אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מכולת הקאמרי – בית ליסין / הקאמרי


התמונה של דן לחמן

יפה עושים התיאטראות שהם מעלים מדי פעם מחזה ישראלי שהוצג לפני שנים רבות ובודקים את תקפותו לימים אלו. הפעם הקאמרי ובית ליסין משתפים פעולה, דבר מבורך בפני עצמו, בהעלאת המחזה "מכולת" של הלל מיטלפונקט שהוצג בהבימה ב1982 וזכה להצלחה. מיטלפונקט הוא אחד המחזאים הפוריים ביותר שלנו. כארבעים מחזות שלו הועלו כאן במשך השנים. מחזאי "חברתי" המשקף בדרכו את הלכי הרוח של הזמן.מיטב הכוחות חברו אז להצגה ליא קניג, נחום בוכמן, שמעון פינקל, עדה טל רבקה נוימן צבי שטולפר ואבי אוריה.מעניין לבדוק את ההבדלים של ההצגה ההיא לזו של היום. לא מבחינת המופע עצמו אלא מבחינת קבלתו.המחזה מתרחש בתחילת שנות השבעים ועוסק בבעלי מכולת שכונתית. משפחה פולנית החיה ביפו בבית שהיה רכוש נטוש. הם בעלי המכולת הנמצאת בקדמת הבית ( לא נראית על הבמה) והמשפחה גרה בחדרים שמאחורי המכולת, כשחדר המגורים הפך להיות מחסן. המחזה הוא על החלום של אותם עולים שכבר לא היו חדשים, לעבור לגור בבת ים. העתיד הוא בת ים. לשבת על מרפסת מול הריוויירה של בת ים. החלום ושברו, כמובן. חלומות מתגשמים לעתים רחוקות. הם בונים את החלום על גבי חלום נוסף שיקבלו סוף סוף את כספי השילומים מגרמניה.

ב1982 הנושאים הללו היו טריים מאוד בזיכרון. לא כולם קיבלו עדיין שילומים. עורכי דין רבים עסקו והתעשרו מהתעסקות בכספים העתידיים.הפולנים הרוויחו אז ביושר את השם שזכו לו בחברה. אמהות פולניות. התנהגות פולנית. מלחמת מעמדות פנים קהילתית. אני באתי מורשה, ביאליסטוק, לודז', אתם מאיזו עיירה נידחת שאף אחד לא שמע עליה. אנחנו מדברים פולנית גבוהה, אתם שפת איכרים. זו לא פולנית בכלל.באותם זמנים כולם זכרו עוד את חנויות המכולת השכונתיות לפני שנכנעו לסופרמרקטים החדשים והתחילו להעלם מהנוף. מאות רבות של משפחות שנשארו פתאום חסרות פרנסה. מכולת

חנויות המכולת היו מוסד חשוב מאוד. צריך היה לשמור על קשרים טובים עם בעל המכולת, כדי שתקבל את רבע חבילת החמאה הגדולה ולא את הרבע הקטן. שיסכימו לרשום לכם על החשבון. מצד שני בזו להם אבל באו לשמוע ולהשמיע את רכילויות השכונה.בעלי המכולת הרגישו נעלבים חברתית. לא מכובדים. הם ידעו מה חושבים עליהם, מכולתניק גזלן היה כינוי נפוץ. אני זוכר שבאחד השעורים בבית הספר ( לפני שישים שנה? ) היינו צריכים לספר על ההורים שלנו. ילדה אחת אמרה שלהוריה יש חנות. המחנך שאל איזו והיא התקשתה להגיד מכולת. היא התביישה בעובדה עוד ימים רבים אחרי ימי בית הספר.כמה וכמה דמויות משתתפות במחזה. אב זקן, בנו בעל המכולת גבר שחלום ההתעשרות מביא אותו לבזבז כספים עוד לפני שראה אגורה. אשתו, אימא אווזה שתלטנית הרודה בכולם מכוונת את חייהם. אחיו, הפרולטר, המשורר באידיש ואיננו מפרסם כלום, איש איננו קורא אותו, קומוניסט המחפש רבולוציות, אך גאה בשן הזהב בקדמת פיו,ושונא את חנות המכולת. בן צעיר החולם על שינוי וישן כשחבית הדגים המלוחים צמודה למיטתו. וכן כמה שכנים שהם גם לקוחות.נדמה לי שהיום ההצגה מצחיקה יותר כקומדית התנהגויות. כואבת פחות. הצחוקים הפעם נוסטלגיים ומתרפקים על מה שהיה. דור האבות הפליטים שהגיעו ממחנות הריכוז הגטאות ומחנות העולים הסתדר בחייו, וחלקם כבר לא אתנו והם זיכרון בלבד. הם נלחמו על מקומם וזהותם בניהם הגשימו את השאיפה להיהפך לישראליים, מקומיים. בעלי זהות. גם אם חלקם, כמו תנחום הבן הצעיר עוד הספיק להיוולד במחנה עקורים המחזה איננו נוסטלגי בכתיבתו אך היום מותר לצחוק בפה מלא. צחוק של געגוע לימים שלפתע נראים יפים יותר. המחזה ברובו אכן מצחיק.

מכולת

למחזה יש לכאורה שני סופים. בתמונה הלפני אחרונה יושבים ההורים וכמעט משלימים עם גורלם. הקהל קיבל את התמונה הזו כסוף ומחא כפיים, אלא שאז עלתה תמונה נוספת, מרה יותר, בה מגורשת המשפחה מהבית והופכת לחסרת כל. כשהם עוזבים את החדר הריק אומרת האם "נתחיל מחדש. כבר התחלנו פעם עם פחות מזה". סוף שגם הוא השלמה בצורה אחרת.מיטלפונקט ביים הצגה סוחפת בקצב מהיר הנעה בין הדיאלוגים המעלים בזיכרון צורת התבטאות שנעלמה כבר ולכן מצחיקה, לבין המעמדים עצמם שאינם מצחיקים כלל. הוא הצליח להדריך ולהוציא מלהקת שחקניו את המיטב שבהם.נטע הקר יצרה תפאורה מצוינת של דירה בבית ישן ולא מתוחזק שכמעט אפשר להריח ממנה את ריח העבשות. כל מי שהיה אי פעם במכולת, זה מה שהוא זוכר.עופרה קונפינו שיחזרה בצורה מהימנה מאוד את תלבושות שנות שבעים לצעירים, חלוקי המכולת לאם. ומחזירה באחת לתקופה. תיקי דיין משחקת את לייטצ'ה האם שעל כתפיה מוטל כובד המחזה וכל משפחתה. אישה שחייה מלחמה. מלחמה בחיים מלחמה להחזיק את משפחתה ולנהל את חייהם ומלחמת החלום שלה. לברוח מיפו, אל העתיד. גם אם העתיד הוא בסך הכול דירה קטנה בבת ים. להגיד שהיא מצוינת יהיה מעט מדי.

מכולת

תיקי השחקנית היא דוגמה מצוינת לשינוי החברתי שחל בנו. רובנו מכירים את הפרודיה שהיא שרה "חמוץ לי חמוץ לי" מעטים יותר זוכרים שתיקי בתחילת דרכה הייתה זמרת, אולי בין ראשונות זמרות הרוק. בימים ש"תל אביב" עדיין לא אימצה את התרבות הזו ברמלה היו כמה וכמה מועדונים שתל אביבים חובבי המוסיקה הזו היו נוסעים אליהם. תיקי הייתה הזמרת המובילה במועדונים ההם. אחר כך התגלתה כשעברה לתיאטרון והשתתפה בהפקה של המחזה "הצילו" של אדוארד בונד האנגלי. בהפקה פרטית של תאטרון קליבאן שזו הייתה ההפקה היחידה שלו. הצגה שלא הצליחה בארץ, מחזה אלים מדי לימים ההם, כי עסקה בחבורת פרחחי רחוב שבסצנה המרכזית הורגים תינוק סתם כך. תיקי הייתה מצוינת בתפקיד "הפרחה" האנגלייה. דודו טופז גם הוא שחקן מתחיל היה הצעיר האלים. לקאמרי הגיעה עם חנוך לוין להצגת "מלכת האמבטיה" ומאז היא שם. "הפרחה" הפכה לשחקנית מכובדת.היא מצחיקה כשהיא משמרת כאן את דימוי וגינוני הפולנייה, בהתנהלות הפיזית שלה על הבמה,. בשתלטנות שלה במשפחה, בשבירה שלה לקראת הסוף, כשהיא נשברת ועולה שוב עם תקווה חדשה, כעוף החול.יוסי גרבר בתפקיד האב הזקן שעל גבו נבנית תביעת הפיצויים. לא צריך להוכיח מחדש בכל פעם שהוא שחקן נפלא. הוא עובדה בתיאטרון. בסצנות קצרות הוא מצליח לעבור מערמומיות הזקנים שלו לנבכיות. הפולני שלא השתנה ולא רוצה להשתנות. החולם בגילו לפתוח עסק חדש של לנדרומטים, מכבסות אוטומטיות, עסק שעוד לא נראה כמוהו בארץ, בכסף שיקבל מהגרמנים ולא ייתן למשפחתו.אבי אוריה ששיחק בהבימה תפקיד תנחום הילד הצעיר משחק בהפקה החדשה את דמותו של האב, תפקיד ששיחק בוכמן. משהו מאין העברת לפיד בין דורי. יוסל. בעלה של לייטשה. גבר שנשלט לחלוטין על ידי אשתו. חולם ומבזבז את כספי הפיצויים שעוד לא התקבלו. הוא מצליח להחיות בזיכרון את חלקלקות בעלי המכולת. שבבית הוא איש קטן שאשתו מכתיבה את חייו, עד שהוא מתקומם.יצחק חזקיה מצוין כדרכו כמשורר הקומוניסט העצלן והמתנשא,בשפת גופו, בתנועת ראשו. מאמין לרופא השיניים שהוא אישיות אקסטרווגנטית ומתהלך כטווס. פעור את פיו ומתגאה בשן הזהב.

מכולת

חנה רוט, שחקנית נפלאה שלא ראיתי אותה על הבמה בשנים האחרונות חוזרת להפגין כאן את יכולותיה בתפקיד השכנה הרכלנית המניפולטיבית. עוד פולניה. וכאילו חסרה רק עוד פולניה אחת כדי להשלים את שלישיית הפולניות מזהו זה ( קושניר גליקמן ומוני מושונוב) שעדיין לא התקיימה בימי כתיבת המחזה.

יניב לוי הצעיר הוא תנחום, הבן החולם על עתיד אחר. מאוהב בשכנתו היפה העומדת בפני גירושין. המעברים שלו בין הנער הנכנע לאמו בצעיר המאוהב החולמני והמתפקח נוגעים ללב.אומר עוד דבר הנוגע לצוות. מזמן לא נראתה על הבמה קבוצת שחקנים אמינה כל כך המשחקים משפחה ונראים כאילו איזו התאמה מדויקת שוררת ביניהם. קל להאמין שתנחום הוא בנם של לייטצ'קה ויוסל, שיוסל ולייטצ'קה הם זו שמרוב שנים משותפות הפכו להיות דומים באיזו צורה פנימית.המחזה כתוב היטב ההצגה עשויה היטב. המחזה אולי לא יופיע בספרות הקלאסיקה הישראלית אך בכל פעם שיועלה בשנים הבאות בכל פעם שתיאטרון יוכל לקבץ צוות מתאים הוא ייהנה את הצופים ובכל מחזור ממקום אחר בחייהם. הצגה שהיא מבדרת ובאותו זמן איננה בידור לשמו. היא תיאטרון מקצועי כמו שצריך.

צילומים יוסי צבקר. באדיבות תיאטרון הקאמרי.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן