אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לרקוד עם דמעות בעיניים / ניסן שור


התמונה של דן לחמן

לרקוד עם דמעות בעיניים - ההיסטוריה של תרבות המועדונים והדיסקוטקים בישראל / ניסן שור. הוצאת רסלינג.

ניסן שור לקח על עצמו משימה לא פשוטה, כשהחליט לכתוב ולנתח את ההיסטוריה דרך תרבות השוליים. תרבות הבילוי והמועדונים. הוא רוצה לנתח חלק מהתרבות שלנו כפי שהתבטאה במקומות הבילוי המועדונים והמוסיקה שנוגנה. אפשר היה לחשוב , מה כבר אפשר להגיד על מועדונים ועוד ב480 עמודים אבל לניסן יש הבה מה להגיד ויש לו הבחנות רבות הנובעות דווקא מהמקומות החשוכים הללו והמוסיקה הרועשת שהתנגנה בהם.על עצמו הוא מעיד כבר מן ההתחלה שהוא בליין. או שחלק מחייו עברו עליו בבילויים. שנות התשעים היו שנות המסיבות שלו. צורת חיים בה רוקדים עד הבוקר ומשם מנסים לחזור למציאות יומית אחרת.אני זוכר את ימי סוף שנות החמישים. רוב הנוער הלך לתנועות הנוער. מעטים השתייכו לקבוצות סלוניות וערכו מסיבות בבתים. לא לבשו חולצות כחולות עם שרוך צבעוני, לא שרו הורה והיו מעודכנים בלהיטים האחרונים של התקופה. הימים בהם יפה ירקוני העזה לשיר שירים במקצבי ריקוד סלוניים והעלתה את חמת המאזינים, עד ששינתה את הרפרטואר וחזרה לשירי מולדת ומלחמה. הרוב סלד ובז לסלונים. שור מגיע לזה מעט מאוחר יותר בספר.הוא מתחיל דווקא בחברה שונה לחלוטין, כדי להסביר איך אי אפשר היה להכריח את כולם ללכת בתלם חברתי אחד. את המחקר שלו מתחיל שור בגרמניה הנאצית. לא כדי להשוות אותנו חלילה אלא מפני ששם נולדה תרבות רבת השפעה.במרץ 1939 חוקק חוק שכל נער גרמני חייב להיות חבר בהיטלר יוגנד (נוער היטלר) וכל נערה -בנערות גרמניה. כך חשבו להתחיל לחנך את הצעירים מתחילת דרכם. אך נוער הוא נוער ועל יוצאי דופן קשה להשתלט גם במשטר כזה.לא כולם נרשמו לתנועת הנוער. בהמבורג קמה קבוצת צעירים שקראה לעצמה נערי הסווינג. כוונתם הייתה להתנגד לחוק הנוקשה, אך לא רק. הם העדיפו את אופנת המערב ובעיקר את המוסיקה שבאה משם. הם גידלו שיער ארוך בניגוד לנוער הנאצי ומרחו אותו בברילנטין. תלבושת החובה האחידה לא ענינה אותם. הם התלבשו לפי קודים הוליוודים. למוזיקה שלה האזינו קרא הממשל מוסיקה של כושים מהג'ונגל. הג'ז והסווינג נאסרו להשמעה בגרמניה. הקבוצות הללו שהלכו והתרחבו ועברו מעיר לעיר הוגדרו ככאלה כאדישים למאמץ המלחמתי ובוגדים אמריקאים.מה שעמד בבסיס הקבוצות הייתה המוסיקה. ברים ומועדוני לילה היו מלאים בהם, מנופפים ידיים וירכיים. מיניים בגלוי. אך החשוב וזו סיבת הסיפור, זו הייתה פעם ראשונה שמסיבות נערכו לצלילי תקליטים ולא תזמורת חיה. שם נולדו התקליטנים הראשונים. האחראים על החלפת התקליטים.למרות הניסיון לחינוך מחדש, האופנה חדרה גם לפריז הכבושה. נוער הסווינג שכונה les zazouz, מכונות לנגינת תקליטים הוצבו במועדונים ושם רקדו הצעירים. לא לחינם הפכה פריז של אחר המלחמה לבירת הג'ז. הצעירים היו מוכנים לשמוע ולהתעמק בכל הזרמים החדשים. כשהחלה רדיפת השלטונות אחרי הצעירים לאות מרד לבשו טלאים צהובים עם הכיתוב zazouz או swing.הנאצים שרדפו אחרי להקות של נגנים חיים גם בפריז הכריחו את הצעירים שלא רצו לוותר לחפש דרך אחרת לבילוי מתגרה ומתקומם. כשירדו למחתרת בגלל הרדיפות מצאו להם מרתף ששמו היה la discotheque זה היה המקום הראשון בהיסטוריה שהמלה הזו התקיימה בו בצורה המוכרת לנו. מקום בו מושמעת מוסיקה מוקלטת המשמשת לריקודים.

מתוך הסרט סווינג קיד

מיד לאחר המלחמה נפתח בפריז האב טיפוס הגלוי לסוג זה של בילוי מוסד בשם "וויסקי א גו גו" שאפילו לתקופת מה תל אביב השתמשה בשם.תל אביב שלפני המלחמה הייתה מעוז של תרבות אירופית. על שפת הים בסוף גשר בנוי על המים, כמה מטרים מהחוף עמד הגדול והמפוארים בבתי הקפה של תל אביב "הקזינו" לאורך חוף הים עמדו בתי קפה בהם ניגנו תזמורות חיות ואנשום יצאו לרקוד ולהקשיב. כילד קטן אני זוכר את המקומות ובעיקר מה שעניין אותי, איש גדול ושמן שעבר ומכר שקדים לחים ומלוחים על פיסות ניר עיתון. פוקסטרוט צ'רלסטון וסלו-פוקס היו המקצבים ששלטו בכיפה. גם הטנגו והרומבה נרקדו בחיבה גדולה. בהמשך הזמן נוספה הפקידות הבריטית הגבוה לקבוצת הבליינים וגדל החיכוך החברתי. תל אביב הייתה עיר עליזה ומלאת אירועים חברתיים, אך גם בבת גלים בחיפה וגם בירושלים היו מקומות אליהם יצאו לבלות ולרקוד.עם הזמן קמה חבורת צעירים, בראשם הרקדן צייר, ברוך אגדתי. הם קראו לעצמם "חברה טראסק" הלכו ברחובות ושרו וניהלו חיי לילה סוערים יחסית לשקט המקומי. הבורגנים ראו בהם חוליגנים ואנטי ציוניים. ביאליק קרא להם ריקניים ונבובים. הכרזת המדינה שינתה את האווירה לחלוטין.הצנע, הפרחת השממה, ומיני בעיות שכאלה שינו את פני החברה. בני הנוער כמעט ונאנסו להיות מגשימי המשימות. כולם הלכו לתנועות הנוער בהן הוחדרה בהם רוח ההגשמה, כל אחת מנקודת מבטה הפוליטית. הנוער חונך להתנהג בצניעות, ללבוש בגד אחד, חאקי, ולרקוד הורה. מנהיגי המדינה לא ציפו שיהיו יוצאים מהכלל. אך לאט ובדרכו קם לו גל של מתנגדי החינוך המוכתב. גם כאן נולדו קבוצות, קטנות בתחילה, שחיפשו דרך חיים חלופית. אלו שנפגשו בלילות שישי בבתים פרטיים שמעו מוסיקה זרה ורקדו ריקודים סלוניים. מול תנועות הנוער קמו הצעירים שוחרי חדוות החיים. לא רק ששררה סוג של איבה בין שתי הקבוצות אלא שבני תנועות הנוער ראו בסלונים חולים חסרי ריפוי. תופעה שהביאה לקרע בכיתות הלימוד.תנועות הנוער, בין אם זו הייתה ביתר ובין השומר הצעיר וכל האחרות הטיפו להתאפקות מינית. הסלונים היו הראשונים שגילו וחיפשו יחסי מין מידיים. החברות הסלוניות נתפסו כמתנגדות לאידיאולוגיה. כאלו שניהלו אורח חיים לא מקומי, אמריקאי, זר. ובעיקר פעילות ארוטית מינית.ריקוד הורה התאים באופן סמלי ויותר מכך ללוות את ימי המדינה הראשונים, מעגלים גדולים שכולם אוחזים בהם יד ביד. ההורה מישטרה את הזהות האינדיבידואלית וניתקה את המיניות. הריקוד הארוטי ביותר של אותם זמנים שהתחלקו לזוגות נבחרים השיר היה "בן לוקח בת ובת לוקחת בן, הרבי אמר אסור להתחתן" כלומר גם בחלוקה לזוגות יש ציווי ואיסור. קרקוביאק כבר היה מיני יותר, מיני לרגע. גם שם התחלקו לזוגות מתוך בחירה אישית. והיה רגע מתוק, לפני שהאקורדיון התחיל לנגן שהבנים הניחו יד מהוססת על מותן בת זוגם. שיא הארוטיות.בתהלוכות האחד במאי צעקו צועדי תנועות הנוער את הסיסמה "נוער הזהב, רד לנגב" הסלונים החומרניים האמריקאים שאפילו לא צעדו ביום הפועל והעבודה נחשבו לנוער זהב בצורה השלילית ביותר.העיתונות הממוסדת כתבה על הידרדרות קבוצות נוער. רק "העולם הזה" הבחין שמתחילה תופעה וכתב עליה ברצינות. אך יחד עם זאת כתב על זאב אקשטיין שרצח את קסטנר שהוא תולדה של הידרדרותה של החברה הסלונית. צעיר בשם דוד אבידן המציא שם לחבורות הסלונים "פושטקים" פושטק, צעיר בז למוסכמות, בז לנימוסים, והתוקפנות שלהם מופנית לא רק נגד החברה אלא גם האחד נגד השני. אחר כך הוצמד להם גם הכינוי האנגלי "טדי בוייז" ס.יזהר הדביק להם את הכינוי "דור האספרסו" (חריף, מהיר וזול).ב1960 כתב רם אורן מאמר בו שאל "האם בני הנוער הם בריונים" מפקד מפלג הנוער במשטרת תל אביב אמר ש-29 חבורות סלוניות נמצאות במעקב המשטרה. הצעירים התחילו להצהיר בגלוי שרוק אנד רול הוא קצב החיים של היום.הוליווד התחילה לכוון אל הנוער הזה. ג'ימס דין בג'ינס. מרלון ברנדו במעיל עור. אלוויס פרסלי ונענועי האגן הפרובוקטיביים. העולם התחיל להיות שייך לצעירים על חשבון הוריהם. סרטי אסקימו לימון שנוצרו אמנם מאוחר יותר הנציחו את העבר הלא רחוק.אלי תבור, עיתונאי בעולם הזה שהשתתף גם בכתיבת תסריטי אסקימו בגרוש כתב מאמר ארוך על הנוער החדש. אין להם מכנה משותף. לא אידיאולוגיה משותפת. היו להם דפוסי חיים דומים אך כל אחד שמר על אינדיבידואליות. תבור סיכם שלא עזיבת הערכית הסוציאליסטיים הם הרע שבקבוצה אלא שהצעירים הללו משכפלים את צורת החיים של הוריהם ומחפשים מימוש עצמי. כאן נולד הרצון " לעשות לביתך" ולא לקהילה.חיי לילה התקיימו בכל הארץ היו מועדונים שונים. בתל אביב למשל היה כליף שהופיעו בו קוסמים וסטריפטיזאיות ובין לבין איזה זמר ישראלי. עומר כאיים היה מכובד יותר שם הופיעו כוכבים לעתיד. כרמלה הדרום אמריקאית, פאקו איבנז ובחור צעיר בשם ג'ורג' מוסטקי. כולם רגע לפני קריירה בינלאומית. באדריה הייתה תזמורת והופעות. אדריה תיזכר כי לשם הגיעה לראשונה זמרת שהיה בעצם גבר וכינויו משמש עד היום את החברה לסווג אנשים מסוימים. "קוקסינל" .אך עכשיו כבר שומעים את צעדי העתיד מתקדמים במהירות. רפי שאולי, דייל ופליי בוי בהתהוות ראה בניו יורק את הדיסקוטק הראשון שם והחליט שזה מה שחסר בארץ. ביחד עם אחיו טדי, איקה ישראלי ועוד שותף פתחו את הדיסקוטק הראשון על מרפסת החמאם ביפו. נירה ירון היפה הייתה התקליטנית המקצועית הראשונה בארץ.הדיסקוטק הביא צורה חדשה של בילוי. לא עוד מופעים בין מנה למנה בארוחה. לא ריקודים בצעדים קבועים. אם ברוק'נרול המוקדם עוד היו צעדים ורקדו בזוגות שלעתים נראו יותר כמתעמלים הטוויסט הפריד את הזוגות וכל אחד נענע את עצמו לעצמו. בדיסקוטק יכול היה כל אחד לעלות לרחבה, לרקוד לבד או מול מישהו לא מוכר. לא היו צעדים מוכתבים. כל אחד התנועעה בדרכו. נולד הביטוי האישי למוסיקה.אופנת הדיסקוטקים התפשטה כאש. התפעול היה זול. לא היה מטבח לא צוות גדול לא תזמורת חיה. מערכת הגברה ורחבת ריקודים וזרם שוטף של כל התקליטים החדשים. הוצאות קטנות. המועדונים המפונפנים ומפונפנים למחצה נסגרו אחד אחד.הדיסקוטקים לא גרמו להעלמות החברות הסלוניות, הללו המשיכו להתקיים בבתים פרטיים. ומסיבה על גג בניין הפכה להיות נפוצה בימי שישי. החרדה מפני השינוי גרמה לאסור על הבאת להקת הביטלס לארץ. הם ישחיתו את שאריות רוח הנוער הטוב. בכנסת לעומת זאת בדיון על הנוער המליצה שולמית אלוני לפתוח מועדונים גדולים עם תקליטיות טובות, כי זה ממילא הכיוון אליו זורם רוב הנוער. בעוד שהמקומות והריקודים החדשים העלו את שמחת החיים של המשתתפים, הפרשנים הן בעיתונות והן בוועדות כנסת דיבור על אבדן שמחה, אבדן ערכים והליכה לסוג של אבדון.באותו זמן נולדה תופעה חדשה. דב ופרדריקה סגל, שני מעצבים החליטו לערב את חייהם הפרטיים ההוללים הנוסח הימים ההם, עם הנאות אחרות ופתחו מועדון. המועדון של פרדריקה אמנם נקרא הדיסקוטק אך היה ידוע בציבור בשם פרדריקה. המוסיקה הייתה שם משנית. מה שהיה חשוב הוא הקהל. אם לחמאם הלכו כל הבוהמיינים הצעירים לפרדריקה הגיעו בעלי הממון החדשים. המועדון הראשון "הלא סוציאליסטי" לאצולת החברה והכסף. העיתונים מלאו בתיאורי הזימה והתחרות בין שני המועדונים. אצל פרדריקה בילו בחליפות מחויטות שועי הבורגנות הפולנית רוסית הונגרית, אצל שאולי הצעירים בג'ינס.עוד תופעה החלה להסתמן. אם עד אז טמפו ומשקאות קלים אחרים היו המשקה הנפוץ הבירה החלה לחדור למעוזי הצעירים והאלכוהול הכבד והיקר למקומם של פרדריקה.אלו היו המקומות הראשונים שבה תרבות הצריכה נראתה לראשונה בפומבי. ג'ינסים ממותגים באחד, שמלות ערב בשני. בירות חדשות כאן, שמפניה וקוויאר שם. ולא ירחק היום והוודקה תתווסף לבירה של הצעירים.הדיסקוטקים הפכו להיות מקום שבו בלילה הצעירים שכחו את מציאות היום יום, את העבודה, ובילו עד איבוד חושים ועכבות מוסר כדי להתעורר לבוקר מדכא חדש. הדיסקוטק היה מקום להימלט אליו מפני הישראליות. במידה מסוימת הדתיות. סופי שבוע הפכו להיות הימים העמוסים ביותר. לפתע היה לאן ללכת ביום שישי.בתחילת שנות השישים הגיעה לארץ מנדי רייס דייויס. פרסומה היה שנוי במחלוקת, האם הייתה נערת ליווי, האם השתתפה בפרשת ריגול בה הייתה מעורבת ידידתה קריסטין קילר. פרשת פורפיומו שהסעירה את אנגליה והפילה ממשלה. כאן פגשה את רפי שאולי, הם התאהבו, התחתנו, והוא פתח מועדון נוסף בשם מנדי'ז. אחד מהיכלי הבילוי החשובים של תחילת תקופת המיתון של השנים ההן.עליית אופנת הדיסקוטקים הביאה להתקרבות העולם התחתון. ה "פרדריקה" נשרף פעמיים רצופות, כשסירבו לשלם דמי חסות. רפי שאול החל להנהיג שומרי סף שמיינו את הנכנסים. במנד'יז רפי שאולי הנהיג תרומות דם בימי מלחמת ששת הימים לכל הנכנסים למועדון.ימי הבילוי התחלקו לשניים. יום חמישי הפך להיות יום הבילוי של התל אביבים, שחשבו את עצמם למתוחכמים. שישי היה יומם של החוב"תים מונח חדש שהשתרש תושבי חולון בת ים. וכל הפריפריה שאיננה תל אביב הבוהמית מתוחכמת.ברמלה, ולא ברור למה דווקא שם התעורר סוג חדש של מועדונים. שם ניגנו להקות חיות והמוני צעירים שלא ניתן להם להיכנס לדיסקוטקים הגדולים בתל אביב נסעו לרמלה.שם החלה תופעה חדשה בשוליים. התפתחות המוסיקה של להקות קצב בעולם, בעיקר באנגליה הביאה צעירים מהפריפריה, בעיקר מאזור רמלה להקים להקות קצב חיות. הם חיפשו לעצמם דרכי ביטוי ובהתחלה חיקו את הלהקות המפורסמות. הצ'רצ'ילים, האריות, ועוד כמה וכמה שכאלה. העולם הזה שהיה שוב הראשון לשים לב לשינוי הלך הרוחות מנה 160 מועדונים ולהקות קצב מקומיות שהופיעו בהם. בהתחלה בפריפריה ואחר כך במועדונים שנפתחו ברחוב המסגר בתל אביב.במאמר שניתח את התופעה החדשה. אמר מרואיין אחד "שהזקנים יבינו שהזמן שלהם נגמר,. עכשיו זה הזמן שלנו. שימותו הזקנים". אפנת התקליטים גססה, יחי להקות הקצב החיות.ואם זה לא הספיק בכנסת נערך דיון בו הוכרזו המועדונים כמקומות לרועי זונות ושר הפנים משה חיים שפירא הגביל את שעות הפעילות עד חצות. דבר שהביא להרס הדיסקוטקים כי זו הייתה בערך השעה בה התעוררו הבליינים לחיים אמיתיים.הדיסקוטק הפך להיות שיגעון חולף, ולא רק כאן אלא בכל העולם. להקות הקצב לא רק שזכו להכרה אצל הצעירים. התזמורת הפילהרמונית הזמינה אותם לקונצרט משותף. הפעם זו כבר לא הייתה התנגדות לערכי הציונות אלא רק שינוי צורת הבילוי. דור הרוק'נרול עלה לקדמת הבמה. ישראל שניצחה במלחמת ששת הימים הפכה לאימפריה חוגגת.נגני להקות הקצב התגברו על יוצאי הלהקות הצבאיות. חברים באריות ובצ'רצ'ילים ניגנו בכוורת, ליוו את אריק איינשטיין. הם חדרו ללב הממסד המוסיקלי. צ'רצ'יל, צביקה פיק, גרי אקשטיין בועז שרעבי, מיקי גבריאלוב ורבים אחרים התחילו את דרכם בלהקות הקצב. בניגוד לדיסקוטקים, להקות הקצב היו מהפכה חברתית של ממש.כשהפסיקו לרכל עליהם בעיתונות, החבורות הסלוניות, הפושטקים המרקדים נעלמו מסיפור ההיסטוריה של הימים ההם.הזוג סגל ניסה להביא לכאן את תרבות הפאבים ופתחו אחד כזה על שפת הים, אלא שזה היה מוקדם מדי ולא זכה להצלחה. הם נעלמו. דב מת מסרטן ופרדריקה נפטרה במסעדה בשעת ארוחת צהרים.אחרי מלחמת יום כיפור נעלמו המועדונים. מקומות הבילוי הפכן להיות קטנים אינטימיים ובעיקר שקטים. נפתחו המון מועדוני פיאנו בר, שם מסביב לפסנתרן עמדו בוגרי המועדונים ופיזמו שירים ישנים. בחללים אחרים בעיר נפתחו עשרות בתי תה, ששם, כל מי שידע לפרוט אקורד או שניים היה מנסה את כוחו בשירה. אך מהפכה חדשה שוב עמדה בפתח. בדצמבר 1977 עלה למסכים באמריקה הסרט "שיגעון המוזיקה" ג'ון טרבולטה הפך באחת למייצג של מוסיקה חדשה וריקוד חדש. דיסקו. זרם המוסיקאלי הזה שהיה היפוכו של הרוק הפסיכדלי הכבד הפך להיות הבערה החדשה. אמנים חדשים הלהיטו מועדונים חדשים.מאורע לא פחות חשוב הוא זה המוכר כ "מאורעות סטונוול" סטונוול היה בר הומוסקסואלי שסבל הטרדות מצד המשטרה עד שלילה אחד קמה התנגדות, נעשתה מהומה שנמשכה שלושה ימים. תקרית שהייתה לאבן היסוד של החזית לשחרור הומוסקסואלי. גל ענק אדיר של רגשות מודחקים פרץ החוצה. נפתחו מועדוני דיסקו לקהל הומוסקסואלי ולא ייקח זמן רב עד שהקהילה תתחיל להכתיב את המוסיקה שתישמע, את צורת המועדונים והבילוי. הדיסקו הפך כמעט לסימן היכר הומוסקסואלי. הדיסקוטקים בצורתם החדשה שבו וכבשו את העולם.ומי שרוצה להיזכר ברשימת להקות הדיסקו והשירים הגדולים של התקופה שייכנס לקרוא את הספר.השינוי הבא לא קשור ישירות למועדונים. במשך שנים קול ישראל וגלי צהל שידרו בעיקר מוסיקה "ארצישראלית" קצת שנסונים ומיני פרנק סינטראים. מה שנחשב תרבותי מאוד.הנוער שרצה להיות מעודכן יותר הקשיב לרדיו רמאללה שם שודרה מוסיקה עכשווית יותר. אחרי מלחמת ששת הימים איבי נתן הביא לא רק את קול השלום שלו אלא גם צוות נכבד של מגישי מוסיקה. פופ ורוק. 24 שעות ביממה של הדברים החדישים ביותר.השדרנים רובם הגיעו מאנגליה ואתם אוספים גדולים, הם היו מקושרים וקיבלו כל תקליט חדש. כתגובת נגד קול ישראל פתח את רשת ג' שניסתה להתחרות בקול השלום. ומעט אחרי זה גם גלי צה"ל הצטרף למרוץ אחרי אזנו של המאזין הצעיר. גל חדש של עורכי מוסיקה ושדרנים עלה לאוויר.מצעדי פזמונים היו תכניות פופולאריות, ובלילות נוגנה מוסיקת רוק. דורי בן זאב, שמירה אימבר, אלי ישראלי, שוש עטרי וטוני פיין היו השמות החמים עם תכניות מוסיקה שנוגנה גם במועדונים, אך גם " רוק מתקדם" ופופ עממי. מכיוון שחלק גדול מהעורכים היו אנגליים ישראל כוונה שלא מדעת לגל המוסיקה האנגלית בעיקר. ישראל הייתה בין היחידות שהתחולל בה קרב בין אלוויס פרסלי לקליף ריצ'רד.רוב עורכי המוסיקה הרדיופוניים הללו התחילו לתקלט גם במועדונים ומוסד הדיסקו ג'וקי שהפך עם הזמן לדי ג'י בא לעולם. דיסקוטקים נפתחו בכל פינה ובמועדונים נערכו תחרויות רקדן הדיסקו" המצטיין.המעניין הוא שבתחילה, כנראה בעקבות הסרט שיגעון המוסיקה המקצב החדש חדר בעיקר למעוזי המועדונים המזרחיים ורוב המתחרים היו חיקוי של טרוולטה. קצת מאוחר יותר אי אפשר היה כבר להימלט מצלילי הדיסקו, המנגינות מתוקות ובחלק גדול מלים שעסקו במיניות מפורשת. אך לא רק מלים, גם תנועת הגוף של הרקדנים הביעו מיניות גלויה.הדיסקו הפך להיות תגובת נגד לבומבסטיות של הלהקות הגדולות נוסח פינק פלויד ג'נסיס ודיפ פרפל שהחלו להופיע במופעי ענק באצטדיונים, מוסיקה שכבר אי אפשר היה לרקוד איתה. במועדונים החלו להופיע להקות קטנות שחזרו לימי תחילת ימי הרוקנרול. עם מוסיקה קליטה ומקצבים שאפשר היה להתנועע אתם. בלונדון עלה גל חדש של מוסיקה ותדמיות. גל הפאנק. כששלום חנוך צמח להיות הרוקיסט הישראלי האולטימטיבי הרי שרמי פורטיס ייצג בכבוד את הפאנק. אלא שפורטיס התכחש להשתייכותו לזרם הפאנק. הוא ראה את עצמו יותר כמייצג מוסיקלי תיאטראלי אנטי בורגני שעסק בסמים ( במוות הלבן) ועוד נושאי טאבו שכאלה.השלב הבא כבר היה מורכב יותר. סרט. בקולנוע פריז הוקרן "מופע הקולנוע של רוקי". תערובת של מחזה בעל סממנים גותיים פנטסטיים בעלי מיניות נזילה ומעורבת והרבה מוסיקת פאנק ורוק. צעירים מלאו את בית הקולנוע ראו את הסרט עשרות פעמים ובעיקר שברו את המחיצות בין מה שהוקרן ובין קהל חי. הם השתתפו בדיאלוגים, הכירו את השירים. החזות הטרנסקסואלית של הכוכב חוקתה על ידי נערים רבים שלא היו הומוסקסואלים. הסרט החצין את הפתיחות שהנוער החל חש ומשתתף בה. הליכה חוזרת להקרנות בכל יום שישי, מחופשים לדמויות מהסרט הפכו את המקום לסוג של מועדון בו הקהל הגיב באקטיביות גדולה לעולם שונה לחלוטין מזה שמאחורי קיר הקולנוע. הגבריות הישראלית הבוטה החלה להיסדק, וזה היה רחוק מלהיות משחק גרידא.ב1982 חל עוד שינוי, והפעם רציני יותר. ברח' יהודה הלוי פינת אלנבי נפתח מועדון "פינגווין" בהתחלה עוד מועדון. הבליינים תערובת של ניצולי המופע של רוקי בתוספת בליינים פנקיסטים מסוג אחר.

מה שייחד אותו לא הייתה התפאורה והביגוד אלא דפוסי ההתנהגות שהחלו להתרקם שם. בין אם זו אגדה אורבאנית ובין אם אכן התרחשו שם דברים כאלו, הפינגווין היה הראשון בו נכנס לתוקף המושג " זיון בשירותים" ושם הורצו שורות הקוק הראשונות כמעט בפומבי.מעט אחריו נפתח קולנוע דן, שלא היה מועדון כמקובל. הייתה בו רחבה שאפשר היה לפזז עליה אך העיקר הייתה המוסיקה. למועדון הגיעו בזמן אמיתי כמה משהשמות החמים ביותר בגל הרוק של התקופה. העיתונאי אדם ברוך כתב על הפינגווין ולא זיהה במבלים מורדים בעלי אידיאות. אינם חותרים תחת המוסכמות אלא הם חבורת בליינים שלבושים קצת אחרת ומאזינים למוסיקה רעשנית יותר. הסמים שהחלו להראות והזיונים בשירותים לא נזכרו בכתבה.האווירה במקומות החדשים, הייתה גותית, ניאו רומנטית, פנקיסטית, אקזיסטנציאלית אפלה. כל מה שהיה מנוכר זר ומלנכולי עגמומי ומורבידי. אך הבליינים היו בני טובים, חיקוי של הדבר האמיתי שפרח בחו"ל. כאן למחרת בבוקר ירדו צבעי המלחמה. החיילים הטובים חזרו לצבא והסטודנטים לפקולטות שלהם.לתוך כל זה נולד דבר חדש. רחוב שנקין היה רחוב מנומנם במרכז תל אביב שרוב דייריו מבוגרים בעלי חנויות ישנות. דני דותן, זמר לשעבר החליט להפוך אותו למרכז חי לצעירים. ובבת אחת נפתחו שם בתי קפה, גלריות אמנות. החנויות שינו את פניהן, הרחוב הפך להיות מרכז לצעירים. הכינוי שינקינאי קיים עד היום.בתוך כל חבורת הצעירים שחיפשו להם מקום והפכו את שנקין ל"כזה כאילו" כאילו באמת מקום משנה אנשים.ברחובות הסתובבה לה דמות אחת נכון יותר אחד. צעיר אחד שגרר אחריו קבוצה של צעירים ביניהם אחותו הקטנה מאוד. בועז תורג'מן שברח מחיפה לתל אביב, שאפשר לראות אתו משחק (את עצמו כמעט) בסרטו של עמוס גוטמן "נגוע" נער פנקיסט, מוכשר להפליא. צבעוני ורעשני. את תחתוניו לבש כז'קט מהופך על גבו, צבוע מוזר מאופר מוזר. הוא הייה מייצגן מוכשר ביותר וסקנדליסט. הוא היה מחאה מהלכת נגד חדגוניות החיים. כל הופעה שלו ברחוב שידרה העזה ומלחמה בבורגנות מכל הסוגים. אינני יודע איך התנהג בתוך ביתו אך הוא היה בין הבודדים שלא חזר להיות ילד טוב ברגע שכבו אורות הדיסקוטק עם שחר, נאמן לעצמו, לטירוף ולתדמית שיצר מעצמו.למעשה הדיסקוטקים האחרים היו מקומות די נעימים. המוסיקה לא הייתה רעשנית באמת. בכל מקום כזה יכולת לנשנש איזו ארוחה בשקט ולפטפט עם מכרים. אלא שאז נפתח מקום חדש. דיסקוטק ענק כמו הדיסקוטקים בעולם. כולו רעש. המוסיקה והקצב היו בו העיקר. מערכת ההגברה הייתה ענקית וקורעת קרביים.הקולוסאום בכיכר אתרים פתח את שעריו ושינה את התמונה. אם הדיסקוטקים האחרים היו קטנים למדי והכילו בין עשרות למאות ספורות הרי הקולוסאום היה ענק. חללית שנחתה בלב תל אביב. בפתיחה שלו הופיעה הזמרת גרייס ג'ונס שהייתה אז בשיא הקריירה שלה ונחשבה למלכת חיי לילה פרועים. דמותה הדו מינית הופעתה שרימזה על מלכת סאדו. כל אלה היוו שינוי צורה.הקולוסאום לא היה מקום לצעירי הפינגווין. הוא פנה לקהל שונה לחלוטין. אלו שהיו ראשוני הבליינים בשנות השישים המוקדמות והפכו כעת לבורגנים מבוססים. הקולוסאום היה סוג של "סטודיו 24" הניו יורקי בלב הלבנט. הוא נוצר כמקום להתנועע בו. לרקוד. מעט מקומות ישיבה. בלי פינת אוכל. בר ענקי מסביב. והכול בצבע כסף נוצץ.

המועדון שידר כסף. הרבה כסף. המושבים היו מרופדים בבדים בצבעי כסף נוצצים מגלשות מהמפלסים העליונים היו בצבעי כסף. אורות הליייזר הראשונים בארץ השתקפו ותנפצו על עיגול כסף ענקי תלוי מהתקרה. הבחירה בצבע הכסף לא הייתה מקרית. לא יכולת לדבר על המועדון בלי להזכיר את המלה כסף.המקום לא הזכיר בשום צורה סלון ביתי שהרהיטים הוזזו בו לפינות. לא היו פינות ולא היו רהיטים במקום העגול דמוי החללית שירדה בלב הבטון של כיכר אתרים. בראיון בעיתון אמרה אחת השותפות "שיבואו לבושים איך שבא להם. אם מישהו רוקד, ותוך כדי ריקוד בא לו להתפשט, שיתפשט. העיקר שירגישו טוב."רק דבר אחד היה אסור בקולוסאום. יכולת לבוא יחף אם רצית. אך בשום אופן לא בסנדלים. אלו הזכירו יותר מדי את ישראל. והישראלים פינו את סיני והיו תקריות וכל מה שהמועדון היה אמור להשכיח.

למרות שהביאו למקום את כל הדיג'ייס החשובים מניו יורק. כאלו שהקפיצו את העולם הקהל כאן נשאר ישראלי. אי אפשר היה להקפיץ אותו ולשחרר אותו באמת מכל העכבות הישראליות. אך ישראל חדרה בכוח למועדון. זמן קצר לאחר הפתיחה התחילה מלחמת לבנון הראשונה. תל אביב התרוקנה ואתה הקולוסאום. במשך כמה ימים המועדון עמד ריק.הדרך למשוך שוב קהל הייתה ניסיון לערוך ערב התרמה לבית חולים רמב"ם בו אושפזו פצועי המלחמה. אך מי שהשתלט באמת על המקום היו בני הנוער. הם הבינו החוש את הייחודיות, את הקוסמופוליטיות. את החופש מכל מה שבחוץ. וזה מה שהיו צריכים.לא אכנס כאן להיסטוריה ולהתפתחות המועדונים החד מיניים. ההתפתחות הייתה איטית והחל בסוף שנות השבעים במסיבות קטנות שהלכו וגדלו עד ששיאן היה כשהקולוסאום נתן מקום למסיבות מיניות להומוסקסואלים ולסביות. בתחילה פעם בשבוע, אחר כך פעמיים ולאור ההצלחה הענקית העבירו את מסיבות אמצע השבוע בימים החלשים ממילא לימי סוף השבוע. היזמים הפרטיים שבאו אחרי זה איציק אבנרי ושמעון שירזי אחריו כבר הגיעו אל המוכן. למרות מה שהזיכרון מחק, לא הם אלו שהתחילו את חיי הלילה של מסיבות הקהילה. אך כל אחד מהם שינה והרחיב את מקומו בהתאם לצרכים והתפתחות הקהילה.עוד לפני כן פרסם המשורר דוד אבידן מדריך לחיי הלילה בתל אביב. הוא ציין בו שהמסיבות הטובות ומרתקות ביותר הן אלו של הקהילה ההומוסקסואלית. פרסום שהביא לזרם ענק של צעירים סטרייטים שלא היו הומופובים דיים כדי להתחבר למסיבות הטובות ביותר בעיר. מקומות נפתחו ונסגרו עברו כתובות. ועד היום המסיבות הללו נחשבות ל "המסיבות".כמו המקומות, המוסיקה והתרבות סביב, גם השפה נצרכה למלים חדשות לתאר את המתרחש, וכך נעלמו הבליינים והפכו להיות חלק מה"סצנה" המלה החדשה שהגדירה את הבאים. כולם הפכו להיות חלק מהסצנה. בכל העיתונים החלו להופיע מדורים שכיסו, תיעדו את הסצנה. מה שהיה משוקץ ומבוזה לא מזמן הפך להיות חלק מה "איניות" אין. עוד מלה שנוספה ללקסיקון העברי.האקסטזי נכנס לתמונה, ואתו המשטרה שרדפה את צרכני הסם. חלק מהמסיבות עזבו את המועדונים ועברו למיני חורשות או מקומות שמחוץ לעיר ואורגנו בסודיות שנודעה לכל. ולא הזכרתי כלל את הסווטו ודומיו המועדונים לעובדים הזרים ולחובבי המקצב הקריבי.ההיסטוריה של המועדונים איננה נגמרת כאן כמובן. אנחנו רק באמצע שנות השמונים. אלא שאת המשך ההתפתחות צרך לקרוא בספר. אני הבאתי בעיקר את ההיסטוריה של התחלת הדברים.הטראנס, הטכנו האסיד האוס, גם כסגנון מוסיקלי וגם כסם של ממש. הדיסקו הפך להיות אנושי וידידותי מול הניכור האלקטרוני. הניו אייג' וצעירים בוגרי מסיבות בהודו. אלנבי 58 ועוד ועוד מקומות ושינויים הם כבר דברים קרובים יותר לסף הזיכרון של ימינו. לכל אחד מההתפתחויות הללו היו גם סיבות חברתיות של חיים מחוץ למועדונים ולמוסיקה, אלו באו לענות על צרכים חדשים.כל המקומות, שמות האנשים, הלהקות, המוסיקה ששמעו, דברים שקרו. כולם מפורטים בספר, כך שמעבר למחקר החברתי לגבי אנשים מגיל מסוים זה יהיה גם ספר היסטורי נוסטלגי, למי שחי את הדברים, ולאחרים יזכיר איבה ופחדים ישנים. הספר מפורט מאוד. ומרתק מאוד ומנתח את התופעות המתפתחות על רקע תרבות הרגע וההמשכיות מסגנון לסגנון. קשה היה לחשוב שלמועדוני ריקוד למיניהם הייתה יכולה להיות כזאת השפעה וכזאת משמעות חברתית. ניסן שור עשה מלאכה מפוארת באיסוף החומר חלוקתו וההבחנות שהביא. לא לוותר על הקריאה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן