אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ע 17


התמונה של דן לחמן

חמישה נחלאים צעירים, חברי גרעין, המכירים אחד את השני מאז ילדותם יוצאים לשרות מילואים בעזה. השנה 1989. עזה הייתה סיוט למשרתים בה, אך לחמישה הללו היה מזל. הם זכו בפינוק. הושיבו אותם על גג הבניין הגבוה ביותר בעזה, הקומה ה17 משם היו צריכים להשקיף על מחנה הפליטים. הם לא הסתובבו ברחובות. לא רדפו לא היכו, לא אוימו על ידי אחרים. קייטנה בעזה. המחזה מבוסס על זיכרונותיו ועל הספר "לך לעזה" שכתב שי להב. כשהזיכרונות חזרו אליו שנים אחרי האירועים. לא קראתי את הספר, ואין שום צורך להכיר אותו לפני שרואים את ההצגה. אני מבין שהמחזה מעובד מפרק אחד בספר. כל הפרקים על רחובות עזה אינם במחזה. את המחזה כתבו יחד שי להב ויוני זיכלהולץ.זה לא מחזה פוליטי. שאלת ההימצאות במקום איננה עולה אפילו פעם אחת. זה נראה הדבר הטבעי ביותר. לא רואים את הפלסטינאים. וכששומעים פעם אחת יריות זה מאירוע משפחתי.ובכל זאת גם אם זה איננו במחזה, מי זוכר היום מה הייתה עזה בימים של האינתיפאדה הראשונה, ואפילו לפניה. בגין רצה לתת אותה מתנת שלום לסאדאת. אך הוא סירב והדיף להלחם על טאבה. וכך נשארנו עם המקום המקולל ההוא. עזה היא בית השחי של המזרח התיכון אמר מי שאמר אז. רבין איחל לה שתטבע בים. שרון הוציא אותנו מהשארית שעוד הייתה בידינו. אבל עזה לא טבעה בים. וכמו הבופור, וכמו לבנון של באשיר, גם את עזה אי אפשר למחוק מהסיוטים של אלו שהיו צעירים ושרתו בה.נותר לחשוב על ההורים שנתנו יד להרס הנפשי של דור אחרי דור. גם אלו שכבר ידעו מה השרות שם עושה לנפשות של צעירים. איך הם מתעוותים. כך שאפשר להגיד בפרוש שאם אלו הם צעירי אותו דור, הרי שהם התוצאה של השירות של אבותיהם שהיו תמימים בזמנם ושתקו גם אחרי שהבינו. בצורה מסוימת המחזה הוא כמעט המשך ישיר למחזה של סובול "ליל העשרים" הבחורים על הגג הם הנינים של המתיישבים הראשונים ההם. אלו שהקימו את הקיבוצים והגרעינים המקוריים בתחילת המאה שעברה. אותם אנשים שעברו גם הם ליל וידויים אישיים היו מלאי ערכים, התיאוריה הערכית שלהם דרשה מהם להתוודות.. הנינים הללו, הצעירים של היום הם פני החברה ההיא כמו שהיא משתקפת במראה היום. ולאן שהתגלגלה עם השנים. בלי החלומות, בלי ההגשמה. בלי כל אותם ערכים שנראו כל כך מקודשים. 1989 איננה כל כך רחוקה בזמן, ומאז לא חל בנו שום שינוי לטובה. להיפך. ואוי לנו שאלו הם פנינו.

חמישה בחורים מגרעין נח"ל. מי שהיו צריכים להיות מלח הארץ. אף אחד מהם איננו מה שהיינו קוראים איש "נחמד" האחד חצי פסיכופט. האחר חלשלוש. המפקד אולי חבר מדי מכדי לפקד עליהם באמת ובזאת חולשתו, ואף אחד מהם איננו כן או חבר אמיתי לאחרים בגרעין. שלא לדבר על דברים אחרים הקורים אתם לאורך המחזה.זה מחזה חברתי לגמרי. הוא היה יכול להתרחש בקיבוץ, בגרעין, בכל תנאי שמעמידה חבורה בתנאים של בידוד מהעולם, כשכל מה שיש להם זה מכשיר קשר. עמדה על גג. שלושה יכולים לישון בחדר המכונות של המעלית. אחד שומר. אחד ישן בחוץ על הרצפה. את צרכיהם הם עושים לתוך חתיכות עיתון הנערמות בקצה הגג. גבוה מעל הכל וכלום כמעט לא קורה. רק מה שקורה ביניהם. ההיתקלויות של אנשים הנובעות מתכונות האופי שלהם. למרות ההכרות רבת השנים ולמרות שהיו עדים לשינויים שחלו בהם לאורך השנים, ולא הפנימו., האופי מוליך בהכרח להתנגשות בלתי פוסקת. הם מנצלים אחד את השני, משקרים אחד לשני, חומדים אחד את דברי השני. גם זה שנראה לכאורה הישר יותר והרגיש מבין החמישה הוא למעשה הפחדן בחבורה, למרות שלכאורה גילה לרגע אומץ חברי. הם חברים כל כך טובים, כל כך הרבה שנים וכולם אינטרסנטיים ולא נאמנים אחד לשני בשום צורה. המניאק המניפולטיבי מסדר את כולם. הפסיכופט על סף שבירה אלים ומתעמת ומכניס מתחים בלתי נסבלים. אם המחזה היה על מבוגרים המראה הייתה נעשית מדויקת יותר ומשקפת אותנו בדיוק. מחזה על בני אדם צעירים. ואם זו עזה שאשמה במשהו בשבירה שלהם זה לא ממש מורגש במחזה. הם שוברים אחד את השני. הם מגיעים כבר בשלים לחלוטין להיות קניבלים שיאכלו אחד את השני ולשבר הכללי.המחזה מתחיל כשהחמישה עומדים לבושים כנערי בית ספר, לרגע מתנגנת מעליהם הפתיחה של שיר "השוק" של התרנגולים. סמל ההווי התמים והמקסים של התרנגולים. רגע אחרי זה הם במדים על הגג העירום.הדרך היחידה שבה עזה חודרת למחזה היא בתמונות וידאו המוקרנות על הקיר האחורי. זה מה שקורה שבע עשרה קומות מתחת לשמים. נוח שמואל הצליח לא רק להמחיש את עזה אלא גם את רוח התקופה דרך השירים שבחר. שירים של התקופה נשמעים לאורך המחזה. אהוד בנאי, משינה, מאיר בנאי, אדם, החברים של נטאשה. אנחנו מזהים מיד את הרקע. פס הקול של התקופה. " למה לי פוליטיקה עכשיו", "אין מוצא", "ערבב את הטיח אחמד", " גשם" המוסיקה שהיוותה כלי ביטוי מדויק למה שלא רצינו לדעת ולחשוב עליו.מה שמרגש את הצופים הוא המחזה. גם אם אינם חושבים על כל מה שיכול להשתמע ממנו. האנושיות שלו נוגעת ללב. אם להגזים, קורעת את הלב. ובכל זאת, אינני חושב שזה מחזה " גדול" ואין לי תשובה לשאלה איך אם כך הוא מצליח. אולי בזכות זה שאנחנו בעצם מכירים את הצעירים הללו. מזהים בהם את עצמנו ואת הסיטואציה. כולנו היינו בה, כך או אחרת, ולא חשוב באיזה מקום בשטחים, ובסיפורים ששמענו מהצעירים שחזרו לחופשה.אני מנסה להסביר לעצמי אם כל כך חשוב מה לא עבד עלי עד הסוף בהצגה. נדמה לי שנועם שמואל לא הידק מספיק את ההצגה, את המעברים. הוא סמך מדי על הפיזיולוגיה של הצעירים לא הוציא את המיטב מחלק מהם. לא נראה לי הגון לשבח אחד או שניים ולא להזכיר את האחרים המהווים בכל זאת צוות אחד. למעשה ההצגה נראית קצת יותר כהצגת סטודנטים בבית ספר למשחק, מוכשרים אך כאילו לא ממש מהוקצעים עדיין. כך שלו הייתי רואה את ההצגה בבית צבי למשל יש להניח שהייתי נהנה יותר.אך שוב אינני יכול שלא לחזור ולהגיד שמסביבי אנשים התרגשו הרבה יותר וכנראה שהסיטואציה האנושית חזקה יותר מהדרך בה היא מוצגת.. ובמחשבה שניה ייתכן שהסיבה שההצגה לא ממש עבדה עלי נעוצה בסיבה שהצעירים הללו לא מצליחים ליצור אמפטיה. ובעצם לא הרגשתי שאכפת לי מה קורה להם.המחזה נגמר כמו בהתחלה, הם אותם ילדי בית ספר תמימים השרים יחד במסיבת סיום בית הספר את שיר השכונה. שיר החברות האמיתית והתמימות האבודה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר