אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כוכבים יש רק בשמים - אוטוביוגרפיה של גילה אלמגור


התמונה של דן לחמן

כשרואים את הספר הזה של גילה אלמגור עולה איזו שאלה עמומה. מה היא יכולה עוד להוסיף ולספר. גילה מתראיינת כבר קרוב לחמישים שנה. את מה שלא סיפרה למראיינים כתבה בשני הספרים שלה

"הקיץ של אביה" ו"עץ הדומים תפוס" אנו יודעים על אביה שנרצח לפני לידתה וחיפושיה אחריו. אנו יודעים על מחלת הנפש של אמה. אנו זוכרים עשרות תפקידים שלה בקולנוע ובתיאטרון. מה יש לגילה לחדש.

כמו כל כך הרבה "סלבריטאים" נדמה לנו שאנו מכירים אותה רק בגלל מפגשי התפקידים שלה, כי גילה איננה נראית במקומות בילוי כמצופה לכוכבת במעמדה. היא מגנה על הפרטיות שלה.

. רובנו לא פגש אותה בחיים. עשיתי תחקיר קטן. יש אנשים שלא אוהבים אותה ולא יודעים למה. אומרים שהיא סנובית ומלאת ערך עצמה. פרימדונה. אולי, לי לא יצא לעמוד אתה בתור למכולת ולראות אותה נדחפת לפני כולם. אגדה כנראה.. מי שקרוב אליה ועבד אתה נשבע שהיא אישה נפלאה ואנושית מאוד. מה שמכונה "מענטש" שתושיט עזרה לכל מי שבצרה בסביבה שלה. אני חושב שמיחסים את ההיסטריה והדרמה של התפקידים לאישיותה הפרטית. מאז חנה רובינא זו הפכה להיות מסורת חוסר ההפרדה בין השחקן ותפקידיו.

סיפור קטן שאיננו בספר במלחמת ששת הימים, נדמה לי, נפלה פצצה ליד ביתה בכיכר מסריק, צחקנו, מה יש לירדנים נגד גילה, אין להם מישהו יותר חשוב להפיל עליו פצצה. היה קל לצחוק ממנה.

גילה

גילה אלמגור. צילום באדיבות יוני המנחם

אני חייב להודות שאני מכיר אותה ברמה של שלום שלום ונשיקה סמלית על הלחי כשנפגשים במקרה. הייתי צעיר חובב תאטרון. כבר ראיתי את גילה כמה פעמים והיא לא הייתה שחקנית מספיק טובה אז. ב1959 היא שיחקה בקאמרי את הלילה השניים עשר. מסביבה היו על הבמה חנה מרון בשיא הקריירה שלה. אורנה פורת החשובה לא פחות. יוסי ידין עודד קוטלר ואילי גורליצקי שהדליקו זיקוקים על הבמה. הערכתי את המלחמה שלה בכל הפיגורות המאיימות הללו. היא לא הייתה טובה ממש אבל היא לא נבלעה ברקע. ובספר היא גם מודה ומודעת שזה אחד התפקידים הרעים שלה. אך צריך להגיד גם שהדמות של אוליביה אותה שיחקה גילה הוא התפקיד הנשי הרע ביותר שכתב שיקספיר.

גילהאחרי ההצגה עליתי אל מאחורי הקלעים להחתים את השחקנים שמצאו חן בעיני. חנה, אורנה ויוסי. ניגשתי גם לגילה. "אבל אני לא טובה" אמרה. , את תהיי טובה" אמרתי וזו הפעם הראשונה שנישקה אותי על הלחי.

הקריירה שלה נסקה ולא נפגשנו פנים אל פנים שנים ולא הייתה לה סיבה לזכור אותי. ואז היא שיחקה במועדון התיאטרון במחזה "ילדי קנדי" מרים גבריאלי, ליאורה ריבלין וגילה אלמגור היו נפלאות כל אחת בדרכה. ראיתי את ההצגה כמה פעמים וישבתי תמיד בשולחן הקדמי. עליתי אליה אל מאחורי הקלעים והיא אמרה, ראיתי אתך כבר כמה פעמים. הסמקתי והודיתי באשמה.

אינני זוכר אחרי איזה תפקיד עליתי אליה לחדר ההלבשה ואמרתי לה משהו על המשחק שלה. היא התפלאה על העין החדה שלי, מאז זכרה אותי באמת ונוצר נוהג שקבעתי עם עצמי שאחרי בכורה אני עולה אליה לחדר ההלבשה. אחד מעשרות מבקרים.

אינני זוכר באיזו שנה היא שיחקה עם יורם גאון במחזה "בשנה הבאה באותו מקום" ראיתי והתרשמתי. אמי הייתה אז אישה חולה והחלטתי לקחת אותה ביום הולדתה לתיאטרון. טלפנתי לגילה ושאלתי אם אוכל להביא את אמי אל מאחורי הקלעים. גילה הסכימה בשמחה. אחרי ההצגה עלינו לחדרה, גילה חיבקה אותה ואמי פרצה בדמעות. יש לך בן נהדר, אמרה לה, ואמי התמוגגה שגילה שהיא חברה שלי. ואז היא אחזה ביד אמי ואמרה בואי אתי ולקחה אותה לחדר של יהורם גאון, והציגה אותה כאמה של חבר טוב, ויורם,שבחום ליבו בלי לדעת מי היא מי אני לחץ את ידה. אם אמי לא קיבלה התקף לב באותו ערב זה היה נס. היא לא שכחה אמי, עד יום מותה כשכבר הייתה במוסד זכרה לספר לזקנות סביבה "גילה אלמגור חברה של הבן שלי. היא חיבקה אותי פעם. זה בדיוק סוג הסיפורים שגילה הייתה יכולה להוסיף לספר אם הייתה זוכרת אותו. סוג של חוויות התרגשות סביבה, ובצדק. ברור שקשה לי לכתוב על גילה באובייקטיביות, מה גם שכבר ראיינתי אותה פעם. וכעת הספר שלה. ולא קל לי להתחיל לקרוא אותו.

מעטים השחקנים שכתבו אצלנו אוטוביוגרפיות. פינקל כתב על רובינא. מיכאל אוהד כתב ספר על רפאל קלצ'קין. הדסה אלמנתו הזמינה את הספר אחרי מותו של קלצ'קין. מיכאל ערך תחקיר ארוך עם אלו שעבדו אתו ואחרים. הדסה דרשה לראות מראש כל פרק, כל דף. קלצ'קין היה איש שובב מאוד. את הסיפורים הפיקנטיים הדסה מחקה. את כל האזכורים על תפקידיו הפחות טובים מחקה. בסופו של דבר הודפס ספר על קלצ'קין המלאך. ספר שנעלם מיד.

באנגליה כמעט כל הגדולים כתבו אוטוביוגרפיות, או לפחות כתבו עליהם. אחד הספרים המעניינים ביותר העוסקים בשחקן ותפקיד הוא ספרו של אנתוני שיר, שחקן דרום אפריקאי ששיחק בלונדון את ריצ'רד השלישי ב1984. הוא כתב את הספר "שנתו של המלך" בו תאר הן את תהליך העבודה על התפקיד לפרטיו והן את השפעת התפקיד על חייו כשכבר שיחק אותו על הבמה במשך שנה.

כעת אחרי איגוף גדול אני חוזר אל כוכבים יש רק בשמים" של גילה אלמגור.

את הספר היא מתחילה בניסיון של ניצול מיני כשהייתה קטנה מאוד, חנות גרעינים בפתח תקווה. ילדה ענייה שרוצה סוכרייה. תרנגול אדום על מקל, למי שזוכר, כזה שהצלופן היה נדבק אליו.

אני אדלג על ימי ילדותה, על הפרקים העוסקים באמה. אם לא שמענו את הפרט הזה שמענו אחר, דומה.

חיים עם אם חלת נפש היא משא כבד מדי לילדה. קל להבין מדוע היא מעדיפה לשחק דרמות. לאישה עם כל כך הרבה כאב יש מצבור גדול של זיכרונות פנימיים להסתמך עליהם. ומעט מדי לצחוק.

זיכרון הילדות שלה שמחוץ לבית כל כך דומים לזיכרונות ילדות של מי שגר במקומות קטנים. עיר קטנה שכונה או פרבר בו כולם מכירים את כולם. כולנו בני אותו דור עברנו חווית שואה דרך שכנים. הכרנו את הצעקות והעוויתות הנפשיות. גם לגילה חשוב לספר עליהם.

גילה מספרת שמצאה את תמונת אביה שנרצח. שהיא לוקחת אותה לכל מקום. זה יכול להישמע סנטימנטלי. אני יכול להעיד שבכל חדרי ההלבשה שביקרתי אותה התמונה תמיד שם. יש סוג של סנטימנטליות שהיא טבועה עמוק , במקום שבו אי אפשר לגחך על הסנטימנטליות הזו.

בת חמש עשרה הייתה בהדסים ראתה בעיתון שבהבימה נפתח בית ספר ל"שחקנות". למה פתאום החליטה. היא קמה ובורחת לתל אביב הרחוקה והלא מוכרת לחפש את הבימה.

גילה

גילה אלמגור. צילום באדיבות יוני המנחם

היא מגיעה, נבחנת מתקבלת ואחרי זמן לא ארוך גם מקבלת את תפקידה הראשון במחזה "בעור שינינו" מגיע ערה החזרה הגנרלית. ההצגה מתגלה ככישלון והוחלט לא להעלות אותה ללוח ההצגות. הצגה שירדה לפני שעלתה. פתיחה מבהילה. הבימה, אותה תעזוב ואליה תחזור.

גילה הועזבה מהבימה. וכמו שסיפר לי יעקב אגמון מנהל הקאמרי באותם ימים, הם העלו את המחזה מריוס והיו זקוקים לנערה יפה כדי שההתאהבות של מריוס, עודד תאומי הצעיר הנאה, תראה אמינה. אגמון הזמין את גילה.היא התקבלה לקאמרי. ומלבד תפקיד מצאה שם חבר לחיים. את יעקב אגמון, למרות שקודם לכן הייתה בת זוגו של אילי גורליצקי. אך לפרטים העסיסיים איננה נכנסת. היא מרפרפת מעל ומעמידה אותנו מול עובדות. היה אילי ויש אגמון.

ובמשך כמה עונות הייתה היפה הפחות מוכשרת בין חנה מרון אורנה זהרירה ואחרות. עד שקרה לה נס. החליטו להעלות את המחזה "גלילאו" של ברכט. הביאו את סם בייסיקוב, במאי מדנמרק. הגנרלית הייתה ניצחון של גילה. לראשונה פרצה החוצה אישיותה הבימתית הדרמטית. בייסיקוב עבד אתה בעיקר על החלק הראשון בו היא משחקת נערה צעירה. זקנה את תדעי לעשות, ילדה את לא יודעת להיות, איבחן, צדק ופיתח את יכולותיה. לפני שעזב אמר לה, כשההצגה תרד סעי מפה ואל תחזרי עד שיהיו לך כמה קמטים. שלא ימשיכו ללהק אותך בתפקידים המטופשים ששיחקת עד היום.

גילה קיבלה את העצה. אחרי עשר שנים בתאטרון היא נסעה ללמוד באמת. אולפן השחקנים בניו יורק. לי שטרסברג יוטה האגן ועוד מורים שהוציאו מבית ספרם את המפורסמים שבשחקנים האמריקאיים, החל מג'ימס דין ברנדו ועד אל פצ'ינו ושחקני תאטרון שאינם מוכרים אצלנו. וכאן באמת המקום להגיד שאין נציגה בולטת יותר לשיטת המשחק האמריקאית מגילה.

כשחזרה, הממה את כל אנשי התיאטרון והצופים כשגילמה את דמותה של מרלין מונרו במחזה "אחרי הנפילה" של ארתור מילר. שם נולדה הכוכבת הגדולה, גילה אלמגור. אני חייב להגיד שראיתי את המחזה בפריס עם אני ז'יררדו, שחקנית נפלאה וגילה הייתה טובה ממנה.

הספר כתוב פרקים קצרים. כל פרק סיפורון וחוויה שעברה גילה אלמגור. טוב עשתה שהיא לא מונה אחד לאחד כל תפקיד. לא בתאטרון ולא בקולנוע. לפי הספר אפשר היה לחשוב שכמעט לא עשתה קולנוע או טלוויזיה, תפקידים רבים כל כך. היא מרחפת מעל תפקידים כאלה שהיו לה מיוחדים. נוגעת לא נוגעת. כך גם לגבי פרטים ביוגראפיים. חייה מצטיירים מבעד לחוויות יותר מאשר מבעד לסיפור ביוגראפי ליניארי שאיננו בספר. גילה מתגלה כאישה רגשנית, כזו שתדמית הדיווה מסתירה את הרגישויות.

אפשר להבין מנין היא שואבת את כל מיני הרגשות שהיא צריכה לבנות ממנו תפקיד. אם כי הייתי שמח מאוד אם הייתה מתארת עבודה על תפקיד אחד או שניים יותר לעומק.

בשבילי אחת הסיבות לקרוא אוטוביוגרפיה היא לא רק ללמוד את תולדות חייו של הכותב. הציפייה שלי הנוספת היא לקרוא הארות על אנשים שאישיות כזו פוגשת. לא רכילות אלא התרשמויות, ושוב, לא כדי לנפנף בשמות אלא מתוך עניין. כל הבמאים השחקנים, אנשי הקולנוע. אבל אני מניח שגילה לא רצתה להסתבך עם מי שלא תזכיר את שמו ולכן נמנעה מרוב השמות. היא מזכירה את לילי שרון אך לא מספרת את הסיפור על שנות הנתק, היא מספרת על מפגש עם אינגמר ברגמן עם רומי שניידר. מעט מדי, זהיר מדי לצערי. הייתי רוצה לדעת יותר מהאנקדוטות שבחרה לספר. מה הרגישה ברגעים שונים יותר לעומק, שלא תסתתר. מה למשל עבר עליה כשעבדה ושיחקה בקדיש לנעמי את האימא המשוגעת של אלן גינסברג. או משוגעת אחרת מהרפרטואר. היא אמרה פעם שמכל המשוגעות את בלאנש דיבואה מחשמלית ושמה תשוקה היא פחדה לשחק. חבל שלא נכנסה למקומות הללו בספר.

גם את קרן המשאלות של גילה אלמגור, קרן בה היא מגשימה לילדים חולי סרטן כמה מחלומותיהם היא כמעט ואינה מזכירה. יגידו מה שיגידו, היא איננה מעמידה פנים היא מצטנעת באמת. היא לא מזכירה את התקופה הרעה שבה לא פנו אליה ולא קיבלה תפקידים ומה הרגישה אז. לא מזכירה שהעלתה שיר למצעד הפזמונים, להראות שהיא יכולה וערב שירים במועדון.

איך הצליחה לעבור מתפקידה של מגי ההיסטרית לשלושת הצ'כובים המופנמים בקאמרי. איזה כוחות נדרשו לה כדי לשחק בערב אחד גם את הכלה וצייד הפרפרים העדין וגם את רכבת תחתית האלים.

אבל או הן הציפיות שלי בלבד. גילה אלמגור לא חייבת להשביע את סקרנותי שלי או של כל קורא אחר. היא כתבה על מה שהיה חשוב לה.

גילה אלמגור של הספר במודע או לא, אותה ילדה הממשיכה לחפש את אביה גם אחרי שמצאה עליו פרטים. שממשיכה לשאת את צילה אל אמה. ילדות שלא נגמרת. סיפורים ההופכים את הספר לנוגע ללב.

מי שמחפש רכילויות לא ימצא בספר הזה, מי שיימשך אחרי הילדה המתחבאת מאחרי האישה שהתבגרה, יתרגש. גילה מסתתרת בספר יותר משהיא מתגלה. אם נשכח לרגע את גילה אלמגור השחקנית, ונלך עם גילה המספרת נגיע אתה למקומות שלא מעט סופרים ניסו לגעת בהם. ילדות קשה, מלחמה וניצחון.

בעצם ישראליות מסוג מסוים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן