אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המתנדב / תיאטרון הספרייה רמת גן


התמונה של דן לחמן

אני חייב להודות שמאוד לא התחשק לי ללכת לראות את ההצגה "המתנדב". מחזה העוסק בחולה איידס ומתנדב המלווה אותו בדרכו האחרונה.הרגשתי ששילמתי כבר מזמן את חובי למחלה הארורה הזו. התנדבתי מספיק וליוויתי את טובי חברי למותם. הייתה בי התנגדות מוחלטת לנושא. אך שמעתי טובות על ההצגה ובסופו של דבר הלכתי והתכוננתי לשנוא כל רגע. לא חשבתי שאחרי מלאכים באמריקה משהו בנושא יצליח לעורר בי איזה רגש מחדש.דן קלאנזי כתב מחזה עם הרבה פחות יומרות. לא מחזה עם משמעות פוליטית על מלחמה באיידס, אלא מחזה " מהחיים" של מי שמכיר מקרוב את המכניקה שבין החולה למתנדב. מחזה לשנים, כשהאחד כמעט ואיננו זז. מתנדב שזה עתה גמר קורס מתנדבים לליווי חולים בא ללוות את החולה הראשון שלו. להיות לו לחברה. לספק לו את צרכיו. אני מכיר את הסיטואציה מקרוב.החולים בדרך כלל שקטים ומפוחדים. אלו שעיניהם פעורות כי המחלה איכלה את השרירים ורובדי שומן הפנים והם מפחדים.ומה שמופנה אל המנדב הוא העיניים הריקות המבוהלות עד אימה. וכל מה שיש לך זה להרגיע, כשאתה עצמך מפוחד. כשאתה יודע שאין נחמה.חלקם מתביישים ואינם משתפים פעולה. עם חלקם אינך מצליח ליצור קשר ואתה מרגיש ככשלון. חלקם מתכחשים. הם אינם זקוקים לעזרה ואינם זקוקים לאיש. אך תמיד ישנם כמה שהם עדיין בשלב הכעס. הם יורקים אש על סביבתם. הם מרים, פוגעניים ומעליבים את כל סביבתם ואינם משתפים פעולה. את המחיצות אצל אלא הכי קשה לשבור. הם מתנהגים כאילו אינם זקוקים לכלום. הם כועסים עליך שבאת בכלל ואינם משתפים פעולה. את אלה הכי אוהבים בסופו של דבר. כי היחסים " מתבשלים" אחרת. אין הכרת תודה. מצדם ישנה קנאה בזה שאתה המתנדב תצא בעוד חצי שעה בריא לחייך בעוד הוא יהיה עוד יותר חולה בעוד חצי שעה.

המתנדבעל זה המחזה. ועל עוד כמה רגעים יקרים ובלתי נשכחים בהם נופלות המחיצות. בהן נוצר ולו לכמה דקות קשר אמיץ כנה וחם. קשר שהוא מעבר לקללות והעלבונות. קשר של גילויי אנושיות וקרבה גדולה. התאהבות כמעט.קלאנזי כתב מחזה אינטליגנטי מאוד לשניים. מלווין החולה הצמוד למיטתו, וכל מה שיש לנו על הבמה הוא סמל לחדר בית חולים ומיטה במרכזה. ויש לנו את אדם המתנדב הבא לתמוך.יפה עשה קלאנזי ששינה כאן את היוצרות. חולה האיידס איננו הומו. הוא נרקומן, איש רחוב, כזה שגם מכר את גופו בשביל מנת סם. אדם מורה. הומוסקסואל רך. נבוך. מבולבל כי זו הפעם הראשונה שנכנס לחדר להציע את שרותיו כשהוא חושש ממה יפגוש שם ורגע אחרי זה מבוהל ופגוע מ"הפציינט" הרעשני שלו. זה הלועג ממנו. המעליב והדוחה אותו.בדקות הראשונות חשבתי שקלאנזי עשה טעות כשכתב סצנות קצרצרות בנות כמה משפטים, בהן אדם נכנס אומר את שלו ויוצא שוב. מחזה שכולו כניסות ויציאות מהבמה. עם שינוי היחסים בין השניים הכניסות והיציאות המחישו את הזמן שעבר. את השינויים שכל אחד מהשניים עובר ואת היחסים הנבנים לאיטם.מלווין עוד ממשיך לצחוק מאדם. קורא לו מתרומם ועוד מיני שמות, אך מתחת לפני שטח כבר הולכת ומתרקמת רקמה חדשה לחלוטין. אדם כבר איננו מפחד ממלוין הוא כבר מכיר את חוש ההומור והשפה הבוטה.אדם קונה למלוין לראשונה בחייו ירחון פורנוגראפי סטרייטי שהוא מתבייש להחזיק ביד, ומביא לו אותו לבית החולים הקתולי כדי שיוכל לאונן. היחסים ביניהם עוברים כמה וכמה שינויים.הטוויסט הגדול של המחזה מתרחש בשליש האחרון של המחזה. מלוין מתבשר שהוא צריך לעבור להוספיס שם יטופל בימיו האחרונים.אדם המורה החששן מלמד את מלוין לקרוא כשזה אומר שאיננו יודע לקרוא, אם כי ייתכן מאוד שהוא משחק בו משחק והוא קורא היטב. כי את ההוראות ממדריך המתאבדים הוא קורא מצוין.מכאן עובר המחזה פאזה. ממחזה מצחיק למדי הוא הופך להיות ויכוח פילוסופי כל זכות האדם על גופו. נושא מאוד מדובר וחשוב בימינו. אורח שהוזמן לארוחת ערב צריך לעזוב לפני שהמארחים שלו מתחילים לפהק, הוא מנסה להסביר, ומשם הוויכוח עובר לפסים עמוקים יותר.רועי הורוביץ ביים וגם משחק את תפקיד אדם. לא קל לביים מחזה כזה שכולו כניסה ויציאה של דמות אחת. ובכל זאת הוא הצליח ליצור מתח פנימי בשילוב שבין שותפו לבמה שמעון מימרן בתפקיד מלוין. הוא הוליך יפה את שינויי מערכת היחסים ויצר הצגה שהיא יותר מנוגעת ללב. המזוג בין הצחוק והדרמה עובר בצורה מדויקת. נדמה לי שעין לא נשארה יבשה לחלוטין באולם.הורוביץ משחק את אדם בצורה כל כך משכנעת עד שלפחות ברגעים הראשונים עד להתפתחות הדמות הוא נראה כאילו הוא משחק את עצמו בצורה הטבעית ביותר. וזו מחמאה לא קטנה. הוא הולך ומשתנה לעיננו ככל שהיחסים בין השניים מתפתחים. לעתים הוא מתקדם לעתים נסוג. ומשכנע בכל רגע.

המתנדבשמעון מימרן משכנע כמלוין הפרא. הוא לועג הוא מעליב אך מתחת לפני השטח הוא נצרך. והוא משכנע בכל מעבר קטן שהוא עובר עד לרגעי הידידות הגדולה בסוף המחזה. הרגעים המחיצות נופלות ושוברות את לב הצופים כמו את לב השניים.ישנו עוד תפקיד אחד קטן, של נזירה,אחות, הנכנסת יוצאת לרגעים מהחדש. תפקיד ללא טקסט שכולו התנהגות. אורה מאירסון מצליחה אפילו לשעשע בדמות הנזירה המחמירה.נכון שהמחזה הוא על חולה איידס. ולמרות מה שחושבים האיידס לא נעלם. אנשים ממשיכים למות ממנו. אלא שקל מאוד לשנות את שם המחלה ולהישאר עם הדיון החשוב מאוד על זכות האדם לסיים את חייו מרצונו ובכבוד.אנשים ממשיכים לחלות. התרופות אינן עובדות על כולם. ובתוך סטטיסטיקת המתים באיידס לא נספרים כלל אלו שהתאבדו כשרק התגלתה להם המחלה.ואם לחזור להמלצה שכבר המלצתי לא מכבר. הרי שההצגה הזו היא עוד הוכחה שתיאטרון הספרייה ברמת גן הופך להיות תיאטרון של הצלחות.ההצגה הוזמנה לייצג את ישראל בפסטיבל הלאומי לאמנויות בדרום אפריקה ( יולי 2011) ובפסטיבל התיאטרון ההומו לסבי בדבלין (באוקטובר 2011)ההצגה יצאה כעת לסיבוב הצגות בארץ ותחזור לרמת גן במרץ. עוד מחזה שכדאי לרשום ביומן להתכונן לקראתו.

צילום: אייל לנדסמן.תמונות באדיבות תיאטרון הספרייה

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן