אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שלום לך ירושלים. חזרה אל החוף, אל העיר הצעירה בת 100


לב המושבה- עמק רפאים, ה"וויליג' של ירושלים

שלום לך עיר יפהפייה, קסומה, עיר של קולאז'ים מרוסקים שלא חוברו להם יחד. שלום לך עיר מרהיבה, דוויה וחצויה, עיר ללא מנוח, עיר שבה תושביה הם ניצבים במחזה ללא הפסקה שהמערכות שבו מתחלפות מן הרקיע השמיני למעלה ועד לביבים במזרח העיר למטה , שאמות הספים נעות -מהיכלי הדת המשולשת ואמונה באל אחד, ועד לערוצי התככים של ריב ומדון, בין הדתות ובקִרבן, תוך העלאת האלוהות והשפלת האדם, מן האוניברסאלי והנשגב עד ללאומני וחשוך

קטמון הישנה-שכונתי במשך 37 שנים

שלום לסלע קיומנו שבאחד הגומחות היפות שלו הייתי שלושים ושבע שנים, מוקף "אבנים עם לב אדם" אשר שקולים יותר מלבך ואתה אינך אלא חלקיק נדבך בלבירינט הזה, אלמנט לאישוש אמונה זאת . ירושלים גם זאת שלמטה, היאההיכל והמזבח שאותו משרתים קומץ כוהנים ולויים, והרוב, הישראלי, אינו אלא אובייקט אשר מעטר בחוטי ארגמן את עיר הקודש. זאת הפונקציה שלו. הוא הצבע שבו טובלים קנאי העיר את המכחול, לצייר את ירושלים בצבעי שמן. בירושלים התושבים הם לא סובייקטים, תושבים אזרחים, שהם ליבה של כול חברה פתוחה ובייחוד של שטח המחיה שלהם. הם אובייקטים, שבמקרה הטוב מאפשרים להם לנשום ובמקרה הפחות טוב נרמסים על ידי רכב-ת-קלה, שעדיין לא קיימת, נחסמים כול אימת שבא אליה צ"ל או הולך ממנה זצ"ל. לבה של העיר שבה מהלכות צעדות ירושלים, ואחרות- במעצר, והחלק הדרומי מערבי של העיר ,חסום כול אימת שבא אח"מ, או שלושים שרי ממשלה מופיעים לפוטו-אופ אצל נשיא המדינה. ככה זה בירושלים מאז תקופת המנדט ואחריה במלחמת העצמאות. ירושלים נתונה במצור- מכול בחינה שהיא. או קחו את רחוב יפו, האגדי. מרחוב שעדיין הולם תנועה של דיליז'נסים, סוסים ופרדות, הופכים אותו לתעלה ענקית להנחת מסילה לרכבת הקלה. "תעלת בלאומילך"- סרטו של קישון- בירושלים.מעל ל"מסילת ציון" שנמצאת בהנחה מתמדת, מתחו גשר מיתרים, שמסמל יותר עיר חוף של דייגים בשל צורת המניפה דמוית מפרש, מאשר עיר מוקפת חומה כמו ירושלים.

זריחה על קטמון הישנה

ירושלים היא עיר של נסים. מאז שבאתי אליה יחד עם הטלוויזיה חוויתי כאמירתו המפורסמת של אבא אבן שיהודים לא מאמינים בנסים הם סומכים עליהם. נס קרה כאשר מהדורת "מבט" הייתה מוכנה בזמן, נס קרה כאשר בהעלאת גלגלי הסרטים במעלית, זאת לא עצרה בין קומה לקומה. נס היה כאשר המעלית הייתה תקועה והשליח עם הסרטים תקועים, ואיכשהו , בנס ,כאמור, היא הותנעה מחדש דקה לפני שידור המהדורה. נס היה אם שני הגלגלים בשיטת הסרט הכפולה double system שודרה בסינכרוניזציה. והיו דברים מעולם שראינו על המסך בעלי כנף ושמענו את קולו של שר האוצר. נס קרה כאשר הצלחנו לשדר את הריאיון עם בן גוריון בשדה בוקר. נס לא קרה, כאשר הסרט אבד,ואיננו. והטלוויזיה הציבורית שיקפה במקרה זה את העיר כולה.

שלום לך ירושלים מאדם שחי בה שלושים ושבע שנים, והוא אינו "ירושלמי", לא ברמ"ח, לא בשס"א ולא בשום סימן אחר זולת הישיבה הפיזית בה, והנאה מן הנוף,מן האוויר. כאשר אני מבקר למשך שבוע בתל אביב, אני פוגש יותר מכרים מאשר במהלך שנה שלמה בירושלים. אני לא שייך ליוצאי הרובע היהודי, לא לס"תים, לא לשכונת הבוכרים או שערי צדק, לא לרחביה או תלפיות, לא לקהילה האקדמית לא לחבורה הביורוקרטית של משרדי הממשלה. לא שייך. חייתי במעין נתיב מבודד בין "בית היהלומים" ברוממה לבין ביתי בקטמון הישנה. אהבתי את האוויר ,פחות את האווירה. בירושלים אתה מדבר על הצבעים של השכונות והעדות כחלק אינטגראלי מן הנוף. ירושלים הרים סביב לה ועֵדות ושכונות בתוכה. אם אינך יודע שמה של שכונה, כמו נחלת אחים, או בית כמו בית פרומין, או בית מעלות, שום שם של רחוב לא יעזור לך. היכן רחוב בוסתנאי- למשל. לא יודעים. בקטמון הישנה-ליד בית ספר חורב- יודעים.

עמוד הענן ועמוד האש- שקיעה בקטמון

יש שמות "חדשניים" כמו ככר החתולות. בשכונת נחלת שבעה מאחורי ככר ציון, מול גן העצמאות, בהמשך לרחוב הילל. הכיכר ידועה כמקום מפגש ובילוי בחיי הלילה בירושלים, וכשוק לתכשיטים, בגדים, נרגילות במשך היום ובערב היא מבואה רועשת לפאבים בסביבה. כן יש כאלה ולא מעטים, ונוער מבלה בהם, גם בערבי שבת. אחד התופעות המוזרות היא שבמתחם הונחה אבן פינה למוזיאון הסבלנות. מכול המקומות, דווקא בירושלים, המקום הכי לא סובלני במדינה. הוא אמור היה להיפתח בשנה הבאה. אבל אל דאגה הוא לא יקום. בין היתר משום שהאתר מצוי על שטח בית עלמין. ובירושלים המתים אמנם לא יהללו יה, אבל עצמות אדם למטה הם חשובים יותר מאשר אנשים מהלכים באמצע, בין שמיים לבתי עלמין. אמנם בית הקברות הוא מוסלמי, ולא יהודי, ועל רבים מהם עלה הדחפור הנדל"ני, אבל לשוחרי הסביבה זה מהווה עילה טובה, ושומרי עצמות יבשות יהוו גיבוי.

גם חתולים- קדושים בירושלים.

יש לי סיפור על ככר החתולות. בשנות החמישים כאשר הייתי עורך חדשות ב"קול ישראל" והתפקיד שלי היה לייבש את טקסטים של מאות אלפי מילים שייכנסו לסד של המהדורה בת רבע שעה. מתנו משעמום ומיובֶש. הגיתי רעיון להפיק תוכנית פרפראות של מלל ולחן. אני אכתוב על החדשות הפיקנטיות- אנושיות, ויורם רונן, שוחר מוסיקה ובור סוד בתחום הזה כמו בתחומים אחרים, יצמיד להם לחנים. התוכנית בשם "מה שהיה-היה" הייתה תוכנית ערוכה מחומר מוכן, מלל זמין שנערך ומוסיקה מצויה שנבחרה להתאמה לנושא. פעם עלה בדעתי לעשות הקלטה של " חיי הלילה" בירושלים. קטע מקורי. נטלתי מכשיר הקלטה, מסוג "אמפקס", שכן לקיחת מכשיר גדול מסוג "נאגרא" הייתה בניגוד לנוהל שרק טכנאים יכולים לשאת (ובגינם היו גם "עיצומים"), ויצאתי לכיכר החתולות והקלטתי קקופוניה של יללת חתולים מיוחמים. אז (בשנות החמישים) טרם היו במקום פאבים. יורם הצמיד לקולות האלה את הלחן של לרוי אנדרסון "החתול"( אגב מוסיקת הרקע ל"יומן השבוע" ב"קול ישראל" הייתה אף היא של אנדרסון- "מכונת הכתיבה" שאותה בחר יורם כאשר ערך את המשדר ושנים רבות ככבה כאות פתיחה ונעילה ליומן) .לאחר השידור, נקראנו אל הממונים, ואינני זוכר מי הם היו. אילו יורם בחיים וודאי שהוא היה זוכר. נאמר לנו שהתוכנית מיצתה את עצמה ושנחשוב על משהו אחר. עד כדי כך נגענו בחתול הנפש של עיר הקודש. 

במאמר שפרסמתי באתר לפני ארבע שנים ( "ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור- אולי פעם"- האור שנותר מאיר מציאות עגומה.) כתבתי בין השאר:"כאשר כתבה נעמי שמר, הגדולה והנערצת, את "ירושלים של זהב", ושולי נתן המלבבת שרה אותו בלווי הגיטרה, ערב מלחמת ששת הימים, לא הייתי ירושלמי. נעמי שמר, כתבה ושרה על ירושלים האנושית, החיה והנושמת, ולא זאת האלוהית. יופייה של ירושלים של מטה בא לה לא רק מן הטבע,שכן הרים צחיחים המשקיפים אל מדבר יהודה יש בהם יופי טבעי,אבל לא יופי אורבאני, של אנשים חיים אשר נהנים מן המתת של הנוף, האוויר והמטרופולין כאחת. אולם גם אם נתייחס לבירה כאל איזה צוואר בקבוק, יש דוגמאות בהיסטוריה כיצד מטפלים במצב כזה. קחו את ברלין. ברלין הייתה מנותקת לחלוטין מן המערב בימי העידן הקומוניסטי. בעלות הברית דאגו באמצעות תנועה אווירית בלתי פוסקת לשמור את הקשר עם ברלין. הטיסות עצמן היו מוזלות. אולם את עיקר המלאכה עשתה גרמניה המערבית. לכל סטודנט שהסכים ללמוד בברלין ניתנה מלגה וכן אפשרות מגורים, הורדו מיסים, נבנו בניינים וניטעו פרקים, וכל זאת כדי שברלין לא תתפורר. כיום היא שוב בירת גרמניה, ואולי המטרופולין המרשים ביותר באירופה. ירושלים שמחוברת למדינת ישראל,והיא עצמה "חוברה לה יחדיו" לאחר מלחמת ששת הימים היא זנוחה, אורבאנית, כלכלית, חברתית, חינוכית, סביבתית ודמוגראפית. הנשירה ממנה לסביבה ולמרכז היא הגדולה ביותר בכל הארץ. על משקל האמירה האמריקנית

israel is a wanderful country to come from אפשר לומר זאת שבעתיים על ירושלים.

שלג על עירי. גבעת רם לא עונה... על הציפיות

אני לא זקוק לנתונים של הלשכה לסטטיסטיקה או לממצאים של מכון ירושלים לחקר ישראל, (מגדל תצפית מעולה על ירושלים) כדי לאשש את עובדת הנשירה הגדולה מן העיר הזאת. בבית שלנו של חמש עשרה דירות, שנבנה בשנת 1971 והדיירים בו היו זוגות צעירים עם או בלי ילדים קטנים, תשעים אחוזים מקרב הדור השני עזבו את ירושלים.( עכשיו בשנת 2009 האחוז מתקרב למאה- צ.ג) וכולם, ללא יוצא מן הכלל, אנשים יצרניים. גם חוסר דיור אינה הבעיה הקרדינאלית. ירושלים יש לה עניינים אחרים לעסוק בהם מאשר איכות חיים וסביבה, כמו ענייני קודש או ענייני חול פוליטיים. טדי קולק ניסה בעור שינויו לשנות, ובהעדר תמיכה ממשלתית הקים את קרן ירושלים שעדיין מאירה פינות. מלבדו ואחריו, איש אינו טורח להפוך את ירושלים לעיר חיה, נושמת,לעצמה ובפני עצמה ולא כקהל משקיפים ביציע על לוויות המוניות של אדמו"רים או שיירות שרד של שועי עולם, כאילו למען תכלית זאת הם קיימים וכמובן לשם שמירה על המקומות הקדושים ועצם הנוכחות בירושלים, שכוללת הצבת פילים לבנים כמו הטרמינל האוניברסיטאי על הר הצופים או "בניין הסובלנות" שבדרך. ככה כותב, שלמה ארד, אחד משוחרי סביבתה המובהקים של ירושלים: "עיר אינה רק מבצר פוליטי וסמל לאומי, אלא גוף חי ונושם. למרות המיליארדים שהושקעו בה ואולי בגללם כוחות צנטריפוגליים הפועלים בירושלים, משליכים החוצה כל מה שנמצא במרכזה..." את ספרם "ירושלים, ירושלים" (שכתבו בשנת 1972 ) מסיימים מחבריו, דומיניק לאפייר ולארי קולינס: "דבריו של מזמור תהילים אשר לדוד שנכתבו משמו של המלך העברי הגדול שקבע את בעיר את בירתו, עודם נכונים כיום כמו שהיו כאשר הושרו לראשונה: "שאלו שלום ירושלים יהיו שלום בחילך, שלווה בארמנותיך. שלושים וחמש שנים אחרי שהם כתבו את הספר, אפשר לומר להם: תודה, דומיניק ולארי. מצבה של ירושלים, לא טוב, בכלל לא. ואשר לשלום ולשלווה, אנו עדיין מאחלים ומייחלים להם.

מבט מטיילת ארמון הנציב על מזרח העיר- שלא חוברה לה יחדיו

עם כל זאת אני עוזב את העיר הציורית והמהממת הזאת בצער, בלחץ בפופיק. בגעגוע שכבר נובר בי. בכול זאת הדיבוק הירושלמי אחז , איכשהו, גם בי. וזה טבעי. יש בה בעיר הזאת משהו מדבק, בלתי מוסבר להדיוט כמוני. איזה קעקוע שיישאר לתמיד. אפשר שהייתי נשאר אלמלא אילוצים, לעתים מדרבנים ומפיחי חיים, כמו לגור מתחת לדירתה של בתי הבכורה ענתי בתל אביב, שגם היא ומשפחתה עברו מירושלים לא מכבר. השארתי כאן גם כמה ידידים ב"יד ושם" במסגרת הפונקציונאלית, ועוד כמה עמיתים ששיתפו פעולה עם פנטאזיות שלי שחלקם הקטן התגשם. היו לי ידידים

מרשות השידור שנפרדו ממני קודם. שמואל אלמוג וחגי פינסקר שהלכו לעולמם, וקומץ חברים שיבל"א שנותר.

שלום לך עיר של אור נגוהות, זוהרת באור לבן, של אוויר צלול כיין משומר,של צבעי זריחה ושקיעה פסטליים,של הרים וגאיות, עגולים ורכים.

ככלות הכול, באתי מן החוף וכמו אותו דג סלמון באגדות הדייגים חוזר אל החוף לסגור מעגל.

* צילומים- צבי גיל

. מאת: צבי גיל. המאמר מופיע באתר המחבר "זרקור" *

תגיות: 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צבי גיל