אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בזכות קרבות הכלוב


מיתוסבסרט אומניות הלחימה הקלאסי "ספורט הדמים", בכיכובו של ז'אן קלוד ואן דאם, לוחמים שונים מכל קצוות תבל מתכנסים לטורניר מחתרתי של קרבות-ללא-חוקים על מנת לגלות מי הטוב בעולם. בזירה מתנגשים סגנונות שונים ותרבויות שונות. ישנו לוחם הסומו האימתני, ישנו המתאבק האמריקאי הגס והשחצן, יש אפילו לוחם-קוף משונה. התוצאה היא מפגן מרהיב של בעיטות, סלטות, שפגטים, מכות-מוות-מסתוריות, ואפילו ניצחון ע"י מעיכה (סומו vs לוחם-קוף ז"ל) או בקיצור- הכל חוץ מלחימה אמיתית. אך מאחורי הלהטטנות ההוליוודית הפנטסטית הגורמת לקרבות הpro wrestling להיראות מציאותיים, ובבסיס הסרט, הנחה לא רחוקה מהאמת: אם נרצה לגלות אחת ולתמיד מהי שיטת הלחימה האולטימטיבית, מה באמת עובד ומה רק נראה טוב על מסך הקולנוע, אין מנוס מלהפגיש לוחמים בקרב ללא מגבלות-סגנון, שבו יהיה ניתן להביא לידי ביטוי את מירב ההבטים השונים של הלחימה: אגרוף (boxing), בעיטות (kicking), היאבקות (wrestling) והתגוששות (grappling). אלא שקרב כזה בו "הכל הולך", לכאורה מוכרח להיות גם אכזרי ומסוכן, "ספורט דמים", ולכן עד יחסית לאחרונה התקיים רק בסרטי קולנוע, בשמועות על טורנירים מחתרתיים במדינות אקזוטיות, ובקרבות רחוב הרחק מעיני הציבור. וכך המשיכה לה תעשיית הסרטים בהפקת סרטי-לחימה-מופרכים-גם-אם-אסתטיים, בורה כפי שהייתה, כפי שהיינו כולנו, לגבי איך אמור להיראות קרב אמיתי. כל זה השתנה ערב אחד בנובמבר 1993, בקולוראדו, ארה"ב, כשנולדה "אליפות הלוחם האולטימטיבי" (the ufc). הסקרנות התגברה על רגשות האשם ומשכה צופים רבים לאירוע שהובטח להיות אכזרי, אלים, על גבול החוקי, סרט סנאף בשידור חי, במרכזו כלוב מתומן, שנועד לארח את המפגש הטלוויזיוני הראשון בין לוחמים שונים בקרבות ללא ציוד-מגן, ללא קבוצות משקל, ללא חוקים. ג'רארד גורדו ההולנדי היה אלוף העולם בסבאט, סגנון לחימה שהתפתח ברחובות פריז בתחילת המאה התשע-עשרה, מעין קיק-בוקסינג עם דגש על הבעיטות. במטר תשעים ושש, ותשעים ושמונה קילו, ג'רארד היה אמור להיראות כיריב אימתני, אלא שבעמידה לצד טילה טולי, מתאבק סומו מהוואי בן כמעט מאתיים קילוגרם, קשה להיראות מאיים. הכל צפו קרב קצר ואומלל בין שני הלוחמים שמאה קילו הפרשם. עומדים בפינותיהם בכלוב, מופרדים על ידי השופט, כמו גם על ידי עשרות ומאות שנים של מסורות לחימה נבדלות, לקול שאגות הקהל הצמא לדם שהובטח מראש, זה ודאי הרגיש כמו סצינה נדושה מסרט אומנויות לחימה ישן. "ספורט הדמים" הופך למציאות. הפעמון צלצל. השלב הראשוני בו הלוחמים בוחנים זה את זה בסבלנות, עדיין לא חותרים למגע, נקטע כאשר טולי הסתער קדימה בכבדות. לא היה קשה להימלט מאחיזתו של המתאבק החזק אך האיטי, ומרגע שאיבד את שיווי משקלו ונפל לברכיו, גם לא היה צריך לכוון גבוה כדי להנחית בעיטה עוצמתית על פניו. קן שמרוק, ממשתתפי הטורניר, צפה בקרב מחדר ההלבשה יחד עם שאר המשתתפים. הוא מעיד שלכמה שניות, שנדמו כנצח, הקהל והקריינים השתתקו, דממה מוחלטת מופרעת רק על ידי בליעת הרוק של הלוחמים המשולהבים-עד-לאותו-הרגע, לאחר שלקול חבטה מצמרר טולי איבד שלוש משיניו: אחת עפה, כאילו הכל חלק מכוריאוגרפיה מחושבת, היישר לשולחנם של הקריינים המזועזעים, שתיים אחרות ננעצו בכף רגלו של ג'רארד (הם הושארו שם למשך שאר הטורניר, שכן פתיחת הפצע על ידי רופאים הייתה משביתה את ג'רארד, שמשם המשיך עד לקרב הגמר). הקרב לא ארך יותר משלושים שניות, התגשמות חלקית של ציפיות המומחים... הלוחמים העומדים בתור היו פעורי פה: למה לעזאזל הכנסתי את עצמי?! אך המפנה האמיתי בהיסטוריית אומנויות הלחימה בא למעשה רק שני קרבות מאוחר יותר, כשרויס גרייסי נכנס לזירה כדי להתעמת עם ארט ג'ימרסון. ג'ימרסון היה מתאגרף, גרייסי – לוחם ג'יוג'יטסו.מהפכהמיטסויו מאדה היה אמן ג'יוג'יסטו ולוחם מקצועי יפני, שלאחר יותר מאלפיים נצחונות בזירה הוכתר בתור ה"גבר הקשוח ביותר שחי אי פעם". הקריירה המקצועית שלו השתרעה על פני ארצות רבות, עד שלבסוף השתקע בברזיל. שם, נענה פעם לאתגר של לוחם קפוארה מהולל, פה דה בולה, שאף השתמש בסכין במהלך הקרב. מאדה ניצח. באחד הקרבות בהם השתתף, ישב בקהל נער בן 14 בשם קארלוס גרייסי, שהתרשם עמוקות. אביו היה איש עסקים ופוליטיקאי, וידידו של מאדה, מאז שסייע בקליטתו למדינה. על כן הסכים מאדה ללמד את קארלוס הצעיר את אומנות הג'יוג'יטסו. קארלוס גרייסי לימד בתורו את הג'יוג'יטסו לאחיו, לבד מהליו גרייסיי, הצעיר שבהם, שסבל מבעיות בריאותיות והסתפק בצפייה מן הצד בלבד. עם הזמן, הליו התגבר על קשייו, למד את אומנות הלחימה, הכניס בה שינויים, ונהפך למייסד הג'יוג'יטסו הברזילאי, סגנון לחימה שהתרכז בהתגוששות, לחימת-קרקע, והבאת היריב לכניעה (אם הוא מספיק נבון) על ידי חניקה או נעילת מפרקים. הויס גרייסי, שהשתתף בטורניר הufc הראשון, היה בנו של הליו. לא היה זה מקרה שלמשפחת גרייסי היה נציג בטורניר הufc. הגרייסים במידה מסוימת ייסדו את מה שהתפרסם מאוחר יותר כmma (ספורט אומנויות הלחימה המשולבות, שהufc הוא אחד מארגוניו). מאז 1920 איתגרה משפחת גרייסי כל לוחם שהיה מוכן לשמוע, להתמודד מול סגנון הלחימה שפיתחה. בטוחה בעליונותה, שלחה לא פעם לקרבות הסגנונות האלה – שכונו "vale tudo", או "הכל הולך" - לוחם קטן וחלש יותר להתמודד מול מתאבקים, קארטיסטים ומתאגרפים שנענו לאתגר. ה-ufc, היה ילדו האמריקאי של ה-vale tudo הברזיאלי. נאמנה למנהגה, שלחה המשפחה לufc את הויס התמים-למראה, שהיה המשתתף הקטן ביותר בטורניר. הויס לבש חלפית גו'דו מסורתית, ללא כפפות. בפינה ממול, ארט ג'ימרסון עמד במכנסי מתאגרף, וכפפת אגרוף, אחת, על יד שמאל (כנראה כדי שלא לשבור את היד במכת אגרוף, בעודו נותר חופשי לאחוז ולתפוס ולמשוך בזרוע או רגל או בשיער של היריב עם ידו הימנית). "הנה מדוע אנצח", הסביר ג'ימרסון לפני הקרב, "אני מכה חזק, אני מהיר וזריז. אתה לא יכול לפגוע במה שאתה לא יכול לראות". לפגוע? דקה מתחילת הקרב ג'ימרסון הופל לקרקע על ידי הויס שזינק ונאחז בשתי רגליו. מוצמד לקרקע על גבו, נשלט לחלוטין, לא היה למתאגרף הרבה מה לעשות משם והלאה. דקה נוספת לאחר מכן הוא טפח שלוש פעמים על הקרקע, סימן לכניעה. ג'ימרסון לא הספיק להכות אפילו אגרוף אחד במהלך הקרב הקצר. רויס המשיך לקרב הגמר, שם הכניע את ג'רארד ההולנדי באמצעות חניקה. הטורניר היה טקס התבגרות שבא באיחור עבור עולם אומנויות הלחימה, התפכחות בלתי נעימה מאשליות ומיתוסים רבים, שדומה שכל כך הרבה זמן ומאמץ הושקעו בהם לשווא. הזריזות המרשימה של הקונג פו, הבעיטות האסתטיות של הטאי קוואן דו, הכוח המוחץ של הסומו, כולם כמו נהפכו לחסרי משמעות. וספורט הלחימה הפופולרי ביותר, האגרוף המערבי, לפתע נהפך מלחימה לסתם אגרוף, ספורט סמלי עם פחות משמעות מעשית כמו בעבר. המתאגרפים הטובים בעולם נותרו רק זה, ולא עוד הלוחמים הטובים ביותר כפי שהוצגו פעם – את אלה האמיתיים לא תמצא בזירה, מסתבר, אלא בכלוב. עם זאת, מוטיב אחד ועיקרי בסרטי המכות של העבר דווקא התאמת: ניצחון הלוחם החכם על הבריון הקשוח. ג'יוג'יטסו ברזיאלי נהפך עד מהרה לחומר-לימוד חובה עבור לוחם הmma, שלא יכול עוד היה להסתמך על גודלו וכוחו בלבד. אך גם לא על ג'יוג'יטסו בלבד. בזכות הmma עולם אומנויות הלחימה חווה מעין התפרצות אבולוציונית, כך שבמספר שנים נעשתה יותר התקדמות בתחום מאשר במאות שנים של שכלול טכניקות לחימה, כמו ההתקדמות הטכנולוגית שבאה בעקבות לידת המדע המודרני כשאנשים החלו לקום מהכורסא ובאמת לבחון תיאוריות. וכך נולד זן חדש של לוחמים, אמני לחימה משולבת, שעושים את הכל. שמתאמנים למען עוצמת-נוקאאוט-במכה-יחידה, אך גם מתכוננים לקרבות התשה ארוכים; שלומדים ורוכשים את הזריזות והדיוק של המתאגרף, אך גם את הגמישות והערמומיות של המתגושש. היום הם מוכרים כאתלטים הטובים ביותר בעולם, העוסקים בספורט הדורש מהם הכל: כוח מתפרץ, סיבולת לב ריאה, עצמות חזקות, מפרקים גמישים, זריזות, והמון טכניקה, שלא לדבר על חוסן נפשי, אומץ לב וקור רוח במצבים קשים וכואבים. לוחם הmma המקצועי הוא בעל הפרנסה הקשה ביותר שאני מכיר. גם המרגשת והכיפית ביותר, אם יורשה לי לנחש מנוחות ביתי.הספורט עצמו גם התבגר. תאוות הדם וגירוי היצרים שאפיינו את הקרבות הראשונים, פינו מקום לגישה מקצועית ורציונלית יותר, כך שהמטרה אינה עוד דם ואכזריות, אלא רצון כן לשים סגנונות לחימה, כמו גם לוחמים אינדבידואלים, למבחן, אם אפשר בכמה שפחות נזק. הוצגו קבוצות משקל. נגיחות, מכות למפשעה, מכות לאחורי הראש ולעמוד השידרה, ובעיטות לראשו של יריב מקורקע – שהסכנה שבהן עלתה על התועלת שהיה יכול להפיק מהן סגנון לחימה כזה או אחר – נאסרו. כפפות נעשו חובה, ואם הן יחסית קטנות ולא מספקות ריפוד באותה מידה כמו כפפות אגרוף, זה כדי לאפשר התגוששות, ולא כדי להגביר את הכאב כפי שמאמינים מבקרים מסוימים. לשופטים ניתנה הסמכות לעצור את הקרב כאשר אחד הלוחמים אינו מצליח להתגונן, והם נעשו מוכשרים ומקצועיים יותר בזיהוי מצבים כאלה מוקדם ככל האפשר, כך שהקרב לא ממשיך אגרוף אחד מעבר למה שהכרחי. כמובן, הלוחמים עצמם נעשו מושכלים יותר באשר למה שמצופה מהם בכלוב או בזירה, דהיינו אומנויות לחימה משולבות. לא כך היה בימים הראשונים, כאשר כל לוחם בא מתחומו