אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מדונה בהופעה – היפר מציאות לשמה


התמונה של מתן אהרוני

הייתי בהופעה של מדונה, ההופעה השנייה ב- 2.9.2009. היה נפלא. החוויה הייתה מיוחדת במינה. זוהי לא הופעה רגילה של זמרת פופולארית וידועה, כפי שהכרתי עד כה, אלא זה היה מופע, מופע מיוחד ושונה. היה זה ספקטקל, מחזה או חזיון מרהיב, שהעלה במחשבתי את השאלה מהי המציאות שמתגלה לפני? האם זה מציאותי או הכל המצאה? האם כל הנגלה מול עיני הוא מחזה וירטואלי? האם מדונה באמת שם? מי זו מדונה? האם היא משהו אמיתי שנוכח שם על הבמה כדבר אותנטי או שהיא בעצמה דימוי של זמרת פופ?

כפי שזה נראה ממרחק כמה עשרות מטרים מהבמה, החוויה היא של "היפר מציאות" לשמה, שבה הגיבורה הראשית, מדונה, מייצגת את הסימולקרה. "היפר מציאות" הוא מושג שטבע בודריאר. לדידו, בעידן הנוכחי, עידן פוסט מודרני, ישנו דימוי של מציאות או ישנה סימולציה של מציאות שנתפשת כמציאות עצמה. סימולציה זו היא חסרת מקור, או יותר נכון כבר לא ניתן לאתר את המקור, כיוון שמדובר על שכבות על שכבות של דימויים. וזוהי ה"סימולקרה”. לטענת בודריאר (בספרו “סימולקרות וסימולציה”), בעידן הפוסט-מודרני, הדימויים שמייצגים את המציאות הם המציאות עצמה, ולא מפני שהם נאמנים למציאות המיוצגת אלא מפני שהתבטל ההבדל בין מייצג למיוצג. בעולם שבו אבדה היכולת להבדיל בין הממשות לייצוג שלה כל הדימויים מקבלים אופן סימולטיבי. בודריאר קרא "סימולקרה" לדימוי שנמצא מעבר להבדל בין הממשי למדומה, בתחום שבו חדלה האפשרות לקבוע הבדל ברור ביניהם. זהו דימוי או העתק ללא מקור. הסימולקרה היא, לדעתו, בסיסו של הסדר הסמיוטי החדש שמשתלט על התרבות המערבית. בודריאר מדגים בהקשר זה את חוסר היכולת להבחין בין מגיפה אמיתית להתכוננות היסטרית לקראת אפשרות של מגיפה (כמו "שפעת החזירים" בימנו), והסביר את הצפייה בדיווח על אסון קרוב או מתרחש לחלק מן האסון עצמו (כמו אסון מגדלי התאומים).ומה הקשר להופעה של מדונה? החוויה שחוויתי הייתה כזו. כל האלמנטים שהרכיבו את ההופעה, כולל הזמרת עצמה, היו דימויים על גבי דימויים, ללא היכולת להגיע למקור.

המופע הציג כיצד הדימויים מהווים מציאות שנגלית לפנינו, קהל המעריצים. תחילה הגיבורה, מדונה. מדוע לזמרת זו יש שם פרטי ללא משפחה? מיהי מדונה ועם מה מתכתב שמה? יענו מעריצים נלהבים כי שם זה ניתן לה על שם אמה, אולם דיי ברור כי שם זה מתכתב עם אמו של ישו, המדונה, שהיא עצמה דימוי, סמל של קדושה, שעימו התכתבה בבירור מדונה בסבב ההופעות הקודם, עם אקט צליבתה על צלב דיגיטלי ממנוע ומואר, פעולה שהכעיסה את העולם הנוצרי האדוק. כך גם מדונה הזמרת הפכה להיות סוג של כוהנת. היא מלכדת תחתה עדת מאמינים שסוגדים/מעריצים לדמות שהיא המצאה, שהיא דימוי של כוכבת, של זמרת.מדונה היא זמרת בלי שם "אמיתי". היא לומדת להיות מה שהיא על פי דימויים של כיצד כוכבים גדולים צריכים לחיות את חייהם. זוהי זמרת שבכל תקופה ממציאה עצמה מחדש, על פי אופנות מתחלפות. פעם היא נראית כמו מרלין מונרו, שגם היא דימוי של האישה הטיפשה, הבלונדינית המפתה. פעם היא אשה מינית ופרובוקטיבית שמאמצת דימויים מסרטי פורנו ישנים. פעם היא מקסיקנית, פעם רוקרית או גותית, שמתנהלת על פי דימויים מקובלים של פנקיסטים או של תתי-תרבויות חתרניות, שהופכות לטקסט מסחרי. והפעם היא אימצה לעצמה דימוי של אישה רוחנית, קבליסטית. הפעם היא גם אמא לילדים שאותם היא אימצה, כלומר אפילו על האקט של הלידה היא פסחה, רק כדי ליצור דימוי של אם שמחבקת את הילדים ללא משוא פנים, שחורים או לבנים. כלומר זוהי דמות שמהווה טקסט מהלך של אופנות מתחלפות. בהופעה, מדונה התכתבה עם הדימויים השונים הללו שלה, שאותם היא יצרה במהלך השנים. בהופעה ישנו קטע בו עומדות במעגל רקדניות, אשר מהוות "חיקויים" של מדונה מכל שלב בחייה: של הבחורה החומרנית, של המדונה המינית, של המקסיקנית וכנראה עוד כמה, כולן דימויים חסרי מקור. מדונה נעה ביניהן וחושפת את המלאכותיות שלהן, כשמפשיטה אותן מהאלמנטים שהרכיבו את דמותה כמו מהפאה הבלונדינית או מהקונוסים שעל החזייה. זאת היא עושה בחיפושה אחר הזהות המקורית, האותנטית, שלה, שאותה היא מתקשה למצוא עבור עצמה. במהלך המופע עלתה בי לפעמים התחושה כי אנו מאזינים לפלייבק, כלומר אפילו השירה אינה אמיתית, אותנטית, אלא היא מוקלטת מראש ומדונה עושה סימולציה של זמרת ששרה בהופעה חיה. הדבר התעצם והגיע לקיצוניות כאשר שיר אחד בהופעה היה כולו דיגיטלי, כלומר, הוצג וידאו קליפ של מדונה ששרה באמצע ההופעה, כנראה כדי לספק למדונה שהות להחליף תלבושות לייצוג נוסף, אחר, שלה. באותו קליפ, מדונה אפילו לא כיכבה על הבמה, אלא אותה ניתן היה לראות רק בצגים הענקיים שסבבו את הבמה, נעה במרחבים שונים, דיגיטליים.

בהמשך, עולם הדימויים שמטשטש ואף יוצר חוסר הבחנה בין מציאות מוחשית לבדיון, להיפר מציאות, התעצם עם שיר שבו מדונה נעטפה סביבה במסך לדים עגול שהקרין דימוי של גשם. שיר זה סימל יותר מכל את העולם הוירטואלי שנשקף בעינינו, שלא יודעות לאן להתבונן, למסכים או למרכז הבמה, שם נבלעה הזמרת בתוך מסך נורות ענק. בכל מקרה, שניהם מפציצים דימויים שונים בלי סוף. המשחק המופלא הזה של הזמרת שבתוך המסך שעולה ויורד, שהופך שקוף וחוזר ומייצר תמונה נעה של גשם שוטף, העצים לשיא את החוויה המבלבלת שבין העולמות, ממנו יוצאים ומבינים כי הכל סביבנו הוא עולם של דימויים. מדונה גם שרה ורקדה במהלך ההופעה עם זמרים שונים שלא נכחו פיזית במקום, אלא היא פיזזה עם הדימויים הדיגיטליים שלהם. כלומר, הדמויות הוקרנו מתוך מלבן של נורות לדים בגובה אדם שנע על הבמה, בשילוב מיוחד בין הדיגיטלי לאנלוגי, בין הדימוי האלקטרוני לדימוי האנושי.

באותו הקשר, היה גם הסיפור בדבר השמועות שהזמר ג'סטין טימברלייק אמור לעלות לבמה לשיר עם מדונה דואט. השיר החל, הקהל באקסטזה, מחכה לאורח הנוסף, שאמור לגרום לנו להוסיף ולחוש קצת אמריקה, לחשוב שאנו לא נתפשים רק פריפריה צחיחה ששומעים עליה רק בחדשות, כמקום של אלימות ומלחמות בלבד, אלא כמקום שמעריך תרבות (אמריקאית פופולרית). השיר ממשיך, המלבן הדיגיטלי מופיע על הבמה והוא מקרין את דמותו של ג'סטין. לרגע נראית גם דמות אנושית מאחוריו. הקהל מחכה שג'סטין יצא משם, אולם מתברר שזה היה רקדן שמניע את המסך הנייד הזה. ג'סטין נראה רק בוידאו. מדונה רקדה עם המסך הנע. הורגשה האכזבה, אך המופע המשיך כבשלו, מקרין דימויים. סיום ההופעה סיכם את החוויה – לאחר השיר האחרון של המופע המסכים הכריזו בקול תרועה, “game over”. המשחק הווירטואלי נגמר. כמו תוכנית בידור בטלוויזיה שברור כי היא הסתיימה ולא תחרוג ותוסיף עוד מחווה, גם מדונה לא העיזה לחרוג ממנהגה ולכבוד ההופעה האחרונה בסבב עולמי זה לעשות משהו ייחודי, אותנטי, להעניק איזו מחווה אישית, עם שיר להדרן. כנראה שבעולם של דימויים בו היא פועלת ואותו משעתקת, אסור לחרוג מהחוקים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מתן אהרוני