אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מי מפחד מווירגיניה וולף / תיאטרון הקאמרי


התמונה של דן לחמן

מכל המחזות שראיתי יותר מפעם אחת, אניח ושב שאת "מי מפחד מווירג'יניה וולף" ראיתי הכי הרבה פעמים. המחזה הזה הפך לקלאסיקה של תאטרון מהרגע שעלה על הבמה. הייתי רוצה להיות באולם בערב בו הוצג לראשונה. כמו שנהוג באמריקה ההצגות הראשונות נערכות בערים סביב ניו יורק. בוסטון פילדלפיה. רק אחרי ביקורות מקומיות ותיקונים הצגות מגיעות לברודווי. מה הרגיש הקהל שישב בפעם הראשונה ולא ידע מה מחכה לו?

אלבי כתב את ארבעת התפקידים התובעניים ביותר לשחקנים. התפקידים קשים לא רק מבחינה פיזית כי לכל אורך ההצגה הם צריכים להיות דרוכים כמו קפיץ, אלא מפני שלכל אורך ההצגה הם מוכרחים להיות חשופים מעורם. מבחינה רגשית זה מחזה כמעט בלתי נסבל לשחקן, אם הוא לא משחק משחק טכני בלבד.המחזה מתחיל ברגע משפחתי קליל כמעט. זוג חוזר מבילוי, היא עושה חיקוי של בט דיוויס הם משחקים משחק שהם מכירים שנים. מוכר וידוע להם. סצנה משפחתית פנימית אלא שתוך דקה המשחק הקבוע הולך להשתנות ולהיהפך לילה גיהנומי. אפשר לטעות ולחשוב שזה מחזה על שני מבוגרים שתויים המשגעים זוג צעיר מהם. אך מי שיחשוב כך לא יבין את חזון הרס המשפחה שאלבי רוקח. האלכוהול הוא רק סמל חיצוני. ג'ורג' מתאר את מרתה כאישה שנובחת, אולי בגלל זה רוב השחקניות צריכות גרון ברזל כדי לעמוד בצעקות האין סופיות שלה, ואולי זו הסיבה שכך ראו אותה רוב השחקניות.לראשונה ראיתי את ההצגה בניו יורק.

מכיוון שלא היו כרטיסים להצגות ערב ראיתי הצגת אחרי צהרים. אוטה האגן השחקנית שהיית מרתה המקורית לא שיחקה אחרי צהרים. אי אפשר לשחק תפקיד כזה פעמיים ביום. אחרי הצהרים הייתה מחליפה שאינני זוכר את שמה. הייתי המום מהמחזה.לפני איזה זמן חודשה ההצגה בברודווי כשאת תפקיד מרתה משחקת קתלין טרנר. הביקורות השתוללו סביבה.המחזה הוצג כמעט בכל מקום שהגעתי אליו באותה שנה או קצת אחריה. הפעם הבאה שנתקלתי בו היה בברלין. שחקנית נפלאה בשם מריה בקר שיחקה את מרתה. ההתרגשות שלה מהתפקיד לא חלפה לה עוד זמן רב אחרי ההצגה אי אפשר היה לעלות אליה אל מאחורי הקלעים. בקר שהייתה ידועה כשחקנית צעקנית בדרך כלל שיחקה את התפקיד הזה בשקט, במשפטים הקשים ביותר נשמעה כמו נחש קוברה מזלזל בטרפו. ואז המחזה הגיע ארצה. מרים זוהר ומישה אשרוב שיחקו את ג'ו'רג' ומרתה. זוג נמרים אמיתיים שעמדו לטרוף ולהיטרף. דליה פרידלנד ואלכס פלג היו זוג חתולי הפרא הצעיר. זמן מה אחר כך לאור ההצלחה הועברה ההצגה לאולם הגדול . מרים זוהר הוחלפה בציפורה פלד. מישה אשרוב בישראל בקר דליה פרידלנד בתקווה מור. נדמה לי שרק אלכס פלג נשאר מהצוות המקורי. ישראל בקר היה נפלא. הוא האפיל על צפורה פלד שלא היו לה הכוחות לעמוד בעומס התפקיד הזה. ולא לחינם אשרוב נאלץ להודות שבקר שחקן טוב ממנו.שתי שחקניות הפסידו את ההזדמנות לשחק בארץ את מרתה. לפני עשרים וחמש שנה התפללתי שחנה מרון, אז בשיאה תשחק את התפקיד. לפני חמש עשרה שנה הייתי בטוח שיעלו את המחזה מחדש בשביל גילה אלמגור. שתי התקוות לא התממשו, וחבל. קצת אחר כך בפריז, הבמאי פרנקו זפירלי ביים הצגה אינטימית, מאוד לא אופראית, כדרכו, מדלן רובינסון, שחקנית קולנוע ותיאטרון נחשבת בימים ההם שיחקה את מרתה. ריימונד ג'רום שהיה מוכר יותר כבמאי תאטרון בפריז שיחק את ג'ורג' והיה מקפיא דם בדיכאון האגרסיבי שלו. את הבחור הצעיר שיחק אחד, קלוד ג'ירו, שהיה שחקן בקומדי פרנסז והדבר החשוב ביותר שהביא אתו לתפקיד הזה היה הפיזיונומיה שלו. הצעיר מתואר לאורך המחזה לא רק כפרופסור צעיר לביולוגיה אלא כיפה תואר ספורטאי ומתאגרף. דבר המעיר את יצריה של מרתה על הבמה לא רק כצורך לפגוע בג'ורג' אלא מכיוון שהוא אכן מושך מאוד, וגם זה עומד כנגד ג'ורג' המזדקן. לג'ירו אפשר היה להאמין שהוא אכן עוסק בגופו בחייו הפרטיים הוא היה יפה תואר עם גוף מצוין, והרכילות בפריז אמרה שלא רק על הבמה מדלן רובנסון התאהבה בו אלא גם בחייהם הפרטיים היה ביניהם סיפור אהבה..ההצגה הייתה נפלאה.שבועיים אחרי שחזרתי ארצה התפרסמה ידיעה שמדלן רובנסון התמוטטה ואושפזה בסנטוריום.במינכן ראיתי הצגה ניסיונית של המחזה. בימוי שהתקרב לטרגדיה קלאסית השחקנים עמדו בקצוות הבמה, התקרבו אחד לשני רק כשהיה הכרח ודיברו בנוסח של דקלום אקדמאי. למרבית הפלא אחרי כמה דקות המחזה הפך להיות מטלטל כאילו היה ריאליסטי לגמרי.ואז כמובן כבר הגיע הסרט. אליזבט טילור, השחקנית הכי לא צפויה קיבלה את התפקיד מול ריצ'רד ברטון. בפעם הראשונה הייתה לי הרגשה שרק בגלל שרק בגלל שהסכימה להשמין ולהתכער בשביל התפקיד היא מרשימה. בצפייה חוזרת הבנתי איזה תפקיד ענק היא עשתה. בין הבודדים שכולו משחק נקי ומדהים.

המעניין הוא שכמעט כל ההצגות, מלבד זו במינכן היו דומות, רעשניות מאוד. תפיסת הדמויות הייתה דומה ורק אישיותם הפרטית של השחקנים הביאה איזה שינוי.אחר כך הוצג המחזה בארץ עוד מספר פעמים מרים זוהר חזרה לשחק בבית ליסין מול אלכס פלד שהפעם שיחק את ג'ורג' והיה נפלא. כשאוהד שחר וגילת אנקורי שיחקו את הצעירים. אחר כך יונה אליאן וששון גבאי שיחקו את הזוג כשמולם ליאור אשכנזי ואביטל דיקר.מכיוון שהמחזה כל כך מוכר קשה מאוד להגיד עליו דבר חדש. אחד הסיפורים שליוו את המחזה בראשיתו היה שהוא נכתב במקורו לשני זוגות גברים, אלא שאיש בימים ההם לא היה מוכן להעלות מחזה עם שני זוגות הומוסקסואלים. אינני יודע אם אלבי אישר אי פעם את הגרסה. למיטב ידיעתי, אחרי שעלה המחזה בצורתו המוכרת הוא לא פרסם יותר את הנוסח לגברים ואין לדעת מה הוא שינה.ג'ורג' ומרתה הם שמותיהם של ג'ורג' ומרתה וושינגטון. הוויכוח אם ג'ורג' הוא חלק מההיסטוריה או רק "בהיסטוריה" ויכוח משמעותי במחזה הנוטע את ההתפוררות לא רק בתוך המשפחה אלא בתוך כל מערכת הערכים האמריקאית. מטען השמות לא מספיק חריף בארץ. אולי היה צריך לקרוא להם דויד ופולה או חיים וורה.אין ספר שאלבי היה מושפע מאוד מסטרינברג כשכתב את המחזה. הקשר הסמוי והאיבה הגלויה שבבסיס מערכת היחסים בין שני הזוגות מזכיר מאד את סיפורי הנישואים האומללים במחזותיו של סטרינדברג. המחזה מחולק לשלוש תמונות כשלכל אחת מהן שם. הראשונה "שעשועים ומשחקים" השנייה "ליל ולפורגיס" והשלישית " גירוש שדים" אלבי הצליח לסגור בכלוב החיים ארבע חתולי פרא בכלוב ללילה אחד. כי אם ג'ורג' ומרתה הם חתולי פרא גלויים הצעירים גם הם מסתירים טפרים משלהם.עם כל השנים שחלפו וכל המחזות האחרים שכתב מחזה זה נחשב כיום לפסגת מחזותיו ואחד החשובים שנכתבו באמריקה של אמצע שנות השבעים.מרתה, בתו של נשיא האוניברסיטה נשואה לג'ורג' מרצה להיסטוריה.

פעם, בהתחלה, התאהבה בו באמת. תקוותה הייתה שיום אחד יהיה נשיא האוניברסיטה או לפחות ראש החוג להיסטוריה. והוא נשאר רק מרצה זוטר." בהיסטוריה" הוא לא הפך להיות "ההיסטוריה".המחזה מתחיל כשהזוג חוזר לביתו מארוחת ערב אצל הנשיא לכבוד פרופסור חדש לביולוגיה. צעיר יפה תואר ואשתו העכברית.ג'ורג' ומרתה, שניהם שתיינים כבדים. הם מכירים כבר את המשחקים של עצמם ויודעים על איזה כפתור ללחוץ כדי לעצבן את השני כמה שיותר. אך שניהם שומרים על כפתור אחד עליו אסור ללחוץ בשום אופן.הלילה שמערכת היחסים המתפתחת בין הרביעייה הזו הופכת להיות ליל משחקים איומים של סדיזם מילולי ונפשי. סדיזם ומזוכיזם. גילוי סודות איומים וחשיפה אישית בלתי נסבלת, של כל אחד מהארבעה, כשבכל זה מסתתר לעתים טקסט מקברי מצחיק וסרקסטי. המשחקים הופכים להיות מלחמה עקובה מתוכן אישי ככל שהלילה נמשך והאלכוהול זורם. ברגע כואב במיוחד כשגו'רג' מציע להפסיק ולנוח מרתה צועקת לו "אתה יכול להמשיך לקבל עוד..... עוד, בשביל זה התחתנת אתי" מזוויע באמיתויות מהסוג שבדרך כלל נשארות רק בתהומות הנפש וכמעט אף פעם לא עולות באופן ישיר לרמה המילולית הגלויה.אך ברגע אחר בו ניק הצעיר חושב ש"תקע גול" במרתה ובקידום הקריירה של עצמו היא אומרת לו שרק איש אחד עשה אותה מאושרת במשך חייה. וזה ג'ורג' המוכה השבור והמושפל שיודע לנחם ולחבק להעניק לה חום אמיתי ולשחק את המשחקים שהיא ממציאה בלילות החרדה.הסדיזם והמזוכיזם טבעם שהוא נשאר פנימי. ומשחקים פרטיים מאוד לא נחשפים לפני זרים גמורים שמחר יצטרכו לפגוש אותם על כר הדשא ובשבילים. את הבסיסי לסוד המרכזי אסור לספר. מוכרחים להשאיר כמה רגעים מצמררים לצופים שעוד לא מכירים.ובאופן מוזר, ואני יודע שיעמידו מולי פנים תמהות וסימני שאלה, לא קל להגדיר אך זהו אחד מסיפורי האהבה המצמררים בתולדות הדרמה המודרנית. הם קורעים אחד את השני, אך מתחת לכל זה מסתתרת אהבה גדולה.

אלא שהלילה המשחק, זה שבדרך כלל נעצר, הופך לחלום בלהות. למרחץ דמים. וסופו בכל זאת צל של חסד במשפט אחד.לילה אחד ארוך שבו ארבע אנשים יוצאים אל הבוקר עם עור חשוף. הסוד נחשף. הסוד שהיה דבק הקשר שלהם. אך ג'ורג' ומרתה, בשל השנים והכללים שכבר נוצרו יצליחו למצוא לעצמם תחליף. משחק חדש, כנראה. ג'ורג' ומרתה המסכנים. מרתה שמפחדת מווירג'יניה וולף וחושבת שזה מצחיק. מרתה הכל כך עצובה. שניהם עצובים, עצובים, עצובים.הביצוע החדש בקאמרי יותר ממרשים. מיכה לבינסון קיצר מחזה בן יותר משלוש שעות למחזה בן פחות משעתיים. עיבוד שמי שאיננו זוכר בע"פ את כל המחזה לא ירגיש ששליש ממנו נחתך.העיבוד תפור בדיוק. הוא הוריד חלק מהתמונות הרעשניות יותר מה שעזר לו לתת פרשנות שקטה יותר סרקסטית ושומרת את רוח המשחק הקבוע של השניים. לבינסון שגם ביים את המחזה נתן לו סוג של פרשנות שונה מכל אלו שראיתי. רוב החלק הראשון הוא כמעט קומדיה ביתית. הוא משתמש בעובדה שהם משחקים במשחקים הללו שנים, שניהם שתויים ואינם לוקחים את עצמם ברצינות תהומית, עד לרגע משבר שמשנה את כל הכללים. עד כאן איש אינו צועק. וורידי הצוואר של אף אחד לא נראים כאילו הם הולכים להתפוצץ. אך מרגע זה כל האווירה משתנה לגמרי. כפפות המשחק מורדות והם עוברים למלחמה של ממש. האחת מול השני בתוך זירת אגרוף כשהם סוחפים לתוך המשחק האכזרי את זוג האורחים הצעירים, שגם הם היו מוכרחים להוריד מסיכות איש בדרכו. המעניין הוא שכנראה לא חשוב איך מביימים את המחזה הזה. כוחו הפנימי כל כך חזק שכל אינטרפרטציה, בתנאי שתמולא נכון, תעבור ותזעזע את הקהל. נטע הקר יצרה חדר מגורים מרווח לכל רוחב הבמה כשכל פינה שלו מעמידה זירה לדמויות. ספה אחת, המשמשת את האורחים, אך גם את מרתה המפתה בגסות את ניק.פינת עבודה לג'ורג' ובר משקאות הממלא תפקיד גדול משל עצמו. חדר מגורים של זוג אקדמאי באוניברסיטה. דבר אחד שהפריע לי היא השמלה של מרתה. למרות גסותה היא בכל זאת בת של נשיא אוניברסיטה. השמלה שלה זנותית מדי. אני חושב ששמלה נוחה אך פחות צעקנית הייתה מתאימה לה יותר. נכון שלא חייבים להלביש אותם בבגדי ערב, כמו שעשו בגרמניה, למרות שהם חוזרים ממסיבה רשמית אצל נשיא האוניברסיטה, אך מרתה כל מה שלא תהייה, אמורה להיות בעלת טעם קצת פחות זנותי.

נטע גרטי וירון ברובינסקי משחקים את הצעירים. לירון יש את המראה הנכון, את הסקסאפיל הנכון ובעיקר את המסכה הנכונה. הוא מכיר ויודע במה משחקים אנשים, והוא ממלא את תפקידו היטב. נטע גרטי, האני, שהיא הפחות חכמה מכולם, לא ממש מבינה את המתרחש סביבה, אך גם לה סיפור משלה שלא צריך להתפרסם. סודות משלה שגם בנאיביות הטיפשית שלה היא יודעת לשמור עליו.על גיל פרנק אי אפשר לכתוב יותר שהוא שחקן מוכשר. הוא עבר כבר את זמן ההגדרה הזו המתאימה לצעירים מבטיחים בתחילת דרכם. גיל הוא אחד השחקנים הכי מסקרנים שיש היום על הבמות שלנו. תמיד מסקרן לראות איזה מפתח ימצא לדמות חדשה שהוא משחק.וכאן הוא מצא מפתח שפתח לו דלתות נפלאות. ג'ורג' הרמוס, ג'ורג' שכולו משחקים הוא מצחיק, הוא יודע להסתיר את דכאונו, עיצבונו ועצביו, אך תנו לו רגע ומיד ישלוף ציפורניים ויתקע אותם בטרף. פרנק מצליח להעביר בשלמות את שבר החיים של ג'ורג' ולתת לו תקווה, לרגע אחרון אחד, כשהכול משתנה, שעכשיו הוא זה שייהפך לחזק. הוא זה שבאמת יישא את מרתה על גבו בידיעה ובכוח. גם כשיתחילו משחק חדש. הוא זה שימצא הפעם את נקודת דבק המגע שיחזיק את הזוג הזה יחד. אני חייב להודות שאם היו שואלים אותי, לעולם לא הייתי מלהק את ענת וקסמן לתפקיד מרתה. אינני יודע איכן הסתירה עד היום את כל המעמקים והיכולת שהיא מגלה כאן. היא שתיינית, רעה, נקמנית, הוללת וחסרת התחשבות, מצחיקה, אך לא כמו בקומדיות רגילות, היא שולפת ציפורניים ונלחמת, וחוזרת לשחק את המשחק ואז ברגע אחד נשברת כמו שמעט שחקניות היו יכולות לעשות זאת אחרי שהייתה לעתים מצחיקה לעתים מרושעת אך לרגע לא חלשה. רגע השבר שלה, הקפיאה שלה במקום בלי להזיז שריר. בלי להפגין במכוון את השבר ובכל זאת לגרום לעיני הקהל לדמוע הוא הוכחה ליכולת חדשה שנפתחה בפני השחקנית. אין הרבה תפקידים מהסוג הזה שאחריו אפשר להגיד שאין יותר תפקיד שלא מתאים לה. את מה שנפתח בענת וקסמן בתפקיד הזה נראה על הבמה בתפקידים הבאים שלה. צילומים משה שי

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן