אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קשה כמוות אהבת העז


דן לחמן's picture

ביקורת המחזה "העז או מי זאת סילביה?", תיאטרון הבימה

אדוארד אלבי

אדוארד אלבי חולק את תואר המחזאי האמריקאי החשוב ביותר, יחד עם דויד מאמט. באמריקה הוא נחשב, לצד טנסי ויליאמס ומילר, לאחד מגדולי מחזאי המאה. הוא החל את דרכו ככותב בכמה מחזות קצרים שהחשוב בהם, "סיפור גן חיות", הוצג בזמנו גם בארץ. בשנת 1962 הועלה המחזה לראשונה וזכה להד בינלאומי. הוא כתב המחזה "מי מפחד מווירג'יניה וולף", שהוצג בארץ כמה וכמה פעמים, ומאז הוא לא מפסיק לכתוב. אלבי הוציא תחת ידו עשרים ושמונה מחזות אשר על כמה מהם זכה בפרסים חשובים בארצות הברית ובעולם. בארץ הוצגו רק שלושה או ארבעה ממחזותיו.

במחזהו החדש מדובר באדריכל בשנות החמישים לחייו, המתוודה בפני ידידו שהוא מאוהב בסילביה. זהו דבר כמעט מקובל, אלא שרגע לאחר מכן מתגלה שסילביה היא עז. ולא רק שהוא אוהב אותה ומקיים אתה יחסי מין, הוא גם בטוח שסילביה, העז, אוהבת אותו. אשתו מגלה את הסיפור בדרכה שלה, והמחזה מתנהל סביב הכורח החדש שמעמידה שאלת ההתאהבות הזו בפני הסביבה. התאהבות שמכריחה את כל הסביבה שלו לנקוט עמדה ביחס להתאהבות המוזרה ויוצאת הדופן הזו.

אין זו הפעם הראשונה בה נבדקת החברה בהתייחסותה לשונה דרך קשר בין אדם לחיה באמנות. וודי אלןכבר השתמש בשנות השישים במטפורת הגבר המתאהב בכבשה בסרטו המבוסס על ספר הנושא את השם "כל מה שרצית לדעת על סקס ולא העזת לשאול". אלא ששם היה זה מערכון קומי בתוך כמה מערכונים שעסקו במין מצדדיו השונים.

אושימה היפני ("אימפריית החושים") ביים סרט בשם "מקס אהובי", בו מתאהבת אישה נשואה (שרלוט רמפלינג) בגורילה בגן החיות. היא מביאה את הגורילה הביתה ומנהלת חיי משפחה עם בעלה ועם הדייר החדש. הסרט בודק בדרכו את התייחסות המשפחה והסביבה ל"מנאז' א-טרואה" "החיים בשלישיה) הזה - בעיקר לצלע יוצאת הדופן, הגורילה. ואם יש צורך להזכיר עוד סרט המטפל במשיכה לאסור, אך בלי חיה כמשל, אינני יכול שלא להיזכר בסרט היפני " הנרקוד", בו גבר נשוי נמשך מסיבה לא ברורה לריקודים מערביים כמו טאנגו או ואלס, דבר שנחשב על גבול הסטייה ביפן. ומשם נרקמת מערכת שלמה של התמודדותו שלו עם האסור, "יציאה מהארון", בפני משפחתו, וסופו בקבלה. זהו הסרט ההומואי ביותר שלא הופיע בו שום הומו והמלה לא הוזכרה בו.

ולענייננו: אדוארד אלבי הוא הומו. התגלגלה שמועה שהגרסה הראשונה של "מי מפחד מווירג'יניה וולף" נכתבה לארבעה גברים. אלא שאף תיאטרון אמריקאי בשנות השישים לא היה מוכן להעלות מחזה כזה והוא שינה את הדמויות לסטרייטיות. אלבי לא אישר את השמועה ומעולם לא פרסם, אם אכן הייתה קיימת, את הגרסה לזוגות גברים כדי להעמיד אותה מול הגרסה המוכרת. איני מכיר חלק גדול ממחזותיו מכיוון שלא הוצגו בארץ, אך נראה לי שלא כתב שום מחזה העוסק בהומוסקסואלים. כמי שגדל במשפחה מאמצת מילדותו, הנושא המשפחתי מעסיק אותו רבות ורוב מחזותיו עוסקים ביחסי משפחה מורכבים מאוד.

כפי שכבר ציינתי בהתחלה, המחזה עוסק בגבר, אדריכל מצליח שזכה הן בפרס חשוב הן בפרויקט ענק, וחוגג את יום הולדתו החמישים. יש לו משפחה אוהבת, אישה יאפית מוצלחת ובן הומו בן שש עשרה אותו הזוג מקבל כמובן מאליו. כמעט, לפחות על פני השטח, מכיוון שהם זוג אנשים נאורים. בתוך העולם המושלם הזה מפוצץ מרטין את העובדה שהוא מנהל רומן עם עז.

עולה השאלה עד לאן ניתן להמשיך למתוח את סובלנות הקהל וגבולות הקבלה שלו, בעולם שהומוסקסואליות כבר מובנת מאליה. העז שמדובר בה הופכת להיות סמל מורט עצבים: מצחיק מאוד מצד אחד ומזעזע את כל מוסרות ההתנהגות המשפחתית הנורמטיבית מצד שני. זאת, בהנחה שמקבלים כבר את העובדה שבן הומו הוא נורמטיבי, אל שבתוך המריבות והשיחות מתגלה שהקבלה היא חלקית ורק מפני שכבר נהוג לקבל הומוסקסואליות. מרטין, שהיה בקבוצת תמיכה "טיפולית" לאוהבי חיות, חוזר עם סיפורים שמזעזעים את אשתו, נציגת הסדר הטוב, שאת הבנתה וקבלתה הוא מנסה לרכוש מחדש. היא מזדעזעת העובדה שישנם רבים כאלה ושיש להם קבוצת תמיכה.

המחזה מכיל סצנות מצחיקות עד דמעות והופך בסופו לדרמה קורעת לב. זהו מחזה הכתוב ברגישות ובהעזה לא מקובלת מבחינת הבמה האמריקאית, ומכיל כמה וכמה משפטים שאינני רוצה לדמיין איך קיבלו אותם באמריקה, ובעצם גם כאן בארץ. אני בטוח שלחלק מהאנשים נעצרה הנשימה לשנייה או שהחסירו פעימת דופק. אך כמו אצל אלבי, יש רגעים של חמלה וחסד מול דרמה אימתנית.

ההצגה בתיאטרון "הבימה" עונה על רוב הציפיות. הבמה של אלכסנדרה נרדי היא יפה, מאופיינת נכון כדירתו של ארכיטקט עשיר ומצליח וקלה מספיק כדי שהזוג המשתולל בכעסו יוכל להרוס את הבית בלילה המטורף שעובר עליו.

הייתה לי בעיה קטנה עם התפישה של מוני מושונוב את הדמות שמשחקת את מרטין. מרטין הוא איש בעל הישגים רבים. צנוע ככל שאפשר לתפוס אותו. בצורה בה משחק אותו מושונוב, חסרה לי נימה של הכרת ערך, יהירות. לא מידה גדולה אלא כזו שנדרשת. הלא בכל זאת הוא נמצא בערב זכייה בפרס ובפרויקט החשובים לו כל כך. (מבלי לקרוא את המחזה), נראה לי שהוא איננו מתכוון לגלות את הסוד כשהוא עולה לבמה. הוא מבולבל מעט, אבל מכל הכיבודים שנפלו עליו. אך יש רגע בו הוא נדחף לגלות את הסוד לידידו. הוא כלל לא התכוון להתוודות בפני אשתו, זה נכפה עליו מהתגלגלות הדברים. לכן חסר לו רגע של תהליך המעבר. אבל זו רק הכניסה הראשונה שלו לבמה, מהרגע שהכול מתפוצץ בפניו הוא מדהים. במקומות בהם הוא עומד נבוך מול חוסר ההבנה של הסביבה מבחינת מה שנראה לו טבעי (כשבתוכו אותה אהבה חדשה והוא נראה כדמות רגישה ושוברת לב), וברגעים בהם הוא תמה מדוע לא מבינים אותו ומקבלים את אהבתו החדשה, או לכל הפחות את האפשרות לאהוב אהבה אחרת. הוא מצליח לגרום להזדהות ולרחמים על אהבתו האמיתית כלפי השתיים, הן לעז והן לאשתו. ואי אפשר שלא להגיד כמה הוא נפלא באמת.

ליליאן ברטו נראית כמו יאפית אמריקאית עשירה, אך היא עוברת סצנות, בעיקר בהתחלת המחזה, בצורה סתמית מדי. היכולת להיכנס להיסטריה על הבמה היא אחד הדברים הקשים ביותר, לא כל שכן לדעת לתזמן את גודש הרגשות וההתפרצויות. מעטות בארץ יודעות לעשות זאת. ברטו אמנם מנסה מאוד להיכנס להיסטריה הדרושה בסצנה הגדולה שלה, אך נשארת חיצונית מעט והצעקות לא משכנעות לגמרי. אמורים להיות לה מעברים מובחנים יותר בין סרקזם, הומור והיסטריה באותה סצנה. כאמור, קשה. בדיוק כמו לכמה שחקניות אחרות, יש לה בעיה קולית: היא לא תמיד ברורה ולא תמיד שולטת בקולה לגמרי. למזלה, הסיטואציה והטקסט עוזרים לה לעבור את ההצגה ובסופו של הערב זוכרים אותה לטובה, גם אם אפשר היה לדמיין אותה אחרת במקצת. יותר נוגעת ללב מבחינת יכולתה לגרום לקהל להזדהות יותר עם הדילמה הקשה: לא רק בגלל מה שיש במחזה אלא מפני מה שאמור להתרחש במחזה מבחינת דמות שלה.

את הבן הצעיר משחק עידו רוזנברג, תפקיד קטן של הומו בן שש עשרה: קצת מתחכם, קצת דרמה קווין, והוא משחק את התפקיד בצורה נחמדה מאוד. הוא גם נראה חמוד מאוד על הבמה.

אלכס אנסקי סוגר את הצוות בתפקיד החבר הטוב של הזוג, המסמל את העולם החיצוני, הקונפורמי, המוכן לקבל סטיות קטנות של ידידים, והוא זה שמביא לשיאו את המסר: יש דברים נסלחים בחברה ויש דברים שאין עליהם כפרה. אולי לא חשוב מה אתה עושה ומה כותבים עליך בתקשורת, גונב או מועל או חלילה בוגד, אבל אחרי זמן מה שוכחים לך. לעומת זאת, להתפרסם לאחר שעשית, או שמא אתה ממשיך לעשות, מעשה סוטה כמו אהבה לעז שקול להרס החיים. לא חשוב בעצם במי אתה מאוהב - חשוב מה יגידו האחרים. זהו תפקיד קטן אך, כדרכו של אנסקי, הוא מצליח להיות נוכח בפעילות על הבמה וליצור דמות.

לבסוף, הבימוי של חנן שניר זורם. הבמה של האולם הקטן מנוצלת היטב ושניר הצליח לעשות להדריך את השחקנים במעברים הדקים בין הקומי גרוטסקי לדרמטי מצמרר.

אם אגיד שמדובר במחזה מהנה אחמיץ את הפואנטה כנראה. האמירה כי המחזה הוא בעל שליחות רעיונית ומזעזע היא יותר נכונה, במקרה זה. אך אין ספק כי הקהל יוצא מטולטל, ואולי קצת אחר, מאולם ההצגה. כל אחד באולם צריך לבחון את מידת הסובלנות שלו ועד כמה הוא יכול לקבל שונות כל כך גדולה אצל האחר. בכמה מילים: אל תחשבו להחמיץ, ולו בגלל המחזה כשהוא לעצמו.

קריאה נוספת תיאטרון הבימה

תקופת הסתגלות / טנסי ויליאמס

נמר חברבורות

אכזר ורחום / מרטין קרימפ

בגדי המלך

חודש בכפר / טורגנייב

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן