אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תחלואי התיאטרון


התמונה של דן לחמן

כולם יודעים שמצב התיאטרון הישראלי איננו מזהיר מזה שנים. אינני מתכוון כרגע לבחינה הכלכלית עליה מדברים דווקא די הרבה לאחרונה. אלא מהבחינה האמנותית, האמורה לרגש את הצופה. נכון שאין לנו מסורת תיאטרלית ארוכה כמו לאנגלים או הצרפתים, אך בכל זאת בארץ מתקיימים תיאטראות כשבעים שנה והיו לו הצגות מופלאות בעברו.

בניגוד להרבה מבקרים גבוהי גבה אין לי בעיה עם הרפרטואר המוצג. אינני מאלה החושבים שחייבים להציג קלאסיקה כל השנה, בעיקר כשיש כל מעט כאלה המסוגלים להתמודד אמנותית עם קלאסיקה. אפשר לראות את מה שעשה לורנס אוליוויה בשנים בהן ניהל את התיאטרון הלאומי באנגליה. הוא הציג כמובן קלאסיקה אנגלית, לצד צ'כוב והציג לקהל מחזאים אנגליים חדשים, אך בין לבין נתן לשחקניו הנפלאים לשחק גם במחזות " מסחריים" או מחזות זמר והתיאטרון פרח. הצגה שהצליחה "בלאומי" נמכרה אחר כך למפיק מסחרי והועברה לתיאטרון מסחרי וכך זכתה לונדון להיות מוליכה בעולם התיאטרון מזה שנים רבות. ולא שכל המחזות שם הם טובים במיוחד, ההיפך לעתים. אבל ההצגות על הבמה תמיד נפלאות ומרגשות.

להפיק נכון עם במאי טוב וצוות שחקנים נפלא מחזה בינוני "מסחרי" היא לא יותר קלה ולא יותר פשוטה מלהפיק קלאסיקה. יש הצגות שראיתי בלונדון שלעולם לא אשכח. חלקן מחזות ווסטאנד מסחריים. את החוויה שנגרמה לי לשבת באולם וליהנות מעבודת תיאטרון נפלאה כל כך, ללקק את האצבעות ולא להרגיש שמאכילים אותך קש וגבבה ולצאת בתחושה של התרוממות נפש, זו איננה מלאכה קלה. תיאטרון באופן כללי כשהוא במיטבו עשוי לגרום לחוויה גדולה יותר מכל סרט שיהיה טוב ככל שיהיה.

פעם היו גם כאן הצגות כאלה. או שאולי הייתי צעיר יותר והדמיון השלים את החסר, אך האמת שאינני חושב כך באמת. חסרים לנו במאים כמו יוסף מילוא שמואל בונים או גרשון פלוטקין. הבימה הצליחה להביא כמה במאים גדולים מחו"ל כדי לביים כמה דברים מצוינים.

שני דברים רעים קרו לתיאטרון בעשורים האחרונים. פרישתם ומותם של הבמאים ההם ומצד שני הפיכת ההצגות לעניין התלוי בטעמם של וועדי עובדים.

נכון, תיאטרון צריך גם לפרנס את עצמו. אין ספק. אי אפשר להסתמך רק על תקציבים ממשלתיים. אמנות כזו בולעת הרבה כספים. אבל משם ועד לרשות לרדד את המרחש על הבמה המרחק רב. תכניות המנויים ובעיקר מכירת הצגות לוועדי עובדים הכריחו מנהלי תיאטרון להוריד רמה. וזו רק חלקה האחד של הבעיה.

אפשר גם לחפש את ההתחלה של ירידת הרמה במקומות אחרים. האם זה קרה כששחקנים ושחקניות גדולים כמו חמה מרון אורנה פורת מרים זוהר יוסי ידין או יוסי בנאי וכל אלו התבגרו ונכנס דור צעיר יותר לתיאטרון שלא היה לו את מה שפעם קראו בשפת התיאטרון " פנים" לא פרצוף אלא פנימיות שמצליחה לקרון החוצה. האם השחקנים החדשים ברובם " לא עוברים את הרמפה" כפי שזה נקרא בעגה מקצועית. זו לא בעיה של כישרון. זו שאלה של אישיות. זה נכון בחלקו.

לקאמרי לפחות זה קרה כשעבר אולם. במשך כמה שנים הועלו מחזותיו הטובים ביותר באולם נחמני שהיה אינטימי נעים קטן ונתן אפשרות לתחושת קרבה מידית אל השחקן והתרחשות על הבמה. כשעברו לפסג' דיזנגוף הכול השתנה. אפילו הצגות שהתחילו להיות מוצגות בנחמני נראו חסרות רוח חיים על הבמה החדשה. יתכן שזה תלוי בגודל הבמה. אין ספק שבשנים הראשונות היו בעיות תאורה שהשאירו את הבמה מרוחקת מנוכרת וקרה. השחקנים לא הצליחו להתרגל בהתחלה אל גודל הבמה החדשה והתחילו לשחק בהגזמה להרים קול ולאבד שליטה. אבל זו סיבה טכנית אחת קטנה אך חשובה וקובעת. לדעתי, כעת יקרה דבר דומה לתיאטרון בית ליסין שעבר להציג על בימת הקאמרי הישן.

האם זה קרה כשנכנס לארץ התיאטרון הרלוונטי, המידי, שהעלה את כותרות העיתון של אתמול בלי פריזמה אמנותית מספיקה אל הבמה. תיאטרון רלוונטי עשה ארווין פיסקטור בגרמניה שלפני המלחמה, אלא שהוא כנראה היה מוכשר יותר ותורתו יושמה בצורה שטחית מאוד בארץ. את ההצגות שביים בהבימה אחרי המלחמה כבר ביים באופן " "קונוונציונאלי". כשברכט רצה להגיד משהו נגד המלחמות והשפעתן על האדם הוא כתב את " אמא קוראז'" המאוד חביבה על התיאטראות בארץ. כשרצה להגיב ישירות נגד היטלר ולהראות איך איש נורא כזה עולה לגדולה כתב את " ארתורו אוי". מחזות שאפשר בהחלט להציג אותם שנים רבות אחרי שסיבה המידית לכתיבתם כבר לא רלוונטית לכאורה.

אני לא נגד מחזות הנוגעים בחוליי הרגע. אך יש הבדל רב בין סטנדאפיסט נניח כמו יונתן גפן שהיה מהראשונים להעלות את הכותרות לבמה ולהגיב אליהן בדרכו ובין מה שאמור בכל זאת להיות תיאטרון אמנותי.

אנשים כמו נולה צ'לטון שהביאה פרויקטים אך לא הצגות ממשיות והשפיעה בדרך החשיבה על אנשים כמו עודד קוטלר בזמנו, שהוכיח שהוא עשוי להתפתח לבמאי טוב, בתחילת דרכו כבמאי בקאמרי ובבימת השחקנים והתפתח מחדש כשזנח את התיאטרון העני. לכל הדברים הללו יחד הייתה השפעה על שינוי צורת התיאטרון. תיתכן גם העובדה שהרדיו חדל לשדר מחזות מעובדים " תסכיתים" כמו שקראו להם ואיש לא שם לב יותר לקולות השחקנים קולות "רדיופוניים". לא לדיקציה ולא למבטאים השונים שהתחילו להתערבל על הבמות. שכחנו בארץ מה זה קול תיאטרלי טוב. היה צריך לבוא לכאן לפסטיבל ישראל לפני כמה שנים התיאטרון הלאומי של שוודיה כדי שנוכל להקשיב לקולות בלי להבין את המלים. ולהרגיש לפתע כמו בקונצרט קאמרי בו הקולות מכוונים נכון ובהתאמה. להזכיר לנו כמה חשוב הקול "הטוב" השליטה המדויקת בדיבור. אותו דבר בתיאטרון הרוסי שהציג כאן לאחרונה את צ'כוב. אפשר לקבל את המבטאים השונים, ותאטרון גשר הוא דוגמא מצוינת, מה שקשה לקבל הוא את חוסר השליטה בקול. את המונוטוניות. אפשר כמובן להביא דוגמאות אישיות כמו זו של ליא קניג או מרים זוהר, שדקה מתחילת המחזה אתה שוכח את המבטא. כן, יש יותר מבעיה אחת.

אפשר לבדוק, אם כי אין מספיק דרמות טלוויזיוניות, יש סדרות בהן לא נדרש משחק. אבל יש דמות תיאטרלית אחת שהיא דוגמה לכל האפשרויות, אולי כי התחילה "בימים ההם" והיא כנראה אחרונת הנפילים ההם, גילה אלמגור, גם לאלו שלא סובלים אותה, היא הדוגמה ליכולת המעבר ממדיה למדיה.

את ההצגות שאני רואה אני משתדל לראות לרוב בהצגות הראשונות לפני קהל. כשהכול טרי על הבמה וכל הכוונות המקוריות עדיין נשמרות. כמה ימים אחרי אני קורא ביקורות. ולעתים קרובות אני תמה אם ראינו את אותה הצגה. לאחרונה כמה מן ההצגות שראיתי ולא ממש אהבתי קיבלו ביקורות מצוינות. שתיים מהן חזרתי לראות שוב לבדוק אם אכן משהו השתנה עד היסוד בהצגה. ולא היא.

אך הטענה המרכזית שלי היא נגד המבקרים. אינני יכול להבין חלק מהמבקרים. אני רוצה להאמין שכמוני הם באמת אוהבים תיאטרון. אני יודע שחלק מהם נוסע לראות הצגות בעולם ולכן, יש להם קנה מידה לצורה איך עשויה להראות הצגה עשויה היטב. ונשאלת השאלה, מדוע מה שלא היה מספק אותם בלונדון או ניו יורק גורם להם סיפוק בתל אביב. או שגם הם נשחקו וקיבלו עליהם את דין התיאטרון. צריך לחזור קצת אחורנית ולראות מי היו מבקרי התיאטרון בעבר. המשוררת לאה גולדברג, שכתבה ביקורות זמן מה והחליטה להפסיק בטענה שבכל פעם שהיא כותבת ביקורת רעה על איזה שחקן (בהבימה) מיד הוא מקבל מהקולקטיב פרס ניחומים תפקיד גדול יותר במחזה הבא. ואינני רוצה לגרום לשחקנים בינוניים להפוך לשחקנים מוליכים. ( המלה כוכב עוד לא הייתה בשימוש אז).

המשורר עזרא זוסמן כתב ביקורות תיאטרון עמוקות. אך לאורך זמן החשוב ביותר מכולם היה ד"ר חיים גמזו. מאמר שלו היה יכול להפוך הצגה להצלחה גדולה או הורדה מהבמה במהירות. כשגמזו רצה גם הוא ידע לקצר. זכורה ביקורתו, הקצרה אולי בתולדות התיאטרון העברי על ההצגה "סמי ימות בשש" הביקורת בת חמש המלים שהופיעה למחרת " מצדי היה יכול למות בחמש" זה היה חד פעמי.

בימים ההם ניתן למבקרים מקום רחב מאוד בעיתון. למחרת ההצגה הייתה מופיעה ביקורת קצרה מתומצתת אך בסוף השבוע היה מופיע מאמר ארוך ומנומק המנתח לעומק את המחזה וההצגה. כשהמחזה היה שווה התייחסות עמוקה כמובן.

בדור הבא צעדו בועז עברון והדה בושס כמובילי הטעם. אלא שהעיתונים התחילו לצמצם את מקום הביקורות. והוכתבה צורת כתיבה של עיתונות חדשה. שתי מלים על המחזה והכול הסתכם במלים טוב, רע נסבל. יתכן שלקהל אין יותר סבלנות לקרוא ביקורות עומק. מצד שני יתכן כמובן שהרגילו את הקהל לביקורת המעוכלת בקלות.

אם מבקרי התיאטרון לא ילחצו על התיאטראות בכתיבתם נישאר ברמה בינונית. אף אחד לא יתאמץ. לטעמי המבקרים צריכים להיות מורי דרך. הם אלו הצריכים לדרוש מהתיאטראות להעלות את הסטנדרטים. להכתיב רמה. לא להסתפק בבינוני אלא לדרוש בשם הקהל את הטוב ביותר שאפשר להפיק כאן בארץ. יש לנו כוחות מקצועיים מצוינים בתיאטרון. אנחנו יכולים לחזור לימים הגדולים. חבל שזה מה שמתרחש בימים אלו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר