אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מטעם 19 - חנוך לוין


דן לחמן's picture

לציון עשר שנים למותו של חנוך לוין הוציא כתב העת מטעם גיליון המוקדש כולו לחנוך לוין. לא מאמרים או ניתוחים אלא אוסף מכתביו שלא ראו אור, או שהתפרסמו הרבה לפני שהיה למפורסם. שירים, סיפורים וסצנות שלא נכנסו למחזות בסופו של דבר. לפני כל קבוצה,המחולקת לפי שנות הכתיבה, מוסיף לאור מאמרון המסביר ומייחס את היצירה לתקופה.יצחק לאור עורך הגיליון מעלה מחדש בדברי פתיחה קצרים את השאלה שהוא קורא לה חידת חנוך לוין. השאלה איך זה שצעיר שבתחילת דרכו התפרסם דווקא בגנות ואיבה ציבורית רחבה בוודאי של הימין אך גם של חלק מהשמאל בשל אותם שלושה ערבי קברט סטירי שכתב. קברטים שעוררו חמת זעם בציבור, כשבאחד מה באו אנשים עם פצצות עשן וזרקו באולם. את האחר הורידו מהבמה אחרי 19 הצגות בלבד.

איך הצעיר הלא מוכר הזה, המעצבן כל כך, הפך אחר כך בתקופה קצרצרה יחסית לכותב הכי מוכר, הכי פופולארי בארץ גם אצל אלו שכמעט לא הולכים לתיאטרון.אפילו מחזותיו הראשונים לא ניבאו את הפופולאריות לעתיד. הקהל כמו הביקורת "הזדעזע" מהשפה. מלים כמו פיפי וקקה לא נשמעו עד אז בתאטרון. מילא במחזה הראשון אך מכיוון שהמשיך בשפה הזו במחזה הבא נזעמו עליו כולם.חנוך לוין החל לפרסם סיפורים קצרים ושירים גם בעיתון הארץ כבר ב 1966 וגם בכתב עת לשירה בשם "יוכני". בעריכתם של נתן זך ואורי ברנשטיין. קוראי שירה אמונים גילו כבר עם הפרסומים הראשונים שעלה קול חדש ומעניין. התחילה להסתובב שמועה שהנה בא הכישרון החדש הגדול. לוין לא הסתופף בחברת סופרים ולא פרסם בכתבי עת נחשבים באותה תקופה. בעיתון הסטודנטים דרבן ערך לוין הצעיר ב1965 את העמוד האחורי, הרבה לפני שנולד עיתון העיר וןעמודו האחורי שהתפרסם. לוין קרא לו "האחוריים של חנוך לוין". שם החל לפרסם סטירות. יצחק לאור הצליח למצוא כמה מאותן סטירות סטודנטיאליות המופיעות עכשיו בכתב העת הזה. אחרי שיודעים לאן זרמה כתיבתו אפשר לראות בעקיפין את ההתחלה בעיתון הסטודנטים

"צעיר ערבי !המחלקה הסניטרית של עירית ת"א קוראת לך!אם אתה מוכשר, בעל יזמה ושואף לגדולותאם אתה דוגל בניקיון וטוהר כפייםמקומך אצלנו טאטוא רחובות בשעות הלילה בתנאים של שקט אווירת מרגוע ואויר צח, מתחת לשמיים מכוכביםרחובותינו מחכים לךהרת פחי אשפה בשעות הבוקר המוקדמות, פחים מוסיקאליים, אשפה מעניינת הפתעות בהופעת חולדותאשפתנו מחכה לךפיקוח על משתנות ציבוריות עבודה חיונית, שופעת עסיסמשתנותינו מחכות לךסניטר בית חולים, אם אתה ממורמר, אם אתה חש שקיפחו אותךפנה לבית החולים העירוני ותכניס חוקן ליהודיםאחורינו מחכים לך !"ב1967 קיבל פרס כששלח לתחרות תסכית לקול ישראל "תפסו את המרגל" אחיו דוד לוין ביים והתסכית זכה בהצלחה. מאוחר יותר זכה בפרס ראשון באיטליה בתחרות לתסכיתי רדיו.

\בשנת 1971 התחיל לפרסם שירים בכתב העת "סימן קריאה" סיפורים קצרים ופואמות. מאמר מעניין אחד יש בגיליון. יצחק לאור מנתח את הראיה פוליטית של לוין כפי שהיא משתקפת בכתיבה למערכונים הסאטיריים. הוא מביא כמה מהפרודיות שלוין כתב על הזמר הישראלי באותם ימים "אקורדיון מתייפח ושריון נוהם. או "הוא שכח לשאול אותה מה השעה". שירים ששיקפו את התקופה הממוסדת של אותם ימים.חנוך, זה שבא מבית עני בסביבת התחנה המרכזית הישנה של תל אביב הגיע לאוניברסיטה שם פגש את "האשכנזים את בני המעמד הבינוני. הוא חבק בבנק"י ( ברית הנוער הקומוניסטי) הם חבורת המדושנים בהם צריך להכות בשער האחורי של דרבן .הוא שנא את דמות הצבר שלמד להכיר. בראיון לידיעות אחרונות אמר: "מרגיזה אותי תעשיית הצברים, האימאז' המפוברק של הצבר, האגוצנטרי, הנרקיסיסטי, המוראל כתעשייה. השילוב הפיקטיבי בין מיסטיקה וכוח. אני חרד מהתפתחותה של חברה לאומנית, מבסוטה מעצמה,טופחת לעצמה על השכם, מסוגרת, שונאת זרים. חברה ניאו פרימיטיבית" ( 1970)זו החברה שאימצה אותו לליבה. הוא מכה בה והם רוצים עוד.כשהתחיל לביים את מחזותיו בעצמו חיפש שחקנים לא "צברים" לא גבריים מדי. שחקניו היו יוסף כרמון, אלברט כהן, אלכס מונטה, נסים עזיקרי וגבי עמרני. בשני מאמרים קצרים מתאר לאור בקיצור את יחסיו של לוין למוסיקה. המפגש שלו עם אלכס כגן שכתב מוסיקה למחזותיו הראשונים. ועם מיכאל דרוקס, אז אמן בתחילת דרכו שעוד לא הפך לדמות מובילה אתו עבד על הדף האחורי של דרבן כששניהם היו באוניברסיטה.כניסתו לעולם הבמה התחילה עם מחזות סאטיריים. הראשון "את ואני והמלחמה הבאה". אחריו "קטשופ", ומאוחר יותר "מלכת אמבטיה". רוב המערכונים היו אנטי מיליטריסטיים ולא התאימו לאווירה שיכורת הניצחון של אחרי המלחמה.אנשים הזדעזעו משירו של הבן המת האומר לאביו, מה אתה בוכה. אתה לא הקרבת כלום. מי שהקריב באמת זה אני. אני הקרבתי את חיי. ( המלים לא מדויקות אבל זה מה שאמר השיר) הוא לעג לכל הפוליטיקאים של אז ולקציני הצבא המתרברבים.לא רק שהיה אנטי מיליטאריסטי, הוא פגע בצה"ל וקציניו, ועוד יותר במשפחות השכולות.את מחזותיו הראשונים קיבלה הביקורת בשלילה. הביקורות התחרו במי ישמיץ אותו יותר. גמזו כתב "מכלול דיאלוגים דפקטיביים ושירים המתכוונים לזרות מלח על הפצעים הפתוחים" אורי פורת קרא לזה מחזבל. האשימו אותו בהתעללות בהורים השכולים.רק פעם אחת ענה לוין למבקריו. לוין היה חבר הפלגה הקומוניסטית בנעוריו. הוא שלח מאמר לעיתון הקומוניסטי "קול העם" שם התווכח על הבדלי השקפות בינו ובין המבקר שלהם שגם הוא היה נגד הסטירה שלו.

הוא כותב או שהמבקר לא הבין מה שראה או ששכח רגע אחרי שיצא. אחרי מלחמת ששת הימים גם הקומוניסטים ( היהודים) הצדיקו את המלחמה ונשאבו לשמחת הניצחון. לוין מתווכח עם המבקר ודרכו עם תפיסת המפלגה. המכתב מופיעה בחוברת ומגלה עוד פן בדרך חשיבתו של לוין בימים ההם.הוא לעג לתקשורת המכורה לשלטון. במקום אחד הוא מתאר את התחרות בין ידיעות אחרונות למעריב כשהם מתארים טייס שחזר מהפצצה "ידיעות טען שאיציק (הטייס) הניח את ידו השעירה על ההגה. בעוד במעריב נכתב מפקד המטוס איציק, אימץ את עיניו החדות כדי לראות מבעד לערפל.מחזהו הממשי הראשון היה "סלומון גריפ" בביומו של הלל נאמן והוצג באולמון קטן בשם בוסתן ליד כיכר דיזנגוף. מחזהו הבא "חפץ" כבר הוצג בתיאטרון חיפה. ובוים על ידי עודד קוטלר. ב1981 כתב וביים את ייסורי איוב, מחזה שגרם לסערה חדשה. בסוף המחזה יושב איוב עירום לחלוטין משופד על עמוד. שרת החינוך דאז, מרים גלזר תעסה הביאה את הסקנדל לדיון בכנסת וטענה שהמדינה לא צריכה לממן הצגה שבה גבר עירום ועברו המידלדל מתנדנד אל מול פני הקהל.

הביקורת טענה נגדו שהוא חוזר על עצמו וחוזר להשתמש בשפתו המלוכלכת. הקהל דווקא כן גילה התעניינות, והצגותיו זכו להצלחה. מלבד מחזות כתב לוין גם שירים, וזמרים מפורסמים כמו חווה אלברשטין ריטה ואחרים לקחו שירים שכבר הופיעו בקברטים הסאטיריים. לונדון, אני חיה מיום ליום. העץ הוא גבוה, ועוד כמה שירים שהפכו להיות מפורסמים.כשקם דור מבקרים חדש התחילו להתייחס אליו ברצינות. נסים אלוני שקע בדומיה. לוין הפך להיות "מלך" התיאטרון. ומחזותיו הלכו והשתנו, הפרודיות המקומיות הצטמצמו וכמעט נעלמו, לוין החל לכתוב מחזות סמליים. הילד חולם. וייסורי איוב. ועוד ועוד.

הוא כתב גם שני תסריטים "פלוך" ו "פנטזיה על נושא רומנטי" אפשר היה לזהות בקלות את כתב ידו של לוין. הביקורת החשיבה את הסרטים אך לא ברור למה הקהל לא בא לקולנוע.כדי לנתח לעומק את כתיבתו צריך לכתוב עליו יותר ממאמר קצר אחד. להסביר את התפתחות כתיבתו, הנושאים שהעסיקו אותו בתקופות שונות, חזונו הבימתי, יחסי גברים נשים במחזותיו וסיפוריו, האימא הפולנייה בכל מחזותיו הראשונים. החלום האבוד על ביג טוחס. והפילוסופיה המסתתרת בתוך מחזותיו. המעבר משירה למערכונים ומשם למחזות מלאים וסיפורים.אנחנו ארבעה פגריםשישה עשר ליטר דםארבעים ושמונה חוריםוזה כל מותר האדם.

תגיות: 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן