אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רצח בכביש המהיר / תיאטרון תמונע


התמונה של דן לחמן

אני חייב להתחיל באיזו הצטדקות. אינני הולך מספיק להצגות פרינג'. או בגלל שהן לא מושכות אותי, או בגלל שלא נוח להגיע אני עצלן. וגם מפני שאני שמרן כנראה ונדמה לי שתיאטרון ניסיוני יהווה לי בעיה. אינני יודע מניין לי המחשבה הזו. תיאטרון פרינג' נחשב בדרך כלל לתיאטרון המעלה ניסיונות חדשניים ועומדים נגד התיאטרון הרפרטוארי המקובל. אך לנו אין תיאטרון מקצועי מספיק טוב שיהיה מה לעמוד נגדו.

בדברים שראיתי בתיאטרון תמונע נהניתי מחלק מההצגות. משהו הביא אותי לרצות לראות את ההצגה הזו.

אני חושב שזו דמותו של אייל שכטר. אני לא מכיר אותו דרך המוסיקה שיצר, אך ראיתי אותו פעמיים בסדרות בטלוויזיה והייה בפרסונה שלו משהו מעניין מאוד. אחר בצורה אחרת, אם אפשר לומר דבר כזה. רגיש אך מנוכר. מצד אחד סקרן אותי לראות אותו על הבמה. מצד שני בגלל נושא המחזה חשבתי שאני הולך לראות משהו צעקני והיסטרי. וההצגה היא בדיוק ההיפך מזה.

נתקלתי בזמן האחרון בכמה פסיכופטים ספרותיים. הקצין הרצחני ב"נוטות החסד", קווין ב"חייבים לדבר על קווין", והזוג ההולנדי בספר "ארוחת ערב". יותר מדי פסיכופטיה בהצטברות הדחוסה הזו. ובכל זאת מרתקת.

יש לי עניין רב בנושא ניצול מיני. התעסקתי אתו רבות. כתבתי עליו סיפור. (הקיץ בו הפכתי לבובה).

לא מכבר הוצג בקאמרי המחזה "החגיגה" שענינו ניצול מיני תוך משפחתי.

נושא שאף פעם לא נאמר בו מספיק. הנושא כמו שהוא מוצג בתקשורת הוא על קו הסנסציוני וולגרי, שלא לומר פורנוגראפי. המחזה איננו כזה וזו גדולתו.

רוני פלדמן, שלא נתקלתי בשמו עד כה כתב מחזה לשחקן יחיד. כתיבה מצוינת. מאוזנת, מלאת התפתחויות הגיונית ומתחברת. המחזה כתוב בצורה כל כך מעודנת אם אפשר לקרוא כך למחזה העוסק בזוועה. המעודנות משאירה אותו רחוק מהסנסציוני. ומבליט את הצד האנושי, שגם זו איננה הגדרה מדויקת, של רוצח פגוע בעצמו. לרגע בפתיחה חשבתי שהמחזה מתורגם. הוא מתרחש באמריקה. באמריקה מאוד מדויקת. קל מאוד לדמיין ולהתחבר. ומסתבר שלא רק שרוני כתב את המחזה, הוא גם ביים אותו בדייקנות מרשימה.

רצח

טיבו המיוחד של המחזה והביום יחד הוא בעובדה שאמנם את הסיפור מספר לנו דייויד. הפסיכופט הרצחני, אך בתוך דמותו מתגלמת ונשארת לעיני הצופה דמותו של דייוי, הילד המתוק שהיה לפני שנפגע. מתיקות ששכטר מצליח לצקת בדמות. אז מה? הסבא היה מפלצת? ואולי גם בו פגעו כשהיה ילד, וזה שפגע בסבא,? עד לחטא הקדמון. כי לפחות דבר אחד אנו יודעים היום בוודאות. כמעט כל הפוגעים היום הם תולדה של פגיעה שפגעו בהם בעבר.

במה ריקה, שולחן מואר. אייל שכטר עולה לבמה, וכבר הוא דמות שונה לחלוטין מזו של סדרות המשטרה. יש בו איזה תום. חום. תנועות הססניות. מעט תנועות. רוב הזמן הוא עומד בלי לזוז, עמידה מבוישת במקצת, ומגולל את סיפורו. וכשהוא כבר מזיז יד התנועה נראית מתבקשת. נכונה. מרשימה בגלל המינימליזם הכללי של ההצגה. ממלאת את חלל הבמה.

צפוי היה שההצגה תהייה קולנית. רועשת. מזמן לא נתקלתי בהצגה שקטה כל כך. בשחקן בעל שטף דיבור טבעי לחלוטין. שום ניסיון ללחוץ דרמה מגדילה את הטקסט והסיטואציה. הוא מדבר אל הקהל היושב באולם הקטן מולו. הוא יודע את גודל האולם. ניסיונו כזמר עוזר לו לדייק בהבעה ובווליום.

הוא מתחיל בסיפור מלחמה בוייטנאם. דייויד גיבור המחזה רוצה למות. הוא כמעט מתאבד כשבהיתקלות עם חוליה ווייטנאמית כול חבריו נהרגים חוץ ממנו, כי נשאר רגע מאחור, להיות לבד בנוף המדהים, ולמות. הוא לא מת. הוא הורג את חוליית האויב ומקבל אות הצטיינות. סיפור גבורה של צעיר עם משאלת מות פעילה.

הצעיר הנבוך והנחמד הזה עובר באחת לסיפור הרצח הראשון שלו. הוא רצח את סבא שלו. מכיוון שהסבא ניצל אותו מינית כשהיה ילד קטן. מכאן מתגלגל סיפור ההתפתחות הנפשית של ילד פגוע שאינו יכול לדבר על הפגיעה. הוא שונא ומפחד מהסבא אותו אהב. הסב שנתן לו סוכריות ושוקולדים אחרי המעשה המיני. מאז אינני אוכל שוקולדים וסוכריות, הוא אומר במבוכה. וכך הולכות ומצטברות האסוציאציות לדברים שמסביב, שמאז איננו משתמש, נוגע או אוכל.

הפסיכופטית מתגלגלת ומתפתחת בחשכת נפשו. הוא לא מבין בדיוק. הוא צעיר. הוא מכיר רק את העובדות החיצוניות. חרדה מינית עם הנערה הראשונה. נסיגה מנטאלית לסוכריות אחרי יחסי מין. אני רוצה סוכריות, אני רוצה סוכריות, הוא ממלמל ונזרק מהמיטה.

הוא מתחיל לרצוח זקנים. עוצר על הכביש הראשי כמבקש עזרה. אם הנהג צעיר הוא משלח אותו. אם הוא זקן הוא הורג אותו. יש לו מניע ברור. כל הזקנים אנסים. צריך להגן על הילדים.

הוא לומד רפואה בהצלחה, עובד בבית חולים, ורוצח את הפרופסור הזקן המרושע, שלא יזיק לילדים.

בעיתונים מתחילים לכתוב על הרוצח מהכביש המהיר. הוא לא מבין למה קוראים לו רוצח. הרי הוא מציל ילדים.

זהו הקו הכללי של המחזה. הצגה קצרה. שעה בדיוק, אך היא דחוסה מטלטלת וגורמת לחנק בגרון. יפה עשה רוני פלדמן שהרחיק את ההתרחשות לאמריקה. אם היה משאיר אותו בארץ הוא היה נעשה זול ומניפסטי. למרות שהתקשורת מלאה בסיפורי ניצול מיני של ילדים בזמן האחרון. כאן לוקח זמן עד שהקהל המזדהה יכול להבין שהשם הוא גם כאן. יש במחזה דימויי רגשות ושורות כמעט פואטיות, מאוד יפות ומרגשות. שאייל מעביר אותן ברגישות הנכונה. ניר הדריך השחקן בצורה מדויקת, לא רבים מבצעי משחק כאלה אצלנו.

אייל

ובאשר לאייל שכטר, אינני יודע באיזה מלים לשבח אותו. הוא נראה כמו שחקן שבא מתיאטרון אחר לגמרי מזה המוכר לנו. צריך לראות כדי להבין ובעיקר להיכבש. הצורה בה הוא משחק את הפסיכוטיות המופנמת המתגלה לאיטה. המעברים בהם הוא עובר פתאום לתפקיד הילד שהיה פעם, כשהוא מספר את הסיפור שלו. הדיוק באינטונציה, בתנועה. היכולת המדויקת שלו למתוח שתיקה לעוד כמה שניות במעברים, לדיוק בו היא מקבלת משמעות משל עצמה ומהווה מעבר לקטע הבא. העיניים החמות ולעתים כבויות כבר ההשתקפויות המשתנות בהן, מביעות את סולם הרגשות בצורה כואבת, מדויקת אינטנסיבית אך כבושה. מצאתי את עצמי שואל איך הוא עושה את זה. למה אין לנו עוד שחקנים כאלה.

ראיתי ברשימת ההצגות של תמונע שהוא משחק בעוד כמה הצגות. אני אעשה כל מאמץ להגיע לראות אם השלמות הזו היא חד פעמית או שבאמת התגלה שחקן יוצא דופן.

ההצגה זכתה השנה בפרס ראשון בתיאטרון נטו.

וגם אם אני שונא את סוג האמירות הללו הפעם אינני יכול שלא להגיד רוצו לראות. המחזה מוצג רק כמה פעמים בחודש. לא להחמיץ.

צילומים: שלו מן. באדיבות תיאטרון תמונע

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר