שלושה חודשי אימון השלתי מעלי 7 ק"ג ואני משתתף בצערם של כל אלה האוהבים אותי בכמויות, תצטרכו להסתפק במועט. כהרגלי אני מתעלם מהאזהרות של בני ביתי לפיהן אני עלול לגרום לעצמי נזקים בלתי הפיכים והחלטתי נחושה להגיע עד אילת וטאבה גם אם אצטרך לדדות כל הדרך על רגל אחת בלבד. ישראל שדואג לי דאגה אימהית שואל כל כמה ימים: "נו, איך הברך ?" "אצלי הכול בסדר, אין בעיות" אני עונה לו, ומתחמק באלגנטיות ובנונשלנטיות מלצרף את המילה ברך למילה בסדר.

לא הסתפקתי בחדר כושר והפתעתי את עצמי ליום הולדתי במתנה מעט חריגה והפקרתי את גופי ואת נשמתי לידיה של רופאה, מומחית לרפואה סינית. כל יום אני בולע צמחי מרפא סיניים ואחת לשבוע אני הופך להיות מזוכיסט מצוי ושוכב שעה שלמה ללא ניע עם עשרות מחטים בכל חלקי גופי כולל מכות חשמל די מכאיבות. אני לא מאמין שאני עושה את זה, חשדנותי רבת השנים כלפי המיסטיקה והמסתורין של המזרח לא נעלמה, אבל אני מתייחס לזה בבחינת אם לא יועיל הרי שלא יזיק (למעט לכיס), לפחות כך אני מקווה, ואם בכל זאת יועיל אז מה טוב, אין לי בעיה להודות בטעויותיי.

אין חכם כבעל ניסיון והפקנו את הלקחים משלב א' של מסענו בעיקר בשתי נקודות, הראשונה שויתרנו על הראיון האווילי לסחוב את כל הבית על כל תכולתו על גבינו וצמצמנו את משקל התרמילים למינימום ההכרחי, ושנית שבנוסף לתכנון מסלול ההליכה, כפי שעשינו בצפון, הרי שיש לשים דגש גם על תכנון הבעיות הלוגיסטיות של הסעות, לינות, אספקת מזון ובעיקר שתייה ולהשאיר לאלתור כמה שפחות דברים, איך למדונו בצבא "התכנון הוא בסיס לשינויים".

רבים מחברינו התקשרו והודיעו לנו שהם רוצים להצטרף אלינו אם לא לכל אורך המסלול הרי שלפחות לקטעים ממנו, לכולם אמרנו "ברוך הבא" והמשכנו את דרכנו, ישראל ואני, בבדידות מזהירה. אבל הכי נחמד היה קובה, חברי הטוב למשחק המטקות מחוף המציצים בת"א שמנהל אתי דו-שיח שנשמע בערך כך:

קובה – בא לי להצטרף אליכם ולו לחלק מהמסע.

בני – נו, אז מה הבעיה ? ברוך הבא.

קובה – במחשבה שנייה עזוב, לא רוצה ללכת איתך, אתה הרי לא בן אדם.

בני – למה, מה קרה, מה עשיתי לך ?

קובה – עזוב, אתה לא בן אדם, אתה אף פעם לא רעב, אתה אף פעם לא צמא, אתה אף פעם לא עייף, אתה אף פעם לא חולה, אתה אף פעם לא קר לך, אתה אף פעם לא חם לך, אתה אף פעם לא סובל ממצבי רוח. בקיצור אתה לא בן אדם, לא רוצה ללכת איתך.

בני – קובה יקירי, הגזמת הגזמה פראית, הלוואי וכל זה היה נכון, אבל אתה חמוד

קראנו בעיתון על ילדה בת 12 שבקשה מהוריה לעשות את שביל ישראל בתור מתנת בת מצווה, ואמנם בקשתה נתמלאה והיא ואביה עשו את המסע המפרך ברצף אחד תוך 53 יום כשכל המשפחה מגויסת למתן הפתרונות הלוגיסטיים. עבודת הבילוש של ישראל הניבה פרי וערב אחד התייצבנו בביתה של משפחת מילוא בנס ציונה. חשבתי שנפגוש נערה מגודלת וג'בארית אך במקום זה הופתענו להכיר את תומר, ילדה רזונת וקטנה שנראית פחות מכפי גילה ומתוקה לאללה. אודי האבא סיפר בהרחבה ובהתלהבות עצומה את תולדות מסעם, ראינו כמיליון תמונות, פרשנו מפות, קבלנו את תכנית מסעם בכתובים ואם לא היינו בולמים את התלהבותו של אודי הרי שקבוצת הפקודות הייתה נמשכת עד אור הבוקר. למדנו להפתעתנו הרבה שיש הרבה שינויים במסלול שמאריך את השביל בעשרות ק"מ ואורכו הכולל עולה על אלף ק"מ. אין לנו ספק שללא הדרכה של אודי היינו מתברברים בשטח ודופקים לעצמנו את כל הטיול אולי עד כדי סכנת הפסקתו. כל מי שעתיד לעשות את המבצע הזה חייב להתעדכן בכל נקודת זמן. המון תודה למשפחת מילוא הנפלאה, במיוחד לתומר ולאודי, בלעדיכם היינו הולכים לאיבוד.

כלקח מהשיחה אם אודי גם קבענו פגישה עם דני גספר מהעמותה של "שביל ישראל" והמומחה בה' הידיעה בנבכי המסלול. בגלל למודי לא הצלחתי להגיע לפגישה וישראל הלך לבדו, עברו ביחד על המפות, על המסלול ועל העדכונים האחרונים.

סיימתי את הכתבה על סיפור מסענו בצפון הארץ (פרק א') כשאני תוהה ושואל את עצמי מה כבש והקסים אותי יותר, האם נופי ארצנו היפה או הנוף האנושי האוהב והמחבק שהיה אתנו ולווה אותנו לכל אורך הדרך, ובדיוק מסיבה זו בחרנו את מועד יציאתנו לדרך ערב חג הסוכות בתקווה לפגוש את עם ישראל היפה והמטייל.

הכנתי וחלקתי לחברים את תכנית מסענו שאם בכל זאת יקרה הנס ויימצא ה"מצטרף" הרי שידע מתי ואיפה למצוא ולפגוש אותנו, זו התכנית לקראת היציאה, מן הסתם היא תהיה שונה בסיומה.

שביל ישראל – שלב ב' – תכנית מסע

יום

ממקום

למקום

ק"מ

לינה

14/10/05

מצפה מודיעין

שער הגיא

32

מודיעין-יורם

15/1005

שער הגיא

סטף

22

מודיעין-יורם

16/10/05

סטף

מטע

23

נתיב הל"ה-טרמפ

17/10/05

מטע

בית ג'וברין

33

עמק בית גוברין-בית תמר

18/10/05

בית גוברין

דבירה

33

דבירה-שק שינה

19/10/05

דבירה

מיתר

24

להב-שק שינה

20/10/05

מיתר

קבוץ עמשא

22

מיתר-טרמפ או כרמים

21/1005

קבוץ עמשא

ערד

20

כרמים או גלעד או רותם

22/10/05

ערד

באר אפעה

22

באר אפעה-שקי שינה

23/10/05

באר אפעה

מצד תמר

21

מצד תמר-שקי שינה

24/10/05

מצד תמר

מצפה המכתש

20

מצפה המכתש-שקי שינה

25/10/05

מצפה המכתש

אורון

25

במפעל-שקי שינה

26/10/05

אורון

נ"ג 414

32

בשטח-שקי שינה

27/10/05

נ"ג 414

אלתור

26

בשטח-שקי שינה

28/10/05

אלתור

מצפה רמון

26

איסוף-אבי

15 ימים

סה"כ ק"מ

381

טוב, די והותר גלגלנו את לשוננו והטרדנו את המקלדת, בואו ניתן לרגלים לדבר.

המסע, קריעת התחת, הכיף (לבחירתכם החופשית)

יום ה' 13/10/2005 יום כיפור, ביום זה אני מתמקד אך ורק ביחסים בין אדם לחברו ומבקש בלבי סליחה ומחילה מכל מי שאולי פגעתי בו שלא מרצון ולא בכוונות זדון ואני נכון לצאת לדרך זך ונקי כתינוק בן יומו. במוצאי החג בתי המקסימה אפרת באה לראשל"צ ומסיעה אותי לביתה במודיעין עם כל הציוד שילווה אותי בימים הבאים.

למחרת יום ו' 14/10/2005 אני מכוון את השעון לשש בבוקר אבל ליואב נכדי בן השנתיים וחצי יש תכניות אחרות ובחמש בבוקר הוא זוחל למיטתי תוך התעלמות מוחלטת מכך שיום לימודים ארוך לפני. הבחור התאהב בי בזמן האחרון וממתיק אתי את סודותיו, כשהוא כועס על אמא שלו הוא בא אלי ואומר לי: "סבא, אני לא אוהב את הבת שלך". ואני לא בדיוק יודע אם להתגלגל מצחוק או לצאת להגנתה של בתי אהובתי, בדרך כלל אני משלב את שניהם.

אנחנו אוספים את ישראל (תושב מודיעין) ויוצאים לדרך כשחתני יורם מסיע אותנו. כזכור לכם שלב א' של מסענו הסתיים במצפה מודיעין וזו נקודת הזינוק לביצוע שלב ב' ולפי התכנון אנו אמורים לצעוד עד מצפה רמון כשהמרחק הוא קרוב לארבע מאות ק"מ.

אני יורד מהרכב, רגלי דורכת על הקרקע ואני צועד את צעדי הראשון על אדמת מצפה מודיעין, איזה רוח של קדושה אופפת אותי ומשתלטת על כל ישותי ואני אומר בקול רם ונישא את המשפט הבלתי נשכח: "צעד קטן לבני קידר, צעד גדול לעם ישראל". כולי נפעם ולבי פועם בחוזקה, לא רק בגלל העוצמה של המשפט הנצחי אלא גם בשל מקוריותו ולבי מתמלא גאווה ללא קץ, עוד ידובר ויסופר.......

אגב שמעתי, וזה סיפור אמיתי, שמיד אחרי שניל ארמסטרונג דרך על אדמת הירח ואמר את מה שאמר (אני אפילו לא רוצה לצטט, הרי גנב ממני את הרעיון) הוסיף עוד משפט בזו הלשון: " אתה רואה אדון גסגקי !?". בנאס"א חקרו מה פשר המשפט ומי הוא האדון הבלתי מוכר אבל לא הצליחו לגלות דבר, רק שנים רבות אחרי הנחיתה על הירח נאות ארמסטרונג להסביר. מסתבר שבהיותו ילד קטן כבן עשר, שמע ריב סוער וקולני מפי שכניו במהלכו צועקת האישה בחמת זעם ואומרת לבעלה: "אדון גסגקי, אתה תזכה לקבל אצלי זיון כשהילד של השכן יגיע לירח". אתם רואים, בסוף הכול בא על מקומו בשלום ואדון גסגקי כנראה זכה, מוטב מאוחר מאשר אף פעם, ולעולם אין לאבד תקווה.

מצוידים במפות, בספרו החדש של צ. גילת, במצפן ובהתלהבות נעורים, כשהסימון של השביל בצבע לבן כחול וכתום בראש מעינינו, מתחילים לצעוד כשהמטרה להגיע עד הערב לשער הגיא מרחק כ-32 עד 35 ק"מ. ההרגשה נפלאה אם כי מלווה בחשש קל כיצד ברכי המחורבנת תתנהג אבל אני אופטימי ללא תקנה ובינתיים הדרך נוחה ללא עליות קשות והציוד שאנחנו סוחבים על גבינו הוא מים, מעט אוכל ותו לא. ומזג האוויר בהחלט מאיר לנו פנים. הנוף המתגלה לעינינו מוכר לשנינו, ישראל כאמור גר במודיעין ואני אחת לשבוע נוסע מביתי שבראשל"צ למודיעין להיות בייבי-סיטר לשני נכדי אבל לראות את הגבעות המוריקים, את הצמחייה ואת השבילים המתפתלים מהכביש תוך כדי נסיעה, בהשוואה להיותנו בעין הסערה של הנוף ובלב לבו תוך כדי צעידתנו הרי שזה עולם אחר ושונה, אתה מתמזג עם הנוף, זווית ראייתך שונה לחלוטין והכול נראה אחרת, אתה חש בכל רמ"ח אבריך את אמא אדמה והתחושות שאופפות אותך קשה לבטאן במילים.

הולכים, צועדים, משוחחים ושותקים. אלוהים כמה אני אוהב את השתיקות האלה את השקט הזה אין לכם מושג, יש בין חברי וידידי הטובים ביותר אחדים (רובם ?) שיש להם שלשול תמידי בפה אבל נימוסי הטובים מונעים בעדי מלהשתיקם. אנו קרובים למנזר השתקנים של לטרון אך הסירו ספק מלבכם אין לנו תכניות להתנחל שם.

נושאי שיחתנו מטבע הדברים הם בר-כוכבא, מרד המכבים, מתתיהו וחמשת בניו. ישראל למד היסטוריה ואוהב את הנושא, אין בו טיפ-טיפה של אנוכיות ואוהב להעביר לאחרים את הידע הרב שצבר. אם אני לא טועה הספר הראשון שקראתי בעברית לאחר שרכשתי את השפה והתאהבתי בה לתמיד הוא ספרו של הווארד פאסט "אחי גיבורי התהילה".

קניתי בחנות של "למטייל" בקניון הזהב שבראשון זוג סנדלי הליכה (300 ₪) וכן מקל הליכה (120 ₪) ושניהם מצדיקים את ההוצאה ומקילים את העומס על ברכי. אנחנו מחליטים לצעוד 45 דקות ולעשות הפסקה/מנוחה של 15 דקות. כבר ביום הראשון החלטה זו נשארת על הנייר בלבד, התחלנו ללכת ב- 06:30 ולא עצרנו עד 09:30.

חם לעזאזל והזיעה ניגרת מכל חלקי גופנו, השלכת בעיצומה אבל הסתיו מאתנו והלאה.

בדרך אנחנו פוגשים ומשוחחים עם צביקה, גבר כבן 55 שצועד לבדו עם שני מקלות הליכה בידיו, אני מכיר אתכם אומר לנו הגבר, אתם שני הצנחנים מהאתר של "למטייל", ומספר לנו שגם הוא עושה את "שביל ישראל" אבל בקצב שונה משלנו, ייקח לו חודשים רבים, שום דבר לא בוער לו, אולי הוא צודק, גם זו דרך לעשותו.

עשרות רבות של רוכבי אופניים ואופנועים באים מולנו, חולפים על פנינו בתלבושותיהם הצבעוניות והססגוניות. חולפים ע"י הישובים שעלבים, מצפה איילון, נווה שלום וכברת דרך ארוכה צועדים בעמק איילון אחר כך ב"דרך בורמה" המעניינת והמרשימה. לא ברור לי מה או מי מאיץ בנו אבל אנחנו צועדים בקצב רצחני ועד השעה 14:30 אנחנו גומאים קרוב ל-35 ק"מ ומגיעים לשער הגיא משם יורם אוסף אותנו ללילה נוסף במודיעין. את שעות אחר הצהריים אני מבלה בחברת נכדי, ושלא יהיו לכם כל ספקות שעת בילוי עם הנכדים שווה ערך לשלוש שעות צעידה הן מבחינת ההתשה והן מבחינת ההנאה. ליואב בכלל לא מזיז שהסבא שלו כבר צעד כמה עשרות ק"מ והוא עומד על כך שאני ארוץ אחרי האופניים שלו ברחובות העיר, ואם הוא רוצה אז הסבא המטומטם שלו רץ ועוד איך הוא רץ.

אגב, יש אי בהירות מסוימת לגבי המרחקים, בספר של צבי גילת רשום המרחק בין הנקודות השונות ורוב האנשים שדברנו אתם טוענים שיש להוסיף לפחות 10% לכתוב, בנוסף לכך יש לקחת בחשבון כל מיני סטיות מהשביל כגון כניסה למושב, חיפוש הצרכנייה, או לסור לתחנת דלק לשתות משהוא, או שסתם אתה מאבד את הסימון ומסתובב סביב הזנב שלך ועוד אלף ואחד סיבות שמוסיפות לצעידתך עוד ק"מ ועוד ק"מ שיכול להצטבר לקילומטרים רבים וחובה לקחת את הדברים האלה בחשבון.

הצעידה בלי משקל (כמעט) מוצאת חן בעינינו ואנחנו מנצלים את חופשתו ואת טוב לבו של יורם והוא מסיע אותנו למחרת בבוקר לסטף ואוסף אותנו בערב שוב בשער הגיא ללילה נוסף במודיעין. הדרך בה אנו צועדים יפהפייה ועוברת בין יערות צפופים של עצי מחט, אורן, איקליפטוסים וברושים. ושוב אנחנו פוגשים עשרות רוכבי אופנועים, אופניים, רכבי שטח ושוב ושוב אנחנו מגלים שעם ישראל בחיק הטבע עובר מטמורפוזה ואינו דומה לעם ישראל של כל ימות השנה. כולם חייכנים ומסבירי פנים, לא אחת אנו נשאלים אם אנחנו בסדר ואם איננו חסרים דבר, תענוג של ממש ועושה טוב, טוב על הלב. אנחנו פוגשים את גיל בן ה-18 וחצי מראשל"צ שבהתלהבות רבה מזהה אותנו מהאתר של "למטייל" וקרוב לחבק אותנו בחום רב.

היום השלישי של מסענו (16/10) ושוב יורם הבלתי נלאה מסיע אותנו עד הסטף. ישראל מזכיר לי שלפי מיטב זכרונו כאן היה הבסיס של יחידה 101 של אריק שרון, מאיר הר-ציון, שלמה באום, ג'יבלי ועוד. השביל מוביל אותנו דרומה בקרבת אבן ספיר, עמינדב, מבוא ביתר בואך לכיוון מטע. העין לא שובעת מהמראות של החורשות, היערות, עצים ועוד עצים לאלפים והכול משולט, מטופח ונקי, מתקנים לכל הגילאים ולכל מיני מטרות, זה לא ייאמן מה שקרן הקיימת בשיתוף עם גופי טבע נוספים השקיעו בכל האזור הזה, והתחזוקה על רמה גבוהה, פשוט מרחיב את הלב ומהווה מקור לגאווה רבה. דווקא לא מזמן קראתי באיזה שהוא מקום שישראל היא אחת הארצות הבודדות בכל רחבי תבל ששטחי היער התרחבו בה במאה השנים האחרונות בצורה משמעותית בה בשעה שבמרבית הארצות שטחי היער הולכים ומצטמצמים.

בסביבות צור הדסה אנו פוגשים שוב את גיל שמבקש להצטרף אלינו ואנו קולטים אותו אל קרבנו עם כל הלב, למרות שהוא מקלקל את ממוצע הגילים בצורה דראסטית. גם ישראל וגם אני מתרשמים עמוקות מהבחור, גבה קומה, בנוי לתלפיות, טוב מראה (אם כי הזקן שלי יותר לבן משלו), בעל כושר גופני של סוס צעיר. זה לא ייאמן מה שהוא סוחב על גבו, התרמיל שלו שוקל לפחות 25 ק"ג, קשה אפילו להזיזו. מכל מקום חדלנו להיות צמד חטייארים מטיילים והפכנו להיות שלישיה שמתחלקת בכל, למעט המשקל שעל גבו. גיל מתגלה כבחור אדיר, שדאי מבטן ומלידה, בעל כושר התמצאות מעולה, למד את מבוכי השביל על בורים ואנו נעזרים רבות בעיני הנץ שלו כל אימת שהסימון של השביל הולך לנו לאיבוד. מסתבר שהבחור כבר שבועות רבים בדרך עם הפסקה של כמה ימים בראש השנה. החל את מסעו מרמת הגולן ורוצה לסיים את ה"שביל" כשלושה שבועות לפני גיוסו בתחילת דצמבר, כפות רגליו מלאות יבלות ופצעים.

בחירבת חנות ליד עין מטע אנו פוגשים את אוולין טנא ששולפת מהרכב שלה פיצה משפחתית טעימה וטרייה שזה עתה יצאה מהתנור ומכבדת אותנו עם חיוך ממיס לבבות. הערב יורד ויורם בא לאסוף אותנו, את גיל מורידים בקיבוץ נתיב הל"ה וישראל ואני ממשיכים למודיעין.

יום ב' 17/10 - היום הרביעי למסענו מתחיל מחירבת חנות ופנינו לכיוון מצפה משואה.

הדרך יחסית קלה, הנוף ממשיך להיות משגע, יש לנו ארץ יפה ונפלאה, עמק האלה פרוש לרגלינו ואנו גומעים ק"מ אחר ק"מ באפיק נחל צפריר. העלייה לתל עזקה די קשה אבל בהחלט לא יותר מדי. הוא הדין לגבי הטיפוס למצפה משואה כשהדרך אליה חוצה את פארק בריטניה המיוער בצפיפות רבה. נדמה לי שאני מתחיל ללמוד איך ללכת עם מקל ההליכה, לא ידעתי שגם לזה יש צורך במומחיות אבל אם תשאלו את הריפוד של שני חלקי ישבני עד מהירה תגיעו למסקנה שבהחלט יש ללמוד את הנושא הזה. הפסקתי לספור כמה פעמים החלקתי, נפלתי, צנחתי והתגלגלתי כבר לא לדבר על החתכים והפצעים שעל רגליי וזרועותיי אך כל זה ממש לא מדאיג אותי. הדבר הכי נורא והכי מטריד שגליתי לתדהמתי שהדם שלי אדום ואני ציפיתי לצבע שונה לגמרי. צפונית לקיבוץ נתיב הל"ה מתגלה לנגד עינינו עדר צבאים, יופי של מחזה. המסעדה במצפה משואה סגורה אבל יוסי, בדוואי סימפטי, מפעיל קיוסק קטן ומכין לנו מעט אוכל ושתייה, בתשלום כמובן. בערב יורם מסיע אותנו ללילה האחרון במודיעין ואילו גיל הולך לישון באחד מהמושבים בסביבה בדירה שאיזו צעירה העמידה לרשותו. איך ולמה אל תשאלו יותר מדי שאלות, אני בעצמי נמנעתי מלחקור את העניין יתר על המידה.

למחרת נגמרו החיים הטובים שלנו, לוקחים את כל מטלטלינו עמנו ויורם מסיע אותנו בפעם האחרונה עד מצפה משואה שם מתחברים עם גיל ויוצאים לדרך. אפרת ויורם שני ילדי המקסימים וטובי הלב שמזה חמישה ימים אני מטרטר אותם בוקר וערב, משבש להם את החג, משבש להם את החופשה אבל הם עם חיוך סלחני ועם המון אהבה ובלי מילת טרוניה אחת סובלים את כל שיגיונותיו של ה"זקן" שלהם. אמרתי ליורם שיגיד את ברכת ה"גומל" או לפחות שיברך על "ברוך שפטרני מעונשו של זה" אבל אפילו לזה הוא מסרב ובמקום זאת מברך אותנו ונפרד מאתנו בברכת הדרך.

התרמילים על כתפינו, משקלם בערך חצי ממה שגיל סוחב על גבו אבל התרגלנו להיות סטודנטים חופשיים ועכשיו עלינו להתרגל לעובדה שאנו פחות קלילים ופחות מרחפים ממה שהורגלנו. הברך שלי בינתיים מתנהג נפלא, רב הזמן אני בכלל שוכח שהוא קיים ואני מתנהל עם מקל ההליכה שלי כמו איזה ג'נטלמן אנגלי ברחובות לונדון. השביל מוביל אותנו לכיוון דרומה, עוברים ועוזבים את פארק בריטניה וצועדים ברמת אבישור לכיוון בית ג'וברין שם נעצרים בתחנת הדלק למנוחה קצרה ולשתיה וממשיכים לכיוון מושב אחוזם. בדרך יש לי הרגשה שאנחנו נמצאים בתאילנד, מאות פועלים תאילנדים שוקדים על מלאכתם בכרמים שמשתרעים על פני אלפי דונמים. אנו קוטפים וטועמים מאשכולות הענבים האדומים והלבנים ולא בדיוק ברור לי אם אלה ענבי יין או ענבי מאכל. בחיים שלי לא ראיתי ריכוז כזה של כרמים, שעות על גבי שעות צועדים בין הכרמים וזה לא רוצה להיגמר, אבל בסוף זה בכל זאת נגמר ואנחנו מגיעים לעת ערב לאחוזם. במושב נפגשים עם משפחתו של גיל המגיעה מראשל"צ, אתי ואלי ההורים והאחים רועי בן ה-16 וליהי בת ה-9 והשמחה רבה. ההורים ממש מאושרים להכיר אותנו, לא ברור לי אם בגלל היופי שלנו או בגלל העובדה שבנם בכורם לא מסתובב לבד בשטח. אלי מסיע את כל משפחתו לקריית גת ואחר כך חוזר לקחת את ישראל ואותי וכולנו מתמקמים במסעדה טובה, מרביצים ארוחה כיד המלך ומבלים ערב נחמד. גיל מרכל עלינו ומספר לאביו ששלושה ימים הוא צועד אתנו ואת המילה עייף או עייפות לא שמע מפינו, מלבד זה הוא אומר לו שלא ייאמן איזה קצב הליכה אנחנו מכתיבים, ממש קורעים לו את התחת, מסכן הבחור שם את שנינו בכיס הקטן שלו. בסוף הערב מחזירים את שלושתנו לאחוזם ושם על הדשא מול בית הכנסת אנו פורשים את שקי השינה שלנו, מביטים בדאגת מה בעננים השחורים הרובצים מעלינו ומכסים את השמיים והולכים לישון בתקווה שנקום יבשים.

יום ד' 19/10/2005 – יום הולדת ראשון לנכדתי נוגה, כל המשפחה מתכנסת בביתם של אפרת ויורם ורק אני חייב להיות החריג המוצא לו עיסוקים אחרים ונמצא הרחק ממקום האירוע. מצפוני מציק לי אך לפחות אני מוצא נחמה פורתא בעובדה שהיה לי מספיק שכל להשאיר מתנה ומכתב ברכה גם אם היא תקרא את זה רק בעוד 15 שנה:

19/10/2005

נוגה נכדתי האחת והיחידה !

תראי איך שהימים, השבועות והחודשים חולפים והזקנה אינה פוסחת גם עליך ועד מהירה הגעת לגילך המופלג בת שנה, יופי של גיל.

אני נהנה הנאה רבה לשוחח אתך על הדברים שברומו של עולם, כגון קאקי ופיפי וגם על טעמה של מציצה בריאה, לה אינך מסרבת אף פעם.

איני רוצה להרבות את הדיבור על מעשיך ותעלוליך בעברך העשיר והמפואר כי תקצר היריעה, אז בואי נדבר קצת על העתיד הטומן בחובו תקוות רבות לחיים מלאים ומאושרים.

את רק בת שנה אבל כבר עכשיו את מאותת לנו שאת הולכת להיות בחורה מיוחדת ואיכותית מאוד, קשה לי להגדיר במילים ולתת בך סימנים אך את מצליחה לטעת בנו את ההרגשה שאת נערה עם אופי ועם רצונות משלה שתדע לעמוד על שלה ובנחרצות. אך אני מזהיר אותך יקירתי שנשכיל להציב לך גבולות מחד ונעודד אותך להיות בעלת מודעות עצמית גבוהה מאידך.

כולי נמס בראותי את החיוך הממזרי המתפשט על פנייך היפות, את הזיק השובבני שבמבטך ובהכרח אני מסיק מכל אלה שניחנת בחוש הומור טוב ובריא שאם הוא ילווה אותך במהלך כל חייך הרי שאשרך וטוב לך כי בלי הומור טוב החיים הרבה הרבה יותר קשים ולא כל כך מעניינים.

אני תקווה שאנו מעריציך ואוהביך נחבור יחדיו כדי להנעים ולהעשיר את חייך ואת עולמך, למתנת בת מצווה סבתא ססיל תיקח אותך למסע שורשים ברבט ובמרקש, לסיום לימודייך בתיכון סבתא אווה תיקח אותך למסע שורשים נוסף בבודפשט אשר על שפת הדנובה. סבא שלמה ירביץ בך שורשים מסוג אחר, מעט יהדות ומה משמעותה ויספר לך על עברנו ועל מקורותינו כעם כי זה חשוב לכולנו, ואילו אני אמתין לך בסבלנות שתשתחררי מצה"ל ואז ניסע יחד למזרח הרחוק ונקרע את התת-יבשת ההודית בהנאה רבה ובכיף.

נוגה יקירתי אני יודע שאת כועסת עלי על כי איני נמצא אתך ביום חגך, וכעסך בהחלט מוצדק, אבל בטוחני שכאשר תגיע שעתך להרטיב בזיעת אפך את שבילי ארצנו היפה הרי שתדעי להבין ולסלוח.

התברכת במשפחה נפלאה, הורים טובים נבונים ויפים, אח מקסים ובלתי רגיל וכולם בלי יוצא מן הכלל אוהבים אותך אהבה רבה.

אז אני מאחל לך הרבה מזל טוב ושהניצוץ הממזרי במבטך לא ייכבה לעולם.

בהמון המון אהבה סבא בני

טוב, מספיק עם הנוסטלגיה ונחזור לעניינינו, עוזבים את אחוזם ומתחילים לצעוד לכיוון תל קשת, דביר ולהב. בדרך אנו פוגשים את ירון רופא מקבוץ מעגן מיכאל שהולך כמעט בלי ציוד ועושה את שביל ישראל קטעים קטעים, יומיים שלושה של הליכה אחר כך הפסקה וחוזר חלילה. הנוף די חד-גווני, אם איני טועה אזור זה מוגדר כאסם התבואה של המדינה. פה ושם איזה חורשת אלונים, פה ושם איזה חורשת איקליפטוסים ולא מעבר לזה, אך על מנת שלא יהיה לנו משעמם פתאום פורצת המלחמה וגנרל חורף תוקף אותנו במלוא עוזו ובלא רחמים. טיפות גשם גדולות וכבדות ניתכות עלינו ואנו ממהרים לשלוף מהתרמילים את השכמיות הצהובות (איזה מזל שגרושתי דחפה לי את שכמיתה אחרת הייתי נשאר ערום ועריה). שוכבים דקות ארוכות על האדמה הרטובה ומנסים לכסות רגל מבצבצת או חלק מהתרמיל שלא יירטב יתר על המידה. ההתקפה הזו של גשם שוטף חוזרת על עצמה ארבעה או חמש פעמים במהלך היום, אבל גם לזה מתרגלים וממשיכים ללכת למרות הגשם והרטיבות. סברתי לתומי שבנושאי שדאות אין הרבה מה לחדש לי והנה דווקא גיל הצעיר מלמד אותי דבר שלא ידעתיו. דברנו על חירבון טוב ובריא בשדה ואני טענתי שמצב הכריעה מעייף את שרירי הרגליים יותר מאשר הליכה של ק"מ או שניים וגיל מסביר לי שהפתרון למצוא סלע גבוה ובולט להתיישב עליו ולשחרר את העודפים בצדו השני של הסלע. מכיוון שהסבריו לא היו מלווים בהדגמה הרי שעולם החירבון שלי התעשר בידע תיאורטי בלבד, לא לקחתי את הסיכון לנסות ולהתמרח מכל הכיוונים.

הואיל והגשם עיכב אותנו והחשיכה מתקרבת אנו עושים קצור דרך, יורדים לכביש מזרחית לדביר ותופסים טרמפ לקיבוץ להב.

עמית, שהיה מ"מ של ישראל, ואישתו זוקה, מארחים אותנו בביתם בצורה נפלאה. למרבה ההפתעה גם ירון שפגשנו בבוקר מתארח אצלם וכדי שההפתעה תהיה מלאה מתברר שאחיו של ירון היה פעם המ"פ גם של עמית וגם של ישראל, צנחנים ואחוות לוחמים ישנם וקיימים גם בחלוף עשרות בשנים.

לפני שאני נרדם אני נזכר בהרפתקה שהייתה לי וקשורה בקיבוץ להב. תחילת שנות השישים וגדוד המילואים שלי באימון שנתי לאורך הגבול עם הירדנים דרומית ללהב. הואיל ובמילואים הקודמים שלי לכדה אותי המשטרה הצבאית סוחב קומנדקר מהבסיס ונוהג בה בלי רישיון נהיגה בכלל, הרי שנאלצתי לצאת למשפט צבאי בצריפין. סיכמתי עם המג"ד שבשובי בערב מכונית האספקה תאסוף אותי משער הקיבוץ ואגיע אתה לגדוד. כבר לא זוכר מאיזה סיבה לא הגעתי לשעת המפגש ובלית בררה ניגשתי למא"ז (איש הביטחון של המשק) וביקשתיו שיחתים אותי על נשק כי עלי להגיע לגדוד עוד באותו ערב. המא"ז היה מזועזע מעצם הרעיון (זה היה גבול חם מאוד באותה תקופה) ואסר עלי לזוז מהמקום, סידר לי ארוחת ערב וחדר לישון בו. רק נפרדנו ואני הסתלקתי מיד מהקיבוץ והתחלתי ללכת לכיוון המשוער דהיינו כארבעה חמישה ק"מ דרומית ללהב. על מנת להגביר את ביטחוני האישי מצאתי מוט רציני והרגשתי חמוש די הצורך. הירח טרם עלה ואני עושה את דרכי בתוך החורש בחושך מצרים, לא נעים אבל גם לא נורא. אחרי הליכה של כשעה אני מתחיל להיות מודאג, לפי חשבוני כבר הייתי צריך להגיע ואיני רואה כלום ואיני שומע כלום ואני כבר לא לגמרי בטוח היכן אני נמצא, מצדו הזה של הגבול או מצדו הפחות רצוי. אחרי כשעה וחצי של הליכה אני שומע בליל של קולות, בהתגנבות יחידים אני מתקרב לכיוון הקולות אבל שוב איני בטוח אם לא עברתי את הגבול ואני עלול להסתבך קשות, את המטרים האחרונים אני עושה בזחילה ולא מצליח לקלוט את שפת הדיבור, האם אני שומע עברית או חס וחלילה ערבית. פתאום אני שומע בברור צעקה "כוס אוחתק" ונפלה לי אבן מהלב, קמתי ניגשתי לחברה והתייצבתי לפני המג"ד.

קמים מוקדם בבוקר ועם אור ראשון עוזבים את שער הקיבוץ כשפנינו מזרחה לכיוון מיתר. קילומטרים רבים אנו צועדים לאורך התוואי של גדר ההפרדה ורואים את העבודות בעיצומן. הדרך מתחילה להיות יותר קשה, הרבה עליות, חלקן די תלולות, עוברים קרוב לקיבוץ כרמים והישוב היהודי הקטן סנסנה. תוך כדי הליכה אנחנו אוכלים מעט מאוד, חטיפי אנרגיה או חתיכת נקניק שקנינו בלהב וגיל לא מוכן לטעום ממנו, אז בשבילו פותחים קופסת סרדינים או ממרח שוקולד וכדומה. עוברים בתוך יער גדול, יער יתיר המשתרע על עשרות אלפי דונמים, עוקפים מסביב את מרכז היערנים ומתחילים לטפס לכיוון הישוב עמשא. עלייה מתמשכת, פעם תלולה, פעם מעט פחות, נראה לי שקצת התברברנו כי הערב כבר יורד עד שסוף סוף רואים את האורות של הישוב. ישראל ואני מסכמים שעד כה זה היה היום הכי קשה בחלק זה של מסענו ואין לנו צל של מושג שאנו עוד עתידים להתגעגע לרמת הקושי הזו. הבגדים שלנו רטובים מזיעה אבל הקור בגובה הזה והרוחות גורמים לכך שאנו רועדים מהקור המקפיא. בישוב סך הכול שבע משפחות שכל אחת חיה את חייה בלא שום שיתוף ביניהן. אולי מה שמיחד ומאחד אותם זו האהבה הרבה שהם מרעיפים על מטיילי שביל ישראל. נחמה, בלי הרבה שאלות, מכינה לנו שישה כריכים גדולים עם ביצים וירקות ודואגת לנו לשתיה. חני פותחת לנו דירה שמיועדת אך ורק למטיילי השביל והיא מצוידת בכל מה שצריך, אפילו בכמות נכבדה של טמפון, אם כי לא בדיוק ידעתי מה אני צריך לעשות עם זה. חימום, מקלחת עם מים רותחים ושינה טובה, מה עוד צריך הבן אדם?

יום ו'- היום השמיני של מסענו מתחיל בעליה להר עמשא המתנשא לגובה של 859 מטר ובולט מעל כל סביבתו, הטיפוס עליו אינו קל אבל גם לא קשה במיוחד. אני מתחיל להרגיש שהגענו לנגב, המרחבים האין-סופיים, ישובי הבדואים הרבים ביניהם הישוב הגדול דוריג'את. בלי שום דיבורים ומבלי שסיכמנו בינינו פתאום נוצר מצב שכל אחד מאתנו צועד בגפו, נפתח בינינו מרחק של מאות מטרים ושלוש דמויות הולכות במרחבים האין סופיים, איש איש עם אלוהיו, מחשבותיו והרהוריו. אל תשאלו אותי למה אבל אני זקוק נואשות ל"לבד" הזה, אין כאן מדיטציה ולא חשבון נפש ואיני בונה לי עולם של אשליות. אני שקוע במחשבות, בניתוח אירועים, לעיתים קרובות ויכוחים נוקבים ביני לביני במגוון רחב של נושאים ואני נהנה הנאה רבה שבמרבית הויכוחים האלה ידי על העליונה וכל זאת למרות שאני אוהב אדם מטבעי ואין בי כל נטייה להתבודדות.

אנו רוצים לעשות הפסקה קצרה ולאכול משהוא, מחפשים צל ואין בנמצא, לא עץ, לא שיח, לא איזה סלע, כלום, אין מטר מרובע אחד של צל שנוכל לברוח מהשמש היוקדת ומהזבובים הטורדניים שדי משגעים אותנו.

בהיותנו בקרבת הבדואים, הגמלים והחמורים עולה הרעיון לשכור גמל או חמור ולהעמיס עליו את כל מטלטלנו. שאלנו, התעניינו אבל בסופו של דבר לא יצא מזה כלום וטוב שכך הדבר משום שרק חמור על שתי רגליים מסוגל לעבור במקומות ובמעברים שאנו עתידים לעבור בהם ודרכם. עוברים על יד פארק ערד ומגיעים לעיר ערד בה אנחנו שוכרים חדר במלון עבור שלושתנו. עורכים קניות ומסכמים עם נהג מונית בשם מוטי על נקודת מפגש אחד ביום א' הקרוב ונקודת מפגש נוספת ביום ג' הקרוב, ובמועדים ובמקומות שנקבעו מוטי "ידחוף" לנו מים ואספקה כפי שנורה לו. בערב אני מכבס שלוש חולצות טריקו, חמישה זוגות תחתונים וחמישה זוגות גרביים, בבוקר אני מגלה למורת רוחי שבמשך הלילה לא הספיקו להתייבש לכן בלית בררה אני אורז הכול בשקיות ניילון ומשאיר את כל הכבודה במונית של מוטי.

שבת- כל יהודי נורמאלי נח ביום כזה, לנו אין יומרות כאלה, לא לגבי המנוחה ולא לגבי היותנו נורמאליים, אבל לא נפלנו לגמרי על הראש ועל ארוחת הבוקר של המלון לא ותרנו כי הרי היא כלולה במחיר. בשעה שבע אנו שוב צועדים במרץ רב, הסימונים מנווטים אותנו לתוך נחל יעלים שזה ואדי עמוק שההליכה בו אינה קלה כלל ועיקר. כברת דרך ארוכה מלווה אותנו עדר כבשים גדול עם שלושה או ארבעה רועים אבל הם די רחוקים מאתנו. לאחר היציאה מהוואדי אנחנו מטפסים לראש זוהר ומשם ממשיכים לכיוון חוות הגז. איך שמתקרבים לחווה האזעקה מופעלת ברעש מחריש אוזניים ואנחנו רואים שתי דמויות רצות בתוך המתחם. גיל מתקשר למשטרה ומדווח על המתרחש, כיצד זה נגמר לא ברור לנו כי המשכנו את צעידתנו הרי במילא לא היה לנו מה לתרום לעניין. שיירה של כעשרה גמלים עוברת לידינו, צועדים לאט ובאצילות כזאת שתענוג להסתכל עליהם. בהמשך הדרך עוצר לידינו ג'יפ עם שלושה בחורים שמטיילים בסביבה. משקים אותנו, מציידים אותנו במים קרים וגבי ממושב גרופית מתעקש שנרשום את מספר הטלפון שלו ונזעיק אותו כל אימת שנזדקק ליד מסייעת. שיתייצב לפני מי שיעיז לומר שזה לא דבר נפלא ולא מרגש עד לכדי דמעות. הערב יורד ואנחנו מתרחקים מהשביל ומתמקמים בערוץ קטן כדי להתארגן לשינת לילה. גיל ואני הולכים לאסוף זרדים למדורה ותוך כדי כך גיל מושך באיזה ענף שנשמט מידיו ומכה בפניו במלוא העצמה, הבחור נאנק מכאבים אבל למרבה המזל מתברר שלא נגרם נזק של ממש. המדבר עוטף אותנו מסביב, השקט הפסטוראלי מופרע רק ע"י הרעש הלחשושי של המדורה שלנו עליה מבשלים פתיתים אפויים ושתייה חמה. יש מצבים ויש רגשות שאוצר המילים שלי דל מכדי לתארם אבל בתוכך הכול רוחש וגועש מחד ומשרה עליך מן שלווה ורוגע מאידך. מזה זמן רב הגעתי לידיעה ולהכרה שלא כל דבר אני צריך לדעת להסביר, ישנן תחושות שעדיף לחוות אותן, לחיות אותן ולא להלבישן במילים, אין לי ספק שהמיסתורין של המדבר מעצים תחושות אלה והן גורמות לי לסיפוק רב ולהנאה רבה.

חברות של 51 שנה בין ישראל וביני, אחוות הלוחמים אליה שנינו מחוייבים מקדמת דנה וללא כל תנאי אינן זקוקות להוכחה ולהסבר, והנה לצמד חמד זה מצטרף גיל, בחור צעיר, עלם חמודות שמבחינת הגיל יכול להיות נכד שלנו ובן לילה הופך להיות כאחד מאתנו, שווה ערך ושווה דעת. נראה לי שלא אגזים אם אקבע שבמהלך כל תקופת היותנו ביחד שוררת בינינו הרבה הערכה, הרבה אהבה והרבה פירגון הדדיים כשהפרש הגילים נהיה זניח לחלוטין ולא משחק כל תפקיד.

יום א' – היום העשירי למסענו (זה מתחיל להישמע כאילו לקוח מאיזה סרט על אסון אווירי והישרדות).

הולכים והולכים וממשיכים ללכת והזיעה ניגרת מכל הגוף, מדי פעם איזה משב רוח מצנן את הגוף המיוזע וזו הרגשה נפלאה, יותר טוב מכל מאוורר או מזגן. עוברים בדרך הר קומות, חולפים על פני מפעלי הפוספטים של ערד, חוצים מתחת למסוע סדום-צפע ועולים לכביש 25, כביש דימונה- צומת הערבה בדרכינו למצד תמר. תוך כדי הצעידה הנייד שלי מצלצל, על הקו חבר שלנו (עוד מהשירות הסדיר) ראובן בלומנטל מנתניה ששואל לשלומנו ומספר שהוא ושוש בדרכם לאילת. מסתבר שהם לא כל כך רחוקים מאתנו לכן בלי שום בושה אני מבקש ממנו לעצור במסעדה הקרובה ביותר שבמסלול נסיעתו, לקנות בקבוק קולה משפחתית קרה כקרח לסטות מדרכו ולבוא למצד תמר (הזכרתי כבר אחוות לוחמים?). כעבור כשעה אנו נפגשים במקום שותים את המשקה הכי טעים בלב המדבר ועושים היכרות בין שוש וראובן ובין גיל. אני לא מתאפק מלהשוויץ עם ידידי הצעיר ומראה לראובן את המשקל הרב שגיל סוחב על גבו אבל משום מה הוא לא מתרשם. "בגילו גם אנחנו סחבנו משקל כזה" אומר ראובן ופונה אלי "היה לך מקלע עם קנה רזרבי עם תיק אביזרים עם עשר מחסניות מלאות כדורים, רימונים, מימיות, קפל"ד ואתה לא רק הלכת עם משקל כזה אלא הסתערת אתו באימונים, תרגילים ובמבצעים". וואלה הבחור צודק, בכלל כבר שכחתי מכל זה אבל למרות זאת הערכתי הרבה כלפי גיל לא נפגמת כהוא זה. רק נפרדים משוש וראובן ומגיע מוטי נהג המונית ואנחנו מצטיידים במים ומזון ומסכמים אתו פגישה נוספת כעבור יומיים.

עוזבים את מצד תמר ומתחילים לצעוד לכיוון המכתש הקטן כשחלק מהדרך עובר דרך הרים וגבעות, עמקים וואדיות וההליכה אינה קלה כלל ועיקר. עוברים את עין צפית ואחרי טיפוס מייגע אנו מגיעים לחלק הצפוני של המכתש הקטן והמראה מדהים ביופיו, הנוף עוצר נשימה במלוא מובן המילה. כל המכתש פרוש לרגלינו והעין אינה שובעת מהמראות, איזה עולם קסום ומופלא, יש רגעים שאני מצטער על כי לעולם איני בוכה, אבל זה כל כך יפה, כל כך נפלא שבא לך לבכות, אני מפנים את צמד המילים ארץ בראשית וקולט את משמעותן.

הירידה במעלה חצרה קשה ומתישה אך בסוף מגיעים לתחתית המכתש ומתחילים להתארגן ללילה ליד תחנת השאיבה. מדליקים מדורה, מבשלים אורז, קצת סרדינים, קצת ממרחים ומשתחלים לשקי השינה.

לו הייתה לי נפש פיוטית אולי הייתי מצליח להעביר לכם את התחושות שאני חש למראה השקיעות והזריחות של המדבר שאין דבר שישווה לו, ההרים והגבעות המשנים את צבעם, משחק הצללים המעוררים את הדמיון, אין לי מילים ואני מתעטף באלם.

ישראל וגיל נרדמים על המקום, די אין עם מי לדבר, אני עייף - מת אבל משום מה לא מצליח להירדם. אני מתחיל לספור כבשים, אחרי הכבשה ה- 789 נשבר לי ומחשבותיי נודדות לימים רחוקים לשקי השינה הצבאיים. אין הנחתום מעיד על עיסתו אבל יעידו עלי חברי, הן מהסדיר והן מהמילואים, שהייתי חייל ולוחם טוב מכל הבחינות, מקלען מחלקתי עם ה- fn התמידי על הכתף וכושר גופני של סוס צעיר, בכל הקרבות ותחת אש פעלתי תמיד ללא דופי, אף פעם לא התבכיינתי ולא קיטרתי אבל היו לי שתי מגרעות שלא הצלחתי להתגבר עליהן. האחת ששנאתי שנאת מוות ת"ס - תס"ח ומסדרים, והשנייה שהייתי באופן קבוע נרדם במארבים.

במאי 1955 בדיוק שנה לגיוסי אני מוצא את עצמי בין עשרת הלוחמים הראשונים (המייסדים) של סיירת שקד, ארבעה צנחנים וארבעה לוחמים דרוזיםומפקדנו בשטח הוא עמוס ירקוני בשמו המקורי עבדול מאג'יד הקצין הבדואי הראשון בצה"ל, סייר, גשש, שדאי ולוחם מן המעולים שידע צה"ל בכל תקופותיו. לילה אחד יצאנו למארב ולקחנו אתנו אחד משני הפדאיונים (מחבלים) שתפסנו יום קודם לכן. עמוס נותן לי חבל ואומר לי שהמחבל הזה באחריותי המלאה למשך כל הלילה. אני לעיתים יותר טמבל ממה שהמשטרה מרשה ובמקום להגיד לעמוס שהמשימה הזו לא בדיוק תפורה עלי אמרתי לו כמו כל ישראלי מצוי "סמוך, הכול יהיה בסדר". הואיל ובכל זאת אני מכיר את הסחורה (את עצמי) בקשתי את חברי שיקשרו אותנו יחד על מנת שהמנוול לא יוכל לברוח בחסות החשיכה. קשרו את רגלי השמאלית לרגלו הימנית, את ידי וכתפי השמאלית בהתאם וידי הימנית פנויה לאחוז בנשק, בקיצור היינו מחוברים כמו שני תאומים סיאמיים שאין להפרידם. אמרתי בלבי שלא יעלה על הדעת שבמצב כזה אני אירדם ואמנם עברה שעה ועברו שעתיים ואולי גם שלוש שעות. בהנץ השחר החבר'ה העירו אותנו ולא שכחו לציין שישנו שנת ישרים איש בזרועות רעהו כמו שני נאהבים שלעולם לא נפרדים. המעשייה הזו מופיעה בספרו של מייק אלדר "יחידה 424 - סיפורה של סיירת שקד" ושם מסופר כאילו אני ישנתי שנת ישרים כל הלילה והמחבל שמר עלי בנאמנות רבה. אני דוחה גרסה זו מכול וכול, לא היה ולא נברא. אני לא אוהב להלשין אבל המנוול ישן שינה מתוקה לא פחות טוב ממני. בבוקר עוד הייתה לי החוצפה להגיד לעמוס שהמשימה בוצעה במלואה והיעד בידי או משהו דומה לזה.

טוב אז למה עכשיו למרות עייפותי הרבה איני מצליח להירדם ? הייתכן והגעגועים לאותו מחבל עלום שם מדירים שינה מעיני ? ברוב ייאושי אני מתחיל את הספירה מחדש, נדמה לי שהכבשה מספר 998 הצליחה לבסוף להרדימני.

יום ב' – 24/10 – המכתש הקטן בידינו ! ומתחיל אחד הימים הקשים ביותר לפחות בשבילי. לא אכלתי שום דבר שונה ממה שישראל וגיל אכלו ובכל זאת אני חוטף שלשול קשה, מטריד ומתיש עד כי הרגשתי כאילו אני שוב בהודו עם כל הכולירה שטעמתי שם.

דרכינו עוברת על אבני חול צבעוניות כשהאדום החום והלילך שולטים בשטח. העלייה במעלה עלי קשה עלי עד מאוד, אני חש הקלה מסוימת בראותי את מאות בני הנוער של הנוער העובד והלומד אשר יורדים מולי לתוך המכתש, תענוג של ממש לראות את הנוער הזה. מטבע הדברים נשאלת השאלה למי זכות קדימה, זה שעולה או זה שיורד ? אני נוקט מדיניות אנוכית למדי, כשנגמר לי האוויר ואני מותש אני זז הצידה ומאפשר לעשרות בני נוער לחלוף על פני, כשאני מתאושש אני מפלס את דרכי במעלה המעלה וכך חוזר חלילה עד שסוף סוף נגמר הטיפוס המתיש. במצד צפיר אנו פוגשים כמה זוגות נחמדים של חברה המטיילים להנאתם. היום הזה והמאמץ הרב עוד רחוק מלהסתיים, אנו עולים במעלה צפיר אחר כך מעלה ימין לאחר מכן מעלה פלמ"ח ואני על סף התייבשות. בחניון הרכב של תנועת הנוער העובד והלומד נערמים ציוד, מים ומיצרכי מזון בכמויות שיכולים לכלכל גדוד שלם ומעודדים אותנו לקחת כל מה שמתחשק לנו ואמנם אנחנו מצטיידים בצנעה כי כמה אתה יכול לסחוב על גבך. נפרדים אומרים הרבה תודה, ממשיכים בדרכנו ולעת ערב מגיעים לחניון לילה במצד ירקעם. כולנו עייפים ומותשים אבל אני גמור טוטאלית, היום הארוך, הטיפוס האין סופי במעלות ההרים והשלשול הטורדני סוחטים ממני את כל מלאי האנרגיות עד הטיפה האחרונה ואני רק רוצה לראות את עצמי במאוזן. בניגוד לתכנית המקורית אנו מזעיקים למקום את מוטי נהג המונית וישראל וגיל מביאים את כל מלאי המזון והשתייה וכל מה שאכסנו במונית. משלמים למוטי את המגיע לו ומודים מכל הלב על השירות הנהדר שהוא נתן לנו, מילה זו מילה, כל שינוי שהכתבנו לו התקבל בהבנה רבה ובנכונות מלאה לסייע בידינו, באמת מגיע לו כל הכבוד וכל התודה. רק למחרת בבוקר מתברר לי שהשקית ניילון עם בגדי המכובסים נעלמה ואני נשאר עם אותם זוג תחתונים וגרביים זה כבר היום השלישי.

אומרים שמי שחי בחרה אינו מרגיש בריח וכנראה זה בדיוק מה שקורה לנו, בשלושת הימים האחרונים אנחנו לא מתרחצים, חסים על כל טיפת מים ואפילו שיניים לא מצחצחים, בלית בררה חזרנו במנהרת הזמן 50 שנה לאחור ואנו שוב חיים תחת משמעת מים חמורה וקפדנית. אני יודע שאנחנו בחורים כובשים המשגעים את המין היפה והחזק והכתוב לא בא כדי לגרות את הקוראות שביניכם, אני פשוט מספר את העובדות.

יום ג' 25/10 – הכרבולת – איני יודע כמה שנות חיים נותרו באמתחתי, מה שבטוח שאת המילה הזו לא אשכח עד סוף ימי ולא רק כשאני זולל תרנגולת. הרבה זמן הקדשנו בלימוד התוואי של "שביל ישראל", שמענו הרצאה, קראנו כמעט כל מה שהתפרסם בנושא, רכשנו מפות וספרים ועשינו כל מה שלאל ידינו כדי שנדע לקראת מה אנחנו הולכים. אני אישית הרבה פחות אבל ישראל התמסר לנושא בכל מרצו, בכל מאודו ובכל היכולות שלו, למד את המפות ואת המסלולים, הכין תקצירים, מה לא עשינו כדי שלא נופתע במהלך ביצוע המבצע.

והנה למרות כל מה שהושקע וכל מה שנעשה בהגיענו לקטע הזה של המכתש הגדול והכרבולת, הכרבולת בה' הידיעה, הפתעתנו הייתה מלאה ובלתי צפויה. לא שיערנו לעצמנו, לא ידענו ולא תיארנו לעצמנו עד כמה זה קשה, מרתק, מאתגר ועד כמה זה קריעת תחת של ממש.

התרמילים שעל כתפינו כבדים, כל אחד מאתנו מצויד בשמונה ליטר מים שאמור להספיק ליומיים הבאים ויוצאים לדרך. ממצד ירקעם דרך אתר של חולות צבעוניים ודרך הסנפיר הגדול אנחנו לומדים להכיר את הכרבולת. הולכים על קו הרכס, מימינך מצוק תלול משמאלך מדרון עם שיפוע שלדעתי עולה על 50%, שביל לא ממש קיים ואתה מקפץ, מדלג, מתקדם, לעיתים מועד, קם וממשיך, מזיע ומתנשף ושוב מקפץ ושוב מדלג וכך הלאה, וזה לא נגמר ק"מ אחר ק"מ.

אני אוהב לראות סרטי טבע במיוחד עם בעלי חיים, אחד המחזות המרנינים את לבי הוא לראות את יעלי ההרים מדלגים על קירות כמעט תלולים בקלילות ובאלגנטיות שלא ייאמנו. נראה לי שיהיה זה הוגן לדרוש מכל היעלים בסביבה לעמוד בשורה ולמחוא לנו כפיים על שאנו עושים את מלאכתם לא פחות טוב מהם.

אתה יורד מכרבולת אחת, וגם הירידה אינה טיול של אחר הצהריים, ועולה על הכרבולת הבאה. הטיפוס ממש קשה, האוויר בורח מהראות והנשימה כבדה, שרירי הרגלים על סף סירוב פקודה, המוח עדיין עובד ואני נזכר באמרתו של גבריאל גרסייה מרקס: "כל העולם רוצה לחיות על פסגת ההר, מבלי לדעת שהאושר האמיתי טמון בצורת העלייה במעלה ההר". אמירה יפהפייה אבל זה לא עוזר לנו כהוא זה, אנחנו כבר מוכנים לוותר על צורת העלייה העיקר שנגיע כבר לפסגה.

ואמנם מגיעים לפסגה אבל אחריה כבר מחכה לנו הפסגה הבאה, וכשנושמים לרווחה ממתינה לנו הפסגה שאחריה וכך זה נמשך לאורך קילומטרים רבים כשקצב ההתקדמות שלנו לא יותר מק"מ אחד לשעה, אולי אפילו פחות מזה. גיל עם רגליו הארוכות וחדוות נעוריו מקדים אותנו באיזה ק"מ או שניים ונעלם לנו מהעיניים. עם רדת החשיכה מתארגנים לשינה באפיק של אחד הערוצים, אני נשאר עם ליטר וחצי מים לישראל כשנים וחצי ליטר ואיננו יודעים מה המלאי של גיל כי בשלב זה הוא לא אתנו. הצמא, הזיעה והשלשול מייבשים אותי ואני חושש להישאר בלי מים בכלל. אנחנו עושים הערכת מצב ומחליטים לסיים את שלב זה של מסענו בשדה בוקר ולא במצפה רמון כפי שתכננו מלכתחילה, חמישים הק"מ האלה יצורפו לשלב ג' של המסע. הנימוקים להחלטה זו רבים ואישיים ולא כאן המקום לפרטם אבל בהחלט יש כאן גם שיקול לאומי. הואיל ומזה חמישה ימים אנחנו לא מתרחצים ולא מחליפים בגדים הרי שבעיני רוחי אני רואה את תושבי דימונה וירוחם יורדים למקלטים ואת תושבי באר שבע מנערים את האבק ממסכות האב"כ ושומה עלינו להתחשב גם בשיקול זה.

יום ד' 26/10 – קמים, לא מתרחצים, לא מצחצחים שיניים, לא מתלבשים ויוצאים לדרך. כעבור כחצי שעה פוגשים את גיל וממשיכים יחדיו לכרבולת הבאה. בינתיים אני יוצר קשר עם חברי מהמילואים אבי שחר, מודיע לו על השינוי שחל בתכנית ומבקש ממנו לעזוב את תל אביב ולבוא לשדה בוקר עם רכב השטח שלו. אבדתי את החשבון כמה כרבולות עלינו וירדנו ושוב עלינו. בדרך אנחנו פוגשים שני בחורים חמודים שמנדבים לנו בקבוק מים של אחד וחצי ליטר שערכו לא יסולא בפז. לקראת הצהריים אנחנו מתחילים את הירידה מהמכתש דרך האפיק של נחל עפרן. אין לי ספק שהעמותה של שביל ישראל ומסמני השביל מטעמה השקיעו המון זמן, הרבה מחשבה והמון דמיון כדי לגרום לכך שהירידה תהיה קשה, מתישה ולעיתים מסוכנת ככל האפשר. האפיק קניוני סלעי ותלול, בחלק מהמקומות תקעו מדרגות מברזל כדי שיהיה במה להיאחז. יש מקומות שאין כל סיכוי להתקדם בקומה זקופה אלא לזחול על ארבע כמו תינוק, יש מקומות שהשיפוע כה חד שעליך לגלוש על ישבנך בזהירות מירבית כברת דרך ארוכה. לפחות בשני מקומות הגעתי למצב שמתחתי את כול גובהי התמיר על כול 162 הסנטימטרים שלו ואני לא מצליח להגיע אפילו בקצה אצבעותיי כדי להיאחז במשהו. לכל הרוחות תמיד אני נדפק בגלל אותם סנטימטרים בודדים שאני לוקה בחסרונם. מתחתי סלעי ענק, ביניהם בור עמוק שאת תחתיתו לא ניתן לראות ובפני שתי ברירות, או לחכות לבוא המשיח או לדמיין שאני על שפת הים משחק מטקות ומזנק כדי להציל כדור אבוד. הואיל ואני כאן וכותב שורות אלה ודאי ניחשתם שבחרתי באפשרות השנייה, אין בעולמנו כוח יותר גדול מאשר ה"אין ברירה". כמו כל דבר הרי שבסופו של דבר גם הירידה מנחל עפרן מגיע לסיומה ואנו צועדים לקראת חניון מדור תוך שאבי נכנס עם רכבו לתוך השטח ואנו מנווטים אותו לקראתנו.

אני נפרד מארץ המכתשים, היא הרגה אותי, התישה אותי, יבשה אותי, מצצה וסחטה ממני את טיפת האנרגיה האחרונה, אבל התאהבתי בה אהבת אמת. היא אכזרית ונפלאה, היא קשה והיא מדהימה, היא פראית והיא מיוחדת שאין דומה לה ברחבי תבל, אני עוד אשוב אליך אהובתי, המתיני לי בסבלנות, אני עוד אגיע.

ארץ המכתשים נמצאת בתהליך של הכרזתה כאתר מורשת עולמית ע"י אונסק"ו, הלוואי ובמהירה בימינו.

גיל מבקש שניקח אותו למדרשת שדה בוקר, אוכלים שם ארוחה טובה, אני שותה שלושה בקבוקי קולה בזה אחר זה, נפרדים מגיל בחיבוקים ונשיקות, מותק של בחור, מאחלים לו דרך צלחה בהמשך דרכו ולקראת סיום מסעו. איימתי עליו שאם הוא יהין להרגיז אותי אני עוד עשוי להתגייס יחד אתו.

אנחנו נוסעים למודיעין ומורידים את ישראל בביתו, אני נפרד ממנו, אני עושה זאת כבר 51 שנה ועד כה ללא הצלחה יתרה. קופצים לביתם של אפרת ויורם, שותים כוס קפה ואבי לוקח אותי לביתי בראשון לציון.

תם ולא נשלם, ההמשך דהיינו שלב ג' והסוף בוא יבוא, כנראה אי שם בחודש דצמבר שנה זו או בתחילת 2006.

אחרית דבר (בינתיים)

בודדים, זוגות ומשפחות שלמות "דוהרים" על פני הגלובוס ולכולנו מן דחף בלתי מוסבר לשתף אחרים בחוויות שאנחנו חווים במהלך טיולינו. אם כי אני מנחש או נכון יותר אני יודע שיש לא מעט צביעות בחלק מסיפורי המסעות האלה, רבים צובעים אותם בצבעים ורודים הרבה מעבר למציאות, שוחחתי עם מטייל ששר שיר הלל בכתבותיו על הודו ובארבעה עיניים סיפר לי שביקורו שם היה הרבה פחות מהנה ומלהיב מכפי שכתב. לא ברורה לי הגישה הזו, אני אישית משתדל לכתוב את מה שאני רואה ומה שאני מרגיש ללא כחל ושרק. באתר פורסמו שלוש כתבות מפרי עטי: "רשמי ביקור בהודו" בשנת 2003, וכן טיול שלי בויאטנם וקמבודיה בשנת 2004, וסיפורו של "שביל ישראל-שלב א'" כאשר שנת 2005 כולה קודש ל"שביל ישראל", והשנים הבאות ? השמיים הם הגבול. המוטיב המרכזי אצל כולנו הוא המפגש עם הטבע, הנופים והמראות הכובשים את לבנו לעד. אחד מהלל את יערות העד, השני משבח את הקרחונים המושלגים, השלישי מתלהב מצחיחות המדבר, הרביעי לבו נמס מהעמקים והשדות המוריקים וכך הלאה.

"חרשתי" רבות מארצות אירופה, בקרתי במזרח הרחוק כרגע אני מרטיב בזיעת אפי את שבילי ישראל ואני תוהה מה מלהיב יותר, הרי ההימלאיה או האלפים השוויצריים, יערות העד בקמבודיה או היערות המוריקים בבלקנים, שדות האורז בויאטנם או שדות התירס במערב אירופה, נהר הגנגס בהודו או הדנובה החוצה את מחצית אירופה, את המכתשים שלנו שהם תופעה ייחודית איני יודע למה להשוות.

אין מנוס מלהגיע למסקנה שאין, פשוט אין נופים שאינם יפים ואינם מלהיבים, והכול בעיני המתבונן. הארץ הקטנה שלנו מצטיינת ברב גווניותה, יש בה הכול מכול בכול, יש לנופי ארצנו יתרון אחד אדיר שדבר לא ישווה לו בכל רחבי תבל, הנופים האלה הם שלנו, הנופים האלה הם לא רק במבטנו הם בלבנו. רק כאן אני לא תייר מנומס או חצוף, רק כאן אני לא מבקר רצוי או פחות רצוי, רק כאן אני לא אורח לרגע, רק כאן הנופים ואבות אבותיי מחוברים אלה לאלה, רק כאן אני בחלקת אלוהים הקטנה שלי, רק כאן אני לא נמדד דרך הדולרים המנפחים את ארנקי.

הסימון של "שביל ישראל" לבן, כחול וכתום, צבעים אלה נבחרו (אני מניח באקראי) לפני שנים כשאיש עוד לא שמע על ההתנתקות אבל אולי יש כאן סמליות. הכחול צבעם של התומכים, הכתום צבעם של המתנגדים ואילו הצבע הלבן המסמל את השלום ואת הטוהר, אני מוצא פה סמליות מסוימת, אולי אפילו רבה, לחברה המפולגת שלנו, מי ייתן ונצעד כולנו יחד בשבילי ארצנו היפה והמיוחדת, והצבע הלבן יאחד את כולנו כמשפחה אחת, כעם אחד.

עוד דבר אחד אני מבקש להוסיף בדבר העזרה והסיוע שקרובנו וחברנו הושיטו לנו. אני שואל את עצמי האם לא הגזמתי ? האם לא דרשתי יותר מדי ? האם זה בסדר להזעיק את אבי מתל אביב לשדה בוקר באתראה של כמה שעות ? האם זה בסדר להתנחל ארבעה חבר'ה בביתם של עמית וזוקה ? האם זה נכון מה שעשיתי לילדי אפרת ויורם שקלקלתי להם את חגם ואת חופשתם ? שאלות קשות, אפילו קשות מאוד. אין לי מענה חכם יותר ונכון יותר מאשר לציין שהם, כולם בלי יוצא מן הכלל, יודעים ומשוכנעים שאין דבר שהם יבקשו ממני ואני לא אעשה בשבילם עד קצה גבול היכולת שלי. הם יודעים את זה, הם צריכים לדעת את זה וזה חשוב, אבל הרבה יותר חשוב שאני יודע את זה.

לא התכוונתי אבל עוד הערה אחת, מה עושה טיול כזה קשה ומתיש בארץ הצבי לעלם חמודות בן 70 ? לא לי המענה. תוך כדי כתיבת שורות אלה אני מקבל דוא"ל מאיריס בת אחי המקסימה:

.....חזרת מהמסע שלך.....כמה הייה נחמד לראות אותך כי היית כזה חייכן, ופצוע וחבול כולך כמו ילד קטן, והעיניים שלך נצצו, היית ממש נראה שובביניו כזה.... אין ספק דודי היקר שהרוח הצעירה היא כול כולה שלך.

אז אני לא יודע אם איריס צודקת או לא אבל נרשמתי לקורס לרכיבה על סוסים, למה שרק אני אעמיס על גבי את כול כובד משקלו של התרמיל, הגיע הזמן שמישהו אחר יעמיס אותי על גבו. אל תהיו כאלה, אמרו לי שאני צודק.

כיף היה להיות איתכם 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת בני קידר