הוא, מה שיצר פערים משמעותיים ביניהם ולפיכך גם קרבות כואבים ובלתי נעימים לצפייה, כמו להפגיש באותה זירה משקל כבד עם משקל נוצה. היום יהיה זה בלתי מתקבל על הדעת, ממש התאבדות, שמי שלא הוכשר בהיבטים השונים של לחימה משולבת יורשה להיכנס לזירה, וכך אנו זוכים לקרבות מעניינים והוגנים יותר. גם הקהל התבגר. אם בטורניר הראשון, לאחר שקן שמרוק הכניע את יריבו על ידי נעילת-עקב, השניים זכו לקריאות בוז מהקהל שלא הבין מה הוא ראה והתאכזב שלא נשפך דם, היום לוחם יזכה למחיאות כפיים כשיצליח לעבור מ-side control ל-full mount, מהלך פשוט למראה שמי שלא מכיר את הספורט לא ידע להעריך את חשיבותו.אך עם זאת הmma עדיין אינו עבור רכרוכיים, ועל אף התחכום הרב שבו ("יש קרבות שיגרמו לבאלט רוסי להיראות כמו פעילות מגושמת וחסרת קוארדניציה", סיפר הלוחם הנזו גרייסי לכתב "60 דקות") אני מאמין שעיקר הקסם הוא עדיין בגולמיות והמציאותיות המדברים ליצרים הבסיסיים ביותר. ואין זה נכתב לחובתו של הmma, רחוק מכך. מ-ל-ח-מ-ההספורט הוא תחליף, לעתים מוסווה יותר, לעתים פחות, לפעילויות מסוימות שעד יחסית לאחרונה - בקנה מידה אבולוציוני - היו חלק משיגרת חייו של "האדם החושב", עד אשר התייתרו במידה רבה עם המצאות כמו חקלאות, כלכלה, ערים. מרגע שהותיר מאחוריו את אורח החיים של הצייד-לקטן, נותר האדם עם רגשות ויצרים מבלבלים אצורים בתוכו, תר אחר תירוץ לפעול על פיהם. שכן כעת, עם חקלאות ובהמות מבויתות ומסחר, אין עוד צורך לצוד את האוכל של עצמך. כעת, עם חברה וחוקים ומשטר, סטטוס חברתי אינו נרכש על ידי אלימות וכוח פיזי. כעת, עם מדינות בעלות צבא, לא כל גבר בריא מוכרח להשתתף בעימותים בין-שבטיים. אך הפוטנציאל להפיק הנאה וסיפוק מפעילויות מעין אלה נותר גלום בטבע האדם, גם אם הצורך בהן פחת. ובאופן אינטואטיבי ובלתי מודע, עודנו רוכשים כבוד והערצה אוטומטיים כלפי מי שמגלמים את התכונות המאפשרות הצטיינות בציד ולחימה: אגרסיביות, כוח פיזי, זריזות, עורמה, קוארדניציה, דיוק, העזה, סיבולת, שיתוף פעולה, חוסן נפשי, ועוד. ואם בעבר תכונות אלה עמדו למבחן בעיסוק היומיומי והמעשי של ההישרדות, בהדרגה הישרדות גרידא חדלה להיות אתגר משמעותי, והאדם נצטרך להמציא פעילויות מיוחדות, משחקים, על מנת להביא לידי ביטוי את יצר ההתמודדות, המאבק, התחרות. לחלופין, יתכן שהספורט היה חלק מתרבות האדם עוד בימי הציידים-לקטנים, ושימש כפעילות-הכנה, ודאי בעיקר עבור צעירים, לקראת הדבר האמיתי. כך או כך, אנו נותרים עם המסקנה שהספורט אינו אלא מטאפורה לדבר מה אחר – מעשי יותר ושורשי יותר.מרגע שעמדנו על כל זאת, אין זו עוד חידה שאנו חיים בחברה המשלמת מליונים - לא לרופאים המצילים חיי אדם, לא למורים המחנכים את ילדינו, אף לא למנהיגים המובילים את עמנו - אלא לבחורים מגודלים המוכשרים במיוחד בהשחלת כדור דרך חישוקי מתכת מוגבהים. זה נראה בלתי הגיוני היום, אבל בעבר היה הגיוני מאוד לתגמל ולהעריץ את ה"ספורטאים", דהיינו מי שהיטיבו להשליך חנית במדויק אל נקודות התורפה אצל טרפם. באותו אופן, תופעת האוהדים האלימים, הקנאים, נדמית חסרת כל פשר עבור המשקיף מן הצד, אלא אם יבין שמגרש הכדורגל אינו אלא משל בלתי מכוון לזירת קרב בין שבטים אויבים. כמו כן, נטיב עתה להבין את הסיבות למוטיב המלחמה המאפיין את עולם הספורט: צבעי פנים; כיבוש שערים; וכמובן – "בית"ר אימפריה..."אז אם ההסבר לתופעה המשונה הזו, שבני האדם, ובעיקר גברים, מקדישים כה הרבה מזמנם ומשאביהם בפעילות חסרת כל תועלת מעשית, ושלעתים אף הינה מסוכנת ומזיקה, משום שהם מחפשים בלי לדעת אחר דבר מה שנשלל מהם, דבר מה שהותירו מאחור בג'ונגלים ובסוואנות וביערות ובמדבריות, אז ודאי ענפי הספורט שירגשו וילהיבו במיוחד, הם אלה המציאותיים יותר ביחס לדבר שהם מדמים. ומה יותר מציאותי, אמיתי וגולמי, משני גברים שהולכים מכות?אין ספורט כן יותר בעולם. "אינך יכול להסוות מי אתה ברגע שאתה נכנס לזירה," המשיך הנזו. "אם אתה פחדן, יראו את זה. לא איכפת לי כמה כסף משלמים לך, ברגע שהפעמון מצלצל, אתה חושב על הישרדות." אם אתה פחדן, יראו את זה. אם אתה נחוש, ומוכן להמשיך גם כשאין אוויר בריאות, יראו את זה. אם אתה גאה, ואינך מוכן להיכנע אפילו לא כשקול הפצפוץ המבחיל נשמע עם שבירת הזרוע, יראו את זה. ואם אתה מפסיד, זה יכאב, יותר מאשר במובן הפיזי, ויותר מאשר כואב להפסיד במשחק גולף או טניס, שכן כאן יש הכרה בעליונותו של גבר אחר, ולא בכך שהוא מניף מחבט טוב יותר, אלא בכך שאם הייתם נפגשים ברחוב והוא היה מעליב את חברה שלך לא היה לך הרבה מה לעשות בנושא. ואם אתה מנצח – אתה מלך העולם. אתה הטופ-דוג. האלפא-מייל. אולי בגלל זה היה כל כך עצוב לראות את מארק קולמן מפסיד לפידור אימיליאננקו בפעם השנייה. פידור הוא הלוחם הטוב ביותר בעולם כיום, ממש אגדה מהסוג שמרגש להיות חי בזמנה, ועוד נחזור אליו בהמשך. קולמן הוא אגדת mma בפני עצמו, מוותיקי הספורט, שייסד את הground&pound, חלק בלתי נפרד מלחימה משולבת כיום, ולמרבה האירוניה מנשקיו הקטלניים ביותר של פידור. קולמן השתתף בסרט הדוקומנטרי smashing machine, שם ניתן היה לראות כמה מלבו הוא משקיע בmma, ואת משפחתו וילדותיו למענן הוא נלחם. כשהחל להילחם עבור ארגון הpride, כבר היה זקן יחסית לספורט, ועבור רבים מי שעבר זמנו. הוא הוכיח שעדיין מוקדם להספידו, כשהביס יריב אחר יריב. אך כשהפסיד לפידור במפגש הראשון ביניהם, אף שקולמן הביע כבוד והערכה לאלוף הרוסי, הוא איבד את עשתונותיו מאחורי הקלעים, כפי שאפשר לראות בקטע וידיאו מצער שהתפרסם באינטרנט. במפגש השני, ילדותיו ישבו בקהל. היה ברור לכולם שהרבה מונח על הכף עבור הלוחם המזדקן. קולמן נלחם בנחישות ובגבורה מול האלוף הצעיר ממנו, אך נלכד ב-arm bar בסיבוב השני ואולץ להיכנע, לא לפני שספג כמה מכות אכזריות. בסוף הקרב, ילדותיו הקטנות של קולמן עלו לזירה לחבק את אבא החבול והמדמם, בעודן בוכות, מבוהלות. "אבא בסדר", הוא ניחם אותן בקול רועד, ואז לקח אותן להכיר את פידור: "תגידו שלום לפידור. הוא בחור נחמד". ואולי בגלל זה היה גם מרגש לצפות בקוונטין "רמפייג'" ג'קסון מביס את ונדרלי "רוצח הגרזן" סילבה, אחרי שני קרבות בהן הפסיד לו, ובצורה אלימה וכואבת. רמפייג' אינו בדיוק האנדרדוג הצנוע שאנו אוהבים לראות מביס את הבריון, וסביר להניח שרוב חייו שיחק דווקא את תפקיד הבריון. אך ביחס לסילבה, שרק מראה פניו משדר אכזריות ורשעות, אנשים רבים הריעו עבור רמפייג'. רמפייג' בא מרקע של היאבקות, ומפורסם בזכות יכולתו להרים את היריב באוויר ולהטיחו בקרקע. לסילבה סגנון לחימה אגרסיבי שמזכיר לחימת רחוב בשילוב עם אגרוף תאילנדי. בתום אחד מקרבותיו, המיקרופון ניתן לרמפייג' לומר את שלו. הוא אמר כמה מילים על הקרב, ואז פנה לסילבה שישב בקהל. "אני רוצה אותך", אמר רמפייג'. סילבה, שצמח ברחובות ברזיל, קם ממושבו, זינק לזירה, נעמד מול רמפייג' ודחף אותו בחוזקה, בעוד מאבטחים, מאמנים ואחרים הזדרזו לזירה כדי להפריד בין השניים. לא דרוש הרבה אומץ כדי להתחיל ריב כשברור שיפרידו ביניכם לפני שמשהו משמעותי יקרה, אלא שבהתסכלות זהירה בוידיאו, ניראה שסילבה ממש ניסה לזנק על רמפייג', ניסיון כן לתקיפה מול מאות עדים ועשרות מצלמות. במפגש הראשון שלהם בזירת ארגון הpride, רמפייג' ספג מכות קשות. הוא נשאר בקרב זמן רב יחסית לאחר הברך-לראש שפחות או יותר סיימה אותו שם ואז, נופל אך חוזר לרגליו מספר פעמים, פועל על "אינסטינקט טהור" כפי שהעיר אחד הקריינים, עד שלבסוף ולאחר חבטות רבות אחרות העיניים התגלגלו לאחור והגוף התרסק על הקרקע. רגע לפני שנפל, היו כמה שניות שסילבה פשוט אחז ברמפייג' הכמעט-גמור בעורפו באחיזת-מואי-טאי האינטימית (קלינץ'), והשניים רק הביטו זה לעיניו של זה. רמפייג' חייך. הקרב השני ביניהם הסתיים בצורה לא שונה בהרבה. רמפייג' נלכד בקלינץ' והתקשה להתמודד עם רצף הברכיים והאגרופים שסילבה שחרר לעברו בתדירות גבוהה וחסרת רחמים, עד שסילבה פשוט הניח לו ליפול אל בין החבלים, כשרמפייג' מחוסר ההכרה כמעט נופל מהזירה. בפעם השלישית השניים נפגשו בכלוב הufc. ישנו מונח בתחום, grudge match, שתרגומו המילולי "קרב טינה", והינו קרב בו נפגשים שני לוחמים שבאמת שונאים זה את זה, מה שכמובן מעורר את עניין הקהל. הרבה פעמים, סכסוך כזה יבוים או יוגזם כדי להעלות את הרייטיניג. לא כאן. "הלחמו יפה ונקי, הקשיבו להוראותיי בכל עת," תידרך השופט לפני הקרב. "אם אתם רוצים ללחוץ ידיים עשו זאת עכשיו וחזרו לפינות שלכם." הם לא רצו ללחוץ ידיים. הפעמון צלצל.רמפייג' הקפיד להישמר לאחור, לא להילכד באחיזה. כישורי האגרוף שלו השתפרו מאז הקרב האחרון עם סילבה, שנערך ארבע שנים לפני. הוא השתוקק עכשיו לניצחון בהכרעה. בעבר, הסביר בראיון: "הדרך היחידה שאני אוהב לנצח היא כשהשופט דוחף אותי מהיריב [משום שהיריב בסכנה פיזית]. אני לא אוהב לנצח בהכנעה. אנשים אומרים: כן, עשיתי טעות של שנייה, והוא תפס אותי באחיזה. אף אחד לא לא יכול להגיד: עשיתי טעות והוא קרע לי ת'צורה..."ה"פילוסופיה" של רמפייג' הייתה תקפה פי כמה עבור הקרב הנוכחי. רמפייג' זכה לאחרונה לרצף של נצחונות, עד שבקרב שלפני הפסיד את חגורת אליפות הufc לפורסט גריפין, שניצח אותו על ידי בעיטות חוזרות ונשנות לרגל, שלבסוף הכאיבו, והקשו על יכולת התמרון שלו. סילבה עצמו מתאמן עם גריפין, ועתה החל לשלוח בעיטות דומות לרגלו הקדמית של רמפייג'. קצת יותר משלוש דקות לקרב, סילבה לבסוף נכנס פנימה עם שילוב של אגרופים. רמפייג' התגונן, והחזיר בשמאלית פראית, ששלחה את סילבה לקרקע. הקהל קם לרגליו בעוד סילבה נפל משלו. "נקמה זה דבר מתוק", סיכם הקריין ג'ו רוגן.יהיו המבקרים קולניים ככל שיהיו לגבי ה"אכזריות", "חוסר הטעם" וה"פרמיטיביות" שבספורט, יש משהו נעלה, מלא הדר, ומכובד בניצחון הרוח-על-החומר והנפש-על-הגוף שמפגינים הלוחמים בכל פעם שהם מוכנים להיכנס לזירה ולהעמיד את עצמם במבחן הקשה של החיים האמיתיים באמת, חיים של הישרדות והתמודדות, כפי שהיו עבורנו משך רוב הקיום האנושי, לפני שכל זה היה כאן מסביב.ג'ו רוגן הוא גם אחד הסנגורים הבולטים והמבדרים של הספורט. הוא ניסח זאת בסגנונו הבוטא:לראות שני אנשים שמים את הכל על הכף בכלוב מול מליוני צופים, זה... זה חוויה מלהיבה, לא נורמלית, ואני תמיד בקטע הזה. אתם לא? בסדר גמור. המשיכו. חיו את החיים המשעממים שלכם. חיו את החיים הרכרוכיים שלכם עם שעון מעורר, לו"ז נורמלי, תבניות התנהגות קבועות מראש, ואל תתבלטו מדי. השארו בכוורת, השארו עמוק. עשו כל מה שכל השאר עושים. קדימה, לכו. בהצלחה.הוא מניע את ראשו לשלילה.לא אני.החיים קצרים. האלוף"רוקי 4" כמעט קלע למטרה כשהציג לצופיו את איוון דראגו, המתאגרף הרוסי הקר, המחושב והעל-אנושי, כמו האימפריה הקומוניסטית שהוא נשלח לייצג, המביס את יריביו האמריקאיים אחד אחרי השני, לפחות עד שהוא נפגש עם רוקי בלבואה באחת מסצינות הלחימה המשעשעות שהוקרנו על מסך הקולנוע. כמעט, משום שדראגו האמיתי הוא למעשה בחור ממוצע-למראה, אפילו צ'אבי משהו, בשם פידור אימיליאננקו, וגם משום שה"רוקי" של פידור, מישהו שיהיה מסוגל להביס את האלוף הרוסי, טרם נמצא. אה, וגם לא מדובר במתאגרף, אלא לוחם אמיתי."שפת האם" של פידור, אומנות הלחימה ממנה צמח, היא סמבו, הקרב מגע של הסובייטים, שפותח בשנות ה-30 של המאה הקודמת עבור יחידות העילית של הצבא האדום. הסמבו שואב ממסורות לחימה עממיות של אזור רוסיה והקווקז, אך בעיקר מהג'ודו, הקשורה היסטורית וטכנית לג'יג'יטסו, אותה אומנות לחימה שכה הפתיעה עם לידת הufc (אחד ממייסדי הסמבו, בשל קשריו עם ממציא הג'ודו היפני, חוסל על ידי סטאלין באחד מגלי הרציחות הפוליטיים שהנהיג הדיקטטור הפרנואיד). המעבר, אם כן, לmma, היה טבעי ונוח עבור פידור, שבהיותו אלמוני ומרושש החליט לנסות את מזלו בספורט החדש והגדל במהירות. הקרב הראשון נערך במאי 2000.בספורט מורכב כמו הmma, אם הרבה דרכים לנצח או להפסיד, קשה להישאר בלתי מנוצח, יהיה הלוחם חזק, מוכשר וזהיר ככל שיהיה. כל שנחוץ עבור אגרוף נוק-אאוט לסנטר זה חוסר תשומת לב של מאית השנייה, כפי שקל מאוד להיתפס בנעילת מרפקים מכאיבה שתחלץ גם מקשוחי הלוחמים טפיחה משולשת לכניעה. ואכן, אלופי הmma לרוב מעבירים ביניהם את החגורה כמו תורנים בחילופי משמרות. עובדה זו הופכת את הרקורד המקצועי שרכש האלוף הרוסי מאז אותו קרב ראשון בתחילת העשור, לאחד המחזות המתמיהים עבור גולש הויקיפדיה המעיין בערך של פידור באנגלית: רצף ארוך של נצחונות, מוכתם אך ורק על ידי הפסד שנוי במחלוקת אחד, בקרב שנעצר על ידי רופא עקב דימום מפניו של פידור שנגרם ממכה בלתי חוקית. הקורא אז פונה לעמודת ה"יריב" בגיליון הקרבות המפליא בתקווה למצוא תשובה לחידה, אך דווקא מגלה רשימה מכובדת של כל "המי והמי" בעולם הmma, מקושטת בשלל דגלים צבעוניים: רוסיה, בריטניה, אוסטרליה, יפן, ארה"ב וברזיל. ולצד כל זה תמונתו של מי שמכונה, למרבה היראה והאימה, הצאר האחרון: רוסי עגלגל וחביב, שבאותה מידה היה יכול להיות איגור מהקניון. התופעה הקרויה פידור סחפה את עולם אומנויות הלחימה כמו שעשה רויס גרייסי בשעתו היפה, אלא שאז ניצחה השיטה, היום זה האדם. ואיזה אדם.מעט משעשע לצפות בפרשנים ומעריצים שוברים את הראש בחיפוש אחר הסוד מאחורי פידור, נאחזים אפילו בהסברים הקלושים ביותר. דווקא שמנמנותו משחקת לטובתו, הסביר אחד מהם פעם, משום שכך הוא כבד מספיק בשביל לא להיות נשלט אך בלי כל השרירים המנופחים שמצריכים חמצן ומפחיתים מהסיבולת-לאורך-זמן. מוזר רק שאף מומחה לפיזיולוגיה לא המליץ ללוחמים מקצועיים להעמיס על עצמם שכבת שומן לפני שבא פידור, אם מדובר במתמטיקה כה פשוטה. נסלח על ההסברים היצירתיים: מדובר בכל זאת במטלה שאפתנית שפתחו בה מי שקיוו להבין את האלוף, שכן צניעותו ומופנמותו של פידור מקשות להבין מה עומד מאחורי ארשת הפנים האדישה של הלוחם הנשמר לעצמו. ואולי זה הסוד: העוצמה הנפשית של הסטואיקן. לא דרוש פרויד כדי לנחש על שום מה ולמה התנהגותם הראוותנית והתוקפנית של רוב הלוחמים, בייחוד לפני קרב ובעלייתם לזירה. מלבד לוחמה פסיכולוגית והרתעת היריב, הם מכסים על הפחד, שהוא רגש טבעי ומובן אצל מי שהסכים להיכנס לזירה עם גבר אחר בעל כוונות רצחניות, לעיני אנשים רבים ומצלמות רבות. חשיפת שיניים, צעקות, הכאה-עצמית-על-הראש, הם מראות קבועים בספורט. לא אצל פידור, שמקפיד להיראות משועמם גם מול הבריונים המפחידים בעולם. "כולם מפחדים לפני קרב," הסביר פעם, "חלק מסוגלים לשלוט בזה." כמה דקות לאחר מכן, כשהשופט עוצר את הקרב בגלל חשש לשלמות היריב, פידור מפסיק מיד, ולא ממשיך עם אגרופי זעם אינסטנקטיביים כמו רוב הלוחמים אותם צריך לדחוף ולהרחיק מהיריב מחוסר ההכרה. הוא מרים אגרוף בצניעות, מסמן "ניצחתי" לקול הקהל המריע, אולי רמז לחיוך על פניו, אך לא קפיצות ולא צעקות ולא מחוות תוקפניות. בלי שימחה לאיד. בכל אופן, אם לא מכל סיבה אחרת, פידור הוא סיבה לא רעה בפני עצמו להתעניין בספורט הmma עבור מי שהיכולת האנושית והצטיינות אישית הם גורם לעניין וסקרנות. משום שמרגש לחיות בזמנם של אנשים גדולים בהיסטוריה, ולעקוב אחר ההתרחשויות בזמן אמת, לדעת לספר לנכדים איפה היית כשפידור הגדול הובס בפעם הראשונה, או אולי כשפידור האלוף הבלתי מנוצח החליט לתלות את הכפפות, כפי שרבים עדיין זוכרים בהתלהבות היכן היו כשצפו בקרב ההיסטורי של מוחמד עלי נגד ג'ו פרייז'ר במדיסון סקוור גארדן בניו יורק. ואם גם לא זה- ובכן, המשיכו. חיו את החיים המשעממים שלכם. לא אני.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דני בן ישי