אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סיפור הפרברים / תיאטרון בית צבי


התמונה של דן לחמן

סיפורבית צבי לקח על עצמו מבצע לא פשוט בבחירת המחזמר סיפור הפרברים. מחזה הדורש יכולות גדולות מהרגיל הן בשירה, מחול ומשחק.המחזה המבוסס על עלילת רומיאו ויוליה הועבר לניו יורק של שנות החמישים. המשפחות היריבות הפכו להיות לבנים נגד פורטוריקנים. הג'טס נגד השרקס.רומיאו הפך לטוני. יוליה הפכה למריה. האומנת לאניטה וכך כל המשתתפים. הסיפור הרי מוכר. טוני הלבן ומריה הפורטוריקנית מתאהבים והאיבה שהייתה בין הקבוצות קודם לכן הופכת למלחמת מוות. המחזה מורכב מאוד כי הוא מתרחש בהרבה מקומות. ברחוב. במתפרה. בדראגסטור. באולם ריקודים. במגרש ריק. גגות. חדריהן של מריה ואניטה וייתכן ששכחתי עוד מקום התרחשות אחד. קשה מאוד לשמור על קצב ורצף במעבר ממקום למקום.ב1964 גיורא גודיק שהיה אז אמרגן ועוד לא היה לו תיאטרון משלו הביא לארץ קבוצה להעלאת המחזמר סיפור הפרברים.בניגוד למקובל הוא לא הביא הפקה קיימת אלא להקת צעירים שהייתה צריכה ללמוד לעבוד על המחזה ולעשות עליו חזרות בארץ.התמזל מזלי וקיבלתי רשות לשבת שבוע בחזרות שהתקיימו באולם נחמני הישן. על הבמה עבדו הרקדנים ובחלק התחתון למדו הזמרים לשיר עם פסנתר. אחרי הפסקת צהרים הרקדנים למדו לשיר. ישבתי ארבע ימים וראיתי איך נבנה מחול הפתיחה. צריך לשים לב, ולא רק בריקוד הפתיחה איך לכל אחד מהרקדנים יש תנועה שונה מחברו המתאימה לאופיו ואיך הכל משתלב יחד.הייתי צעיר מאוד ולרגע היה נדמה לי שאני מכיר כבר את כל הצעדים ויכול להחליף מישהו. מגוחך כמובן.בבכורה, כשתחילה השריקה והתזמורת החלה לנגן עורי סמר. לא הכרתי את המוסיקה עם תזמורת מלאה. ואז הם קפצו כולם אל הבמה ומאותו רגע הייתי מהופנט. בסוף הערב בכיתי מהתרגשות. לא בגלל הטרגדיה שבסיפור אלא מהשלמות התיאטרלית. שכמוה לא נראתה בארץ.רק כדי לנסות להסביר. לקראת סוף החלק הראשון ישנו קטע בו כל המשתתפים שרים כשכל אחד במקום אחר. הג'טס על גג אחד. השרקס על גג אחר. טוני בדיינר. מריה בחדרה. אניטה בחדר אחר.והנשים ברחוב מסביב. כל אחד מתאר בדרכו את הצפוי הלילה.פנס מאיר את הגברים על גג אחד, כבה ונדלק במקביל על גג אחר, מצד אחד נכנס ( על מסילה) חדרה של מריה, על מסילה מצד אחר חדרה של אניטה. הדרגסטור בקצה הבמה והנשים מפוזרות בין הבתים. זו אחת השישיות המוסיקאליות המרשימות ביותר והקשות ביותר לביצוע סינכרוני. הם אינם שרים אותו דבר,כל אחד שר את המוטיב שלו, והכול צריך להתחבר. מזכיר את השישייה המפורסמת באופרה לוצ'יה דה למארמור. כאן כמובן החלק נראה קצת אחרת בגלל הבמה. הגברים שרים מהאולם, הנשים על הבמה ואז הם מתאחדים.את המחזה כתב ארתור לורנץ את מלות השירים סטפן זונדהיים, שאז עדיין לא כתב מוסיקה. לאונרד ברנשטיין איחד את הידע שלו במוסיקה קלאסית עם הצליל של המוסיקה המודרנית. הזוג יצר תכליל מאוד לא מקובל לסוף שנות החמישים לברודווי שהייתה מוצפת במוסיקה מתקתקה. את הבימוי והכוריאוגרפיה יצר גאון אחר, ג'רום רובינס.

סיפורהבכורה התקיימה ב1957 ואחרי מעט גמגומים זכה להצלחה אדירה. ב1961 הפך המחזמר לסרט. ומה שמעניין הוא שכמעט כל הלהקה שהייתה בארץ מופיעה בסרט בתפקידי המשנה, כדי להשאיר מקום לכוכבים. הסרט קיבל אוסקרים באותה שנה בכל ענף אפשרי, (מלבד התפקידים הראשיים) ומאז מעלים אותו מחדש מדי כמה שנים. כך שלמעשה המחזה הוצג כבר אלפי פעמים. ולא רק בברודווי, חוגי תיאטרון ובתי ספר מתמודדים אתו. זה הפך להיות המחזמר האמריקאי הקלאסי הייצוגי ביותר, יותר מאוקלהומה שנשא את הכתר קודם לכן.המעניין הוא שלאונרד ברנשטיין לא ניצח מעולם על המחזמר. בזקנתו הקליט סוף סוף את המוסיקה שלו כשבחר בזמרי אופרה ידועים לתפקידים. קירי טה קנאווה הייתה מריה. חוזה קררס טוני. טטיאנה טרויאנוס אניטה. הניצוח של ברנשטיין מחשמל, אבל היה לי קשה להתרגל לקלות אופראיים מדי בשירה. לא זכרתי ( כי לא ראיתי) שהמחזה הוצג בעבר בהבימה עם אקי אבני. בתרגום המצוין שהכין אז אהוד מנור משתמשים עכשיו בבית צבי והוא נשמע טרי מדויק.יאמר מיד לזכותו של מיכה לבינסון שביים את ההצגה הזו שלא ניסה להמציא את סיפור הפרברים מחדש. במגבלות של הפקת בית ספר על במה קטנה הוא הצליח לשחזר בהצלחה מרבית את ההצגה המקורית. וזה לא העתק ולא פשוט. הוא הצליח להעמיד הצגה שוטפת ושוצפת. לעבוד עם תלמידים שאינם רקדנים ולא זמרים וליצור הצגה מרנינה מאוד. אם אפשר להשתמש במלה מרנינה כשמדברים על טרגדיה. ומלבד מחול אחד שנחתך , ושהורד גם בסרט, שבו שלוש רקדניות רוקדות את מריה בחלום ( יש מקום בשבילנו) דבר המקצר את ההצגה בכמה דקות, לטובתה.

סיפורגם יאיר ורדי לא ניסה להמציא את הגלגל מחדש. הוא הלך בעקבות הכוריאוגרפיה המקורית ויאמר לזכותו שהצליח להוציא מצוות צעיר חסר נסיון שאינם רקדנים מקצוענים את הדבר הדומה ביותר למחול שאפשר היה לתאר. וזה נס קטן בפני עצמו. כך שההצגה הזו היא רפליקה ליצירה מדהימה ומצליחה להיות גם כאן סוחפת מאוד.מוכרחים לציין את התלבושות שהכין ברק חודריאן. שמלות הנשים נראות כל כך מדויקות ואוטנטיות לתקופה כך שאנו נכנסים מיד לתקופה המדויקת.למרות שיש במחזה ארבעה תפקידים ראשיים הרי שמרכז הכובד מוטל על להקה של כשלושים שחקנים.אני חייב להודות שאף פעם לא אהבתי את התפקידים הראשיים. הם כפויי טובה לשחקנים. הם רומנטיים עדינים אך לרוב טובעים בים התנועה והרעש של הלהקה.למרות שיש להם כמה שירים טובים משלהם ודואט אהבה משותף הרי שמבין הדמויות אניטה היא זו הגונבת בדרך כלל את ההצגה, למרות שתפקידה לא ממש גדול. אחריה ברנרדו מנהיג השרקס.לבינסון הנחה את שחקני השרקס לדבר במבטא ספרדי אמריקאי, זה עובד טוב, אך מדי פעם הם שוכחים ומדברים במבטא רגיל. יאמר לזכות ההצגה כאן, יהודה אברון בתפקיד טוני ויעל נחום בתפקיד מריה הצליחו לא ליפול לחלק מהבורות.

סיפורהמוסיקהשומרת על המקצבים המסובכים ומכריחה את הלהקה לשמור עליהם. ובהחלט היו רגעים בהם אפשר היה לתפוס את אחד הרקדנים סופר עדיין את הקצב. שתי הצגות נוספות וכולם יהיו בטוחים.יהודה אברון הוא זמר טוב להפתיע. הוא עומד בכבוד בכל המקומות הקשים לשירה בטונים הגבוהים ושברי הסולמות. ותכונה נוספת שמאוד הערכתי היא מראהו. בדרך כלל התפקיד ניתן לבחור מעודן יחסית, אם ניקח לדוגמה את ריצ'ארד ביימר ששיחק בסרט, שהיה נמושה מעצבנת. וטוני צריך להיות כאחד הגברים האחרים כי הרי היה מנהיג הג'טס, לפני שהתחיל לעבוד בדראגסטור ולהתבגר. אברון נראה טוב בהחלט, הוא איננו רך מדי ובדרך כלל אמין.יעל נחום משחקת את מריה. למרות שהתפקיד עצמו חיוור היא מצליחה להיות ענוגה ומאוהבת לשיר היטב להתנועע נכון ולגעת בלב. את דואט החתונה, שלא אהבתי אף פעם היא מבצעת ( יחד עם אברון) בצורה פחות מעצבנת מהקלטות שאני מכיר. אפילו את הסצנה האחרונה שבדרך כלל איננה נסבלת היא מצליחה לעשות בצורה משכנעת.רן גוזי ששיחק את ברנרדו הזכיר מאוד את ג'ורג' צ'אקיריס ששיחק את התפקיד בסרט. גבוה, דק גזרה, ומתנועע מצוין.מורן זפרני הייתה אניטה טובה, אך האנרגיות והאינטנסיביות שלה לא גרמו לה לגנוב את ההצגה, למרות שבשיר אמריקה הייתה מצוינת.כבר אמרתי שהלהקה משכנעת, בעיקר בקטעי המחול. במה שאמור היה להיות קטעי משחק והדיבור הם נראו לעתים כאילו היו רוצים שהם יעברו מהר כדי להגיע לשיר או לריקוד. אני מניח שבעוד שתיים שלוש הצגות יהיו בטוחים יותר וכל הדברים הקטנים הללו יבואו על תיקונם. דבר אחד שכנראה כבר לא יתוקן הוא השימוש בקול הדיבור שלהם. הם הודרכו היטב לשירה ומחול אך כולם כמעט מדברים בקולות שטוחים מדי.

סיפוריש עוד תפקיד אחד שצריך לציין. דוק, הבעלים של הדראגסטור שניק עובד בו. דניאל סטופין שיחק אותו היטב, אך כאן שלא באשמתו כמובן נתקלים בבעיה מסוימת. זהו התפקיד של האיש המבוגר היחיד במחזה ( מלבד שני שוטרים) והוא אמור להיות קול התבונה. המבוגר הרואה מה הולך לקרות ולא מצליח לעצור. אך מבחינת דמות סטופין היה בסדר גמור. יש במחזמר המון שירים מוכרים מאוד. אני לא בטוח שלצופים הצעירים, אך המבוגרים בהחלט יכולים לזמזם בליבם יחד עם הזמרים.למרות כל ההסתייגויות אני אחזור להתחלה. ההצגה סוחפת ואפילו מבריקה. שווה לטרוח להגיע לרמת גן. ואם אגיד שהתרגשתי שוב הרי שזו לא רק נוסטלגיה אלא ביצוע מבריק ומרגש.צילומים באדיבות תיאטרון בית צבי

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר