אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מדיאה / תיאטרון גשר


התמונה של דן לחמן

מדיאה, אחת הדמויות המיתיות הגדולות שהפכה להיות סמל תרבותי לקנאה רצחנית. כולם יודעים שהיא זו האימא שבקנאתה לבעלה רצחה את שני ילדיה. מה עוד יודעים עליה?

יש כמה וכמה גרסאות למחזה. זו הראשונה, המוצגת תדיר, של אוריפידס משנת 432 לפנה"ס. אך גם סנקה הרומי כתב עליה מחזה. גרסה אותה הציג בשעתו התיאטרון הקאמרי עם חנה מרון בתפקיד. מדיאה הראשונה הזכורה לנו מן הבמה היא כמובן חנה רובינא ב'הבימה'. ולא מכבר, גילה אלמגור חזרה על התפקיד.

מריה קאלאס שחזרה אחרי שנים של שכחה את האופרה של כרוביני על דמותה של מדיאה. אגב קאלאס, יש סיפור חשוב על הקלטת האופרה: קאלאס שרה את האריה הגדולה לפני רצח הילדים. כשהיא גומרת התזמורת נעמדת ומוחאת לה כף. כל צוות ההקלטה מתרגש מהלהט. היא נכנסת לתא ההקלטה להקשיב ואומרת "כן, זה יפה מאוד אבל לא נכון. צריך להקליט שוב, מכיוון שאני שרה את זה כאן כאילו אני כבר יודעת שאני הולכת להרוג את הילדים וזה לא נכון. ההחלטה הסופית מתקבלת במקום."

וזה לא רק סיפור. זו שאלה שכל שחקנית צריכה להתמודד עם השאלה איך ומתי אמא מגיעה להחלטה לרצוח את ילדיה.

שנים אחר שאיבדה את קולה לקח אותה פזוליני לשחק את מדיאה בסרטו. אך נעשה לה עוול נוראי. בגלל שזה פזוליני וראיית העולם הקולנועית שלו. הוא לא השאיר לה רגע משחק אחד. הסרט נערך לסצנות בנות שניות ובסופו קאלאס, שהייתה שחקנית נפלאה, שנאמר עליה שאחרי שיאבד קולה עדיין תוכל להיות גדולת השחקניות, וזה תפקידה הקולנועי היחיד, נראית בו כאישה העושה עוויות חסרות פשר.

נכון שאם מסתכלים בתמונות הסטילס של הסרט היא נראית מרשימה ומהממת, בסרט נשארו רק אוסף פרצופים.

בסרט "רק בימי חול" לוקח ( ז'יל דאסין) האינטלקטואל האמריקאי המבקר ביוון את ( מלינה מרקורי) הזונה מרחובות הנמל, איתה הוא בקשר לראות את מדיאה באמפיתיאטרון העתיק. כשהיא רואה שהוא מתחלחל היא צוחקת ומרגיעה אותו, תראה שזה לא באמת. למחיאות הכפיים בסוף ההצגה, יוצאים הילדים להשתחוות והיא נוגחת בו ואומרת אתה רואה, היא רק עשתה את עצמה, עכשיו הכול יהיה בסדר ומחר כולם ילכו לשפת הים. מעבר לבדיחה יש מובן נוסף לסצנה, היכולת לקבל ולעבד כקהל את האימה.

אז מי היא מדיאה? אנחנו כמובן מקבלים ושופטים אותה לפי המחזה של אוריפידס. זו הדמות המוצגת לעינינו, אך למדיאה יש ביוגרפיה מוקדמת. הסיפור מתחיל הרבה קודם למחזה ובמקום אחר.

פריקסוס היווני מגיע לקולכיס, ארץ בצפון הים השחור, יתכן הקווקז, יתכן גרוזיה של היום, לשם נסע להביא את גיזת הזהב. פריקסוס מת שם ואינו מובא לקבורה על פי מנהגי יוון לכן פורצת ביוון מגיפה. כדי לעצור את המגיפה נשלח יאסון לקולכיס להביא את גיזת הזהב ליוון ולהרגיע את רוחו המשוטטת של פריקסוס.

מדיאה, בת מלך קולכיס מתאהבת ביאסון, הורגת את אביה ואת אחיה כדי להציל את יאסון ולהביא להצלחת שליחותו. כאות תודה הוא מתחתן איתה ומביא אותה ליוון.

מכאן שלמדיאה יש כבר עבר רצחני. יתכן גם שבמקום ממנו באה זה לא היה נחשב לה לפשע מחריד, היא מוכנה להקריב על מזבח אהבתה את משפחתה. יאסון היה צריך לדעת. ובנוסף, צריך לזכור, מדיאה היא זרה ביוון, היא בת תרבות שונה לחלוטין. היא נחשבת למכשפה בארצה. כשפים בהם תשתמש שוב כשתצטרך להם ביוון.

מדיאה ויאסון מתיישבים קודם ביולקוס אך יאסון מסתבך שם בהרפתקה פוליטית שאיננה קשורה לסיפור הנוכחי אלא בעובדה ששניהם גורשו ביולקוס, ומדיאה היא למעשה גולה כבר פעם שנייה. יאסון מנסה לשכנע את מדיאה שהוא מתחתן עם בת המלך לטובת ילדיהם, כדי שיהיו להם אחים בבית המלוכה. אלא שמדיאה, שקנאתה בוערת בה, זרותה והכוח של הגברים עליה מביאים אותה למסע נקמה נוראי.

חנה מרון רצתה בזמנו לשחק מדיאה שחורה בחצר מלכות לבנה. הבמאי החליט אחרת. אבל הרעיון הבסיסי הוא חשוב. הזרות של האישה בארץ גזענית שוביניסטית גברית היא חלק מהמחזה.

אוריפידס מדגיש את היסוד הטראגי של אישה הדורשת נאמנות מבעלה כשהיא עצמה בגדה במולדתה.

ברית הדמים בין השניים אין לה לפי צו הגורל או הגזירה האלוהית בה האמינו היוונים אין בה אלא להוליך לשפיכות דמים נוספים ולהענשת אלו שלקחו חלק בפשע הראשוני.

המחזה בתיאטרון גשר נמשך שעה וחצי בקושי. נחתכו ממנו אין ספור סצנות, נעלם תפקיד האומנת, קטעי המקהלה, המסומנת כאן על ידי ארבע עוזרות בית, ומונולוגים אחדים. אינני בטוח שזה לטובת המחזה, הדברים קורים מהר מדי ולא תמיד מנומקים מספיק.

המחזה בגשר מתרחש בוילה מודרנית. למעשה על שפת בריכת השחייה הפרטית של יאסון ומדיאה. תפאורה יפה כשלעצמה משרתת את תפיסת הבמאית נכון, ומהממת לרגע קהל שציפה לראות סימנים לתיאטרון קלאסי. תמונת הפתיחה האילמת מראה את המשפחה המאושרת, מדיאה, יאסון ושני הילדים משתכשכים בבריכת השחייה. כן, היה רגע של אושר ואהבה. אך מהרגע הבא הטרגדיה מתחילה להתגלגל, והיא מתגלגלת במהירות. אומר רק שזו אחת הפעמים הבודדות שבו הקהל נבהל באמת וחשש למחוא כף בסוף. כלומר אחרי כל ההסתייגויות שאפשר להסתייג מהביצוע הוא עדיין עובד חזק מאוד על הקהל.

האם אפשר להגיד על מחזה בן שלושת אלפים שנה שהוא מחזה חכם מאוד? שיש בו משפטים מצמררים בתובנות שלהם, הן לגבי אופי הנשים, הכוח החולשה. מה זאת אהבה ואושר. אוריפידס מצליח לגעת במיתרי לב רבים.

כל תמונה במחזה נושאת את אחד משמות המשתתפים והוא לכאורה מרכז הסצנה. אך מדיאה נוכחת על הבמה כל רגע. נכון שההצגה קרה במקצת. נכון שהיא מודרנית ומרוחקת. ובכל זאת, למרות שאנחנו יודעים כמובן לאן המחזה מוביל, ברגעים הקריטיים הקהל המום. קשה לקבל אם הרוצחת את ילדיה בגלל בגידת הבעל.

אין במחזה התפתחות דרמטית כמעט, אנחנו נמצאים במצב סטטי שבו רק המחשבות והרגשות מנסים להוליך את הזדהות הקהל או לפחות את בקשת הבנתו לבלתי ניתן להבנה. לגרום לקהל לקבל את מדיאה ברגע הכי קשה לקבלה.

וכאן אי אפשר שלא לעבור לדבר ישירות על יבגניה דודינה. מזמן לא הראתה שחקנית קשת כזאת של יכולות על הבמה. נפשיים ופיזיים. למרות שהתפקיד כמעט חדגוני כי היא לא משתנה, היא מצליחה ליצור ניואנסים כה רבים במפגשים שלה עם כל אחד מהדמויות האחרות. המעברים שלה בין מחשבה למחשבה. הכול כתוב על פניה. בידיה. בגופה. אומרים שבהצגות הראשונות לפני שנפלה ושברה רגל הייתה סוערת יותר. קשה לי להבין מה עוד הייתה יכולה לעשות. היא בוערת ונשרפת לעינינו. היא חתולית וחכמה. נקמנית וסוערת. צינית ומרירה. סרקסטית וכואבת. אין רגש בקשת הרגשות האנושיים שדודינה לא עוברת בתפקיד הזה, ובכל זאת משהו בה נשאר מרוחק מעט. אי אפשר שלא להתפעם מהיכולת אך אי אפשר להגיד שהיא מצליחה לגעת עד הסוף. ואולי השניות האחרונות בהן היא, ילדיה הרצוחים צפים על מזרון ים ויאסון השבור כולם בתוך הבריכה, דודינה עושה תנועה קטנה, משכשכת בידה במים ומתיזה כמה טיפות לכיוון יאסון והרגע הזה מצמית. רק פעם אחת ראיתי קודם שחקנית המצליחה בתנועה האחרונה שלה על הבמה לעשות עוד משהו. זו הייתה רובינה ב"עצים מתים זקופים" כשהיא עולה במדרגות לכאורה למות בחדרה, מלכותית כדרכה, ועל רקע המסך היורד מפילה מעל גבה את הצעיף העוטף אותה. למה? מי שלא ישב בתיאטרון לא יכול להבין. אין הרבה רגעים כאלה. דודינה מדברת על הזרות שלה והגלות, אך בבימוי לא ניתן לזה פירוש, היא מתנהגת כמו אישה מודרנית, כמו שכל הביום מודרני, ואין בה את סימני היותה בת תרבות רחוקה. נכון היא כבר עשר שנים ביוון אבל עודנה מכשפה ממקום אחר. אני זוכר את הזעקות של רובינא מרעידות את האולם של הבימה. כאן הכול נשלט, שקט. חסר אולי רגע של דרמה, של זעקת הלב והמעיים. לא רק המוח.

אפשר לדבר רבות על שנאת הנשים של אוריפידס, ואולי להיפך על היותו מבשר האישה הכוחנית הפמיניסטית, הנלחמת על שלה בלי גבול. ומרימה נס מרד בגברים, בשלטון הגברי. אפשר לנתח את מושגי הבגידה של כולם בכולם. על אכזריותה הכישופית. הכול ישנו במחזה, גם בגרסתו המקוצרת, אם כי לעתים רק בתוך משפטים חפוזים.

האם אהבתי את הבימוי של לנה קריידלין. לא ממש. היא הפכה את הטרגדיה למשהו קרוב יותר לדרמת דוקוטלויזיונית על אישה שנטרפת דעתה מאהבה. לא נשאר שום סימן למחזאות קלאסית גדולה, קצת גם באשמת התרגום והעיבוד של בן בר שביט שדילל מדי את הטקסטים ההכרחיים.

עקרונית אין לי דבר נגד אינטרפרטציות מודרניות המנסות להביא מחזות עתיקים למציאות בת ימינו ולהוכיח את האקטואליות שלהם. מה גם שרוב שחקנינו אינם אמונים על משחק קלאסי. הבמאי הגאון טיירון גטרי היה הראשון שביים בהבימה את הסוחר מוונציה בחליפות ערב מודרניות. זקני הבימה הרגישו מאוד לא נוח. מכיוון שמזמן לא הוצגה כאן שום גרסה של מחזה תקופתי אינני יודע איך נראים בימינו השחקנים הצריכים ללבוש טוגה או גברים בחצאיות יווניות. בעבר הם היו נבוכים ולא ידעו איך מתנהגים בטייטס וגרביונים. מי רצה לראות את פינקל ומסקין או מאוחר יותר קוטלר ותאומי בחצאית ורגליים ערומות. הצעירים של תיאטרון גשר נראים כאילו היו מסתדרים לא רע חשופים בחלקם. והם מצליחים ברובם לשכנע בתפקידונים הזעירים שהותיר להם העיבוד. אם כי לא הבנתי את תפיסת התפקיד של אמנון וולף בתפקיד מלך אתונה המבטיח למדיאה מקלט. הוא משחק אותו כאיזה נער מתחכם, לא מלך, לא אפשרות של הצלה. סתם נער זרוק שהתגלגל במקרה לבריכת השחייה לביקור. גלעד קלטר במונולוג שלו, בתפקיד השליח המספר את דבר מותה של אשת יאסון ואביה מצליח להביא ניחוח של רגע קלאסי יותר. כל האחרים, האחרות בעיקר משמשות כדמויות רקע לדודינה.

המוסיקה של אבי בנימין מעלה בזיכרון רגעים של נינו רוטה, לא הקרקסיים, הנוגים. והתאורה של במבי, תאורה שלא רק משרתת את המחזה הכי טוב שאפשר אלא עוזרת להראות את דודינה שפניה משתנים לחלוטין כשהיא מוארת מזוויות שונות והיא נראית אחרת מאמצע המחזה. שינוי דרסטי לחלוטין שעוזר לראות את השינוי שחל בה.

ואחרי כל ההסתייגויות, תמיד נשאלת השאלה, אז ללכת? והתשובה היא כן. ללכת. אינני יודע מתי שוב נזכה להצגה שיש מבצע ענק כל כך של שחקנית. וכמה אפשרויות כבר יש לנו לראות כאן מחזות קלאסיים גדולים. לכו לראות, לא תצטערו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן