אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הרפר ריגן / תאטרון גשר


התמונה של דן לחמן

על הניר, כשקוראים את רעיון המחזה הוא נשמע מבטיח לעניין. אישה נעלמת ליומיים עוברת סדרת מפגשים ומגלה את עצמה. במחזה על הבמה הדברים עובדים קצת פחות טוב, והמחזה מתגלה בחולשתו היחסית.

סיימון סטיבנס המחזאי אמר שהושפע מהמחזאות היוונית, לצערי הוא לא הצליח לתת למחזה את העומק של אותם מחזות עתיקים.המחזה בנוי על סדרה של סצנות קטנות, מפגשים עם אנשים שלא יחזרו שוב לחייה הרפר שעל הבמה, מלבד בעלה ובתה ועוד מפגש רגעי עם נער צעיר, שלוש הדמויות היחידות שחוזרות לבמה פעמיים. הפתיחה והסיום. שתי סצנות הסוגרות המעגל לאחר שנפתח. נשמע כל כך מבטיח.דמות אחת הרפר ריגן, אישה עמומה, פסיבית, בת המעמד הבינוני הנמוך, מתקרבת לגיל חמישים נוסעת מביתה בפאתי לונדון למנצ'סטר להיפרד מאביה הגוסס.מסע, גם עם הוא בין יומיים בלבד יהיה בספרות סוג של אודיסיאה. כאן אודיסיאה מצומצמת. בזמן. היא לא יצאה לחפש את עצמה. היא לא חשבה שתפגוש אנשים שישנו את ראיית עולמה וישנו אותה.

כמו בחיי היום יום שלה, לא היו לה מחשבות על שינוי גילוי איזו אמת והתפתחות. היא נסעה להיפרד מאביה. נסיעה שתזמן לה חוויות שישנו ירחיבו את עולמה וישנו את התייחסותה לחיים ולמשפחתה..בסצנה הראשונה היא נראית במקום עבודתה. היא עדיין בלונדון ומבקשת רשות לצאת לכמה ימי חופשה להיפרד מאביה. הבוס שלה, פטפטן מכור לאינטרנט לא מאשר לה חופש. את מחייכת גם כשאת מדברת בטלפון, זה מביא חוזים, הוא אומר אם לא תהיי לא ייכנסו חוזים חדשים. והיא עומדת כנועה חסרת אונים ומקשיבה למלל המטופש.שם מתעורר בה לראשונה המרד. היא רוצה להיפרד מאביה האהוב בכל מחיר, גם במחיר אובדן מקום עבודתה, דבר לא פשוט לאישה שהיא המפרנסת היחידה של משפחתה.בדרך הביתה על גשר היא פוגשת נער צעיר בן שבע עשרה. היא מחליפה אתו כמה מלים על תחושת תלישותו וחוסר הקבלה שלו בסביבתו. הוא מעורר בה חמלה רגעית.משם הבית. בעל מובטל ובת צעירה בת שבע עשרה, מתמרדת. שיחה ביתית, לא ממש חשובה. עבודה לימודים. משפחה כמו כל המשפחות.ואז היא יוצאת למסע. היא יוצאת בלי לידע את משפחתה. היא פשוט נעלמת. ופתאום קורים לה דברים. היא תגיע הביתה לגלות שאביה מת כבר. היא תפגוש גבר דרך האינטרנט תלך אתו למלון תגיד את כל מה שלא אומרים במצב הזה, מרוב התרגשות ותקיים אתו יחסי מין. הפסיביות הממשית שלה תפסק כשתיתקל בגבר שיכור בבר תדקור אותו בבקבוק שבור ותגנוב את מעיל העור שלו. היא תערוך ויכוח נוקב עם אמה בה יתגלו לה כמה אמיתויות על אביה, ואנחנו נגלה שבעלה הואשם בפדופיליה, ולכן עברו לונדון, לכן אין לו עבודה. ואם ניסתה לטייח ולא להאמין עכשיו אין לה ברירה אלא להתחיל להאמין באשמתו.

היא חוזרת ללונדון, על הגשר היא פוגשת שוב את הילד הצעיר, מודה שהיא נמשכת אליו כבר זמן רב. ושוב, הבית, המשפחה, והגע שבו הגולם, האישה הכנועה חסרת האונים מן ההתחלה השתנתה בעקבות החוויות שלה. ההבנה שלה בצרכים המיניים שלה. ביחסים עם הוריה. ההבנה שבתה אולי תהייה כמוה, למרות המרדנות הרגעית.נשמע מבטיח, אך לצערי המחזה לא ממש טוב אין בו מספיק עומק.. סביב דמותה של הרפר שאיננה יורדת מהבמה עולים ויורדים טיפוסים די סטריאוטיפיים. לא ממש מענינים ולא תמיד ברור למה דווקא הם ולמה הם השפיעו עליה.המחזה מונח כולו על כתפיה של הרפר ריגן. היא כל הזמן על הבמה. וליאורה ריבלין עומדת במעמסה הזו בגבורה. ריבלין היא שחקנית שאני אוהב בדרך כלל,אך לעתים היא מחליטה לשחק דמות עם צורת דיבור קצת מונוטונית על סולם תווים אחד. כאן היא קצת צעקנית מדי ושלא באשמתה לא תמיד מעניינת. עודד קוטלר היה צריך להפעיל את האוזן וההקשבה שלו בזמן הבימוי. ובכל זאת היא מרשימה, שלא יהייה ספק.נכון שחיי האנשים אפורים ואני מבין את הנסיון של התפאורן מיכאל קרמנקו לבטא את האפרוריות גם דרך התפאורה, אך כל הקיר האחורי של הבמה איננו האפור של החיים. יש בו איזו חוסר אסטטיקה שלא קשורה לאפרוריות. הפתרון שלכל סצנה נכנסת בימונת קטנה מהצדדים ועליה פריט או שניים המאפיינים מקום התרחשות דווקא עובד. שולחן עבודה במשרד, שולחן גיהוץ בבית אימה, ספה במלון. וכך הלאה. כניסות שעוזרות לקצב התחלופה המהיר של מקומות ההתרחשות.עודד קוטלר עשה כמיטב יכולתו לתת קצב להצגה. אך המחזה לא עזר לו לגרום לריגוש של ממש. די הרבה תפקידים קטנים שאי אפשר להוציא מהם הרבה עומק והם יותר סמל של עצמם ל א איפשרו לו להעמיק ולהפוך את ההצגה לדרמה אמיתית.

יסלחו לי כל השחקנים שלא אזכיר את שמם, אך בכל זאת, דבל'ה גילקמן המוכר יותר כשחקן קומי מצליח ברגע לקראת סוף המחזה לגעת בלב במונולוג צ'כובי באווירתו. ולוסי דובינצ'ק המשחקת את בת השבע עשרה בשיער קצר, כמעט קרחת והרבה אנרגיה.באנגליה אני מניח יש התחלה טובה לבניית הדמויות על ידי סיגול מבטא שונה, כזה המעיד על המקום ממנו באו ועל המעמד. לאנגלים קל לזהות את הבדלי המבטאים הללו עוד לפני שברנרד שו העלה את פגמליון ומבטאה הקוקני לבמה. אצלנו לא נוצרו עדיין מספיק רמות של מבטאים שונים. יש התחלה של קלקול שפה ומבטא שטוח אך הוא לא מתאים לכל מקום.חבל שהמחזה לא מצליח לגרום לריגוש שהיה צריך לגרום לצופים. צר לי באמת ששוב עלתה בתאטרון גשר הצגה שאיננה מספקת עד הסוף. אני מקבל ומצדיק את הצורך להרחיב את הרפרטואר ולהעלות גם מחזאות מודרנית יותר. אך לאחרונה משום מה עבר על התיאטרון ענן. וחבל. צילומים: גדי דגון

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן