אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

וויצק בקאמרי


התמונה של דן לחמן

גיאורג ביכנר מת בגיל 23. את מחזהו (השני) וויצק לא גמר לכתוב. לאחר מותו בטיפוס נמצאו אוסף הסצנות ממנו הורכב המחזה המוצג היום. למרות שנקבעה איזו גרסה של הצגת המחזה, למעשה כל במאי ופרשן יכול לשנות את הסדר ולהציג את המחזה לפי תפיסתו.ביכנר נחשב לאחד מאבותיו של התיאטרון המודרני. הוא עומד על קו התפר שבין תיאטרון הבגדים היפים, כלומר מחזות על החברה הגבוהה המצריכה בגדים מפוארים, לבין מחזות העוסקים באדם הפשוט. לעולם כבר לא נוכל לדעת לאן היה מוליך את כישרונו.וויצק הוא האדם הפשוט. פשוט מאוד. חיל חסר דרגה הנותן שיערכו בגופו ניסיונות מדעיים, והכול כדי שיביא עוד גרוש לאשת בנו איתה הוא חי מחוץ לנישואים.הרבה פרשנויות ניתנו למחזה. פרשנות מרכסיסטית בעיקר בשל מעורבותו של ביכנר הצעיר הפעילות נגד המשטר, וענינו במוסר החברתי . פרשנות אקזיסטנציאלית. פרשנות אנושית פשוטה. כולם מנסים לפצח את חידת וויצק. למה, או למעשה מה הביא אותו לרצוח את מארי, אם בנו. אותה הוא אוהב. קנאה סתם? חוסר יכולת לעמוד יותר בלחץ שהסביבה לוחצת אותו? הרופא מתיר לו לאכול אפונה בלבד כדי להבין את השפעתה על הגוף (כאן הפכה האפונה לשעועית). ביכנר הסטודנט לרפואה חקר עצבים של בעלי חיים. בעיקר דגים. הוא ידע על המחקר בחי משהו.כמובן שבימינו ניסויים בבני אדם קיבלו משמעות מרחיקת לכת.

וויצק

החל מהניסויים של הרופאים הנאצים על יהודים. ומשם הלאה והלאה. רק בימים אלו התפוצצה פרשה בה התגלה שהאמריקאים ערכו ניסוי בו הדביקו בעגבת אלפי אנשים בגואטמלה. ישנה תיאוריה שהאיידס הוא תוצאה של ניסוי על אלפי אנשים באפריקה.הקצינים מתעללים בו ומנצלים אותו. מערכת חברתית שלמה המועכת אותו, מנצלת אותו ו" לוקחת" ממנו את מה שהוא אוהב. את מארי. נלקחה ממנו בכוח הזכות המוקנה לאדם לחפש אושר.מבלי לקרוא לדבר בשמו ויוצק הוא קורבן של מערכת סדיסטית המעוותת את האיש הקטן. חושבים שביכנר כתב את המחזה בהסתמך על מקרה אמיתי. אחד וויצק, שהוצא להורג שאשמת רצח. ביכנר חשב שנעשה לו עוול והשתמש ברעיון.ביכנר לא זכה לראות את המחזה עולה על הבמה. הוא נפטר בשנת 1837 המחזה הועלה לראשונה בשנת 1913. המלחמה לדין צדק התגלגלה לאיטה. כיום הוא נחשב לאחד מהמחזות הקלאסיים הגרמניים.המחזה הוצג בארץ פעמים אחדות. ב1963 הוצג בקאמרי, עודד קוטלר היה וויצק, אך אני זוכר יותר את יהורם גאון בתפקיד אנדרס חברו הטוב של וויצק. שנים אחר שיחק שולי ראנד את התפקיד והיה מזעזע. את ניסים עזיקרי בהבימה ואשר צרפתי בתיאטרון המדרגות לא ראיתי כנראה. קוטלר חזר אחרי כמה שנים להתמודד שוב עם התפקיד בחוג לתיאטרון באוניברסיטה.

וויצקהפעם עומד מאחורי העיבוד איתי טירן. שחקן מוערך שזו לו פעם ראשונה שהוא נמצא משני עברי הבמה. את ההצגה ביימו שניים איתי טירן ואחיו אלון. לאיתי זו פעם ראשונה שהוא מביים. עבודות של אלון ראיתי כבר בבית צבי (היום העשרים וארבע ושלל) וכבר שם התרשמתי מיכולת הבימוי שלו וקיוויתי שיגיע אל התיאטרון המקצועי. כמו בשלל גם כאן התנועה מתוזמנת בכוריאוגרפיה מדויקת, לכן דומני שזה חלקו של אלון טירן.קשה כמובן לדעת מי אחראי על מה בהצגה. אני מנחש שאיתי על התפיסה הפרשנית דרמטית, ואלון על התנועה וההתרחשות הבימתית.ההצגה מתרחשת בבית משוגעים. לרגע חשבתי שאולי זו הולכת להיות פאראפרזה על המחזה "מארה סאד" ,בו משחקת קבוצת משוגעים את סיפור הרצח של מארה. רעיון שעשוי לחבר את וויצק גם למחזהו הראשון של ביכנר "מות דנטון" . אלא שטיראן מציג עולם של שיגעון מוחלט. אלו אינם משוגעים המשחקים הצגה, הם פשוט משוגעים, כולם, ואלו חיי היום יום שלהם. החל ברופא ועד לוויצק. אין מדים צבעוניים על הבמה. הכול לבן אפור.

וויצקהבמה פתוחה לרחבה. היא נראית כמו אולם בבית משוגעים בנוסח הישן מאוד. קירות לבנים מלוכלכים ומתפוררים. כולם לבושים במה שמזכיר כותנות כפיה. וכמובן מאופרים מתנועעים ומתנהגים כמשוגעים. אין עולם נורמאלי לוויצק. ישנה הצדקה לתפיסת השיגעון הזו. וויצק מוצג כמי ששומע קולות. בימינו היה מאובחן כסכיזופרן.השחקנים נמצאים על הבמה כל הזמן, וצריכים להישאר בתוך דמותם גם כשאינם משתתפים בסצנה. כך לכל אורך ההצגה ישנה התרחשות בלתי פוסקת על הבמה. זה מעניין אך אותי זה הוציא מהריכוז כשניסיתי לעקוב אחרי מולטי התרחשויות כאלה. לנסות לראות מי עושה מה בכל רגע. ובהצגה הזו ריכוז הוא הכרחי.טירן לא ביים דרמה ריאליסטית. הכול סמלי, והקהל עובד קשה לפענח מה הוא רואה. בהצגה הזו ישנן שתי קבוצות, האחת באולם, אלו המשחקים צופים ממושמעים, נורמאליים, שבאו להתרגש, על הבמה קבוצה קטנה יותר משוגעים שבאו לרגש. אולי לא לרגש אלא להעמיד שאלה מטאפיזית. הקהל הבלתי מתרגש צריך להשתתף בפתרון שאלות אינטלקטואליות קיומיות.איתי השחקן אמנם סיגל לעצמו טיק קטן, אך הוא איננו משחק מטורף. הוא האיש הקטן. הפשוט. לא חייל, לא כפוף ומדוכא מראש. כמעט פקיד. הוא כנוע כי הוא צריך לשתף פעולה. הרופא עורך עליו ניסיונות בחשמל. בסצנה אחת הוא מוכנס לתוך גלגל אותו אנו מכירים מכלובי עכברים או חיות בית קטנות. האדם כחיית ניסוי. טיראן איננו רגשני בשום רגע. גם לא ברגעי הקנאה כשמארי בוגדת בו. אלא שהקנאה היא כמובן רגש. מהי הקנאה. מכיוון שכל ההצגה היא מנוכרת, הצגה שברכט היה גאה בה, טיראן משחק את הקנאה בצורה מנוכרת. תבינו, זו קנאה. את ההצגה, כראוי למסורת הברכטיאנית מלווים שירים של טום וויטס. שירים המדגישים דווקא את האלימות.

וויצקעל המוסיקה אחראי נדב רובינשטיין. מלבד קלידים, מלווה את ההצגה נגינה על משור הגורמת לאווירת נכאים. נגינה על צינורות ועוד מיני כלים.ההצגה גורמת לחוסר נוחות פיזית כמעט. כל סצנה דורשת פצח אותי, את החידה. היא דורשת מהקהל ללא הרף. מה הכוונה. ישנה הכוונה הברורה שבטקסט, כמובן. צריך להקשיב היטב. ישנה ההתרחשות הבימתית המתחברת לטקסט אך לא במישרין.איתי מביא את עצמו למקום המתאים לו כרגע על הבמה. משחק קר. לא רגשי, וזאת אחרי 700 פעם של המלט. הוא צריך מנוחה מהסוג הזה של התפקידים. הוא מצליח לבטא את הרגשות החרדה, הלחץ הקנאה. אך כל זה נשאר מעט מרוחק. מסומן.שמחתי לראות את רותי אסראסי על הבמה. מאז שראיתי אותה בבית צבי חשבתי שהיא יפה להפליא ומוכשרת עוד יותר. כאן היא משחקת את מארי. זוגתו של וויצק המתפתה לקסמיו הפיזיים של המתופף, בוגדת בוויצק ומביאה עליה את מותה. לרותי יש את אחד הקולות הכי יפים כרגע על הבמות. קול נמוך שהיא שולטת בו ומוציאה ממנו ניואנסים רחבי מבע. יש לה שליטה מצוינת בגופה שהיא משתפת אותו ביצירת הדמות וההתרחשויות סביב לה.עודד לאופולד הוא רב המתופפים. אין לו תפקיד גדול, אך אי אפשר לשכוח אותו. שוב הוא מפגין את עוצמתו הפיזית, והכריזמה הבימתית שלו מבהירה היטב למה מארי נמשכת אל הגבר הזה.אורי רביץ משחק את הרופא ההופך לרגע לכוכב רוק. הוא שולט בגופו, בטקסט המהיר שלו ומצליח להיות דמות מעובדת לפרטיה.ערן מור בתפקיד אנדרס שרגליו נתונות בסד של משותקים הוא החבר. בחלק מהזמן חשבתי שהוא קצת אפור מדי, אך בסצנה האחרונה בה הוא שר שיר ערש לתינוק שלא היה לו אבא ולא הייתה לו אמא.. הוא מלא חום אך גם אלימות.זו איננה הצגה מהסוג הדרמה הריאליסטית הרגשית. מי שמוכן להיות חלק מההצגה ולהיהפך לחלק מהתהליך הבימתי המדהים, ייהנה מאוד. זוהי הצגה מהסוג שאנו מצפים לה בדרך כלל מביקור של תאטרון זר בעל הפקה בין לאומית. עכשיו יש לנו אותה בבית. משלנו.צילומים באדיבות תיאטרון הקאמרי

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר