אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לה בוהם באופרה הישראלית


התמונה של דן לחמן

אוי מימי מימי. שוב היא חוזרת למות מול עינינו. היא איננה הגיבורה הרומנטית היחידה שמתה על במה. יש לנו רשימת מתות מפוארת. מדאם בטרפלי, ויאולטה בטרויאטה. טוסקה. לוצ'יה דה לאמרמור נורמה. והרשימה עוד ארוכה. אך נדמה לי שאין עוד אחת שיכולה לקרוע ולשבור את לבנו כמו מימי התופרת הקטנה.

כמו אופרות אחרות גם אופרה זו מבוססת על סיפור כתוב. והמעניין הוא שפוצ'יני איננו היחיד שכתב אופרה לפי הספר של אחד, אנרי מירז'ה שלא היו זוכרים אותו אלמלא שתי האופרות שנכתבו על פי ספרו "תמונות מחיי הבוהמה" נכון שמימי של פוצ'יני היא נפלאה ואי אפשר לעמוד בפניה, אך כדאי מאוד להאזין גם לגרסה של לאון קוואלו שהתפרסם בעיקר בזכות האופרה הליצנים. הסיפור דומה, אך לא זהה. לאון קוואלו התרשם דווקא מהזוג השני שבסיפור. מרצ'לו ובת זוגו מוזט הזנזונת. אינני יודע אם היא עדיין מוצגת לעתים אך ישנה לפחות הקלטה אחת שאני מכיר והאופרה יפה מאוד בדרכה האחרת.פוצ'יני אהב נשים קטנת. הוא אהב גם נשים גדולות כמו טוסקה או טורנדוט, אך הנשים הקטנות שלו, מימי או ליו עושות מלבנו עיסת ניר.

פוצ'יני עמד בצומת דרכים חדשה שכתב. כל אותן אופרות על נסיכים גיבורים נסיכות מצריות כוהנים דרואידים נמאסו. זרם הווריזמו, זה שניסה להעלות את החיים האמיתיים החל להתעורר באיטליה. "אבירות כפרית" או כמו שהיא מתורגמת לעיתים קנאת בן כפר אצלנו. הליצנים, וחלק גדול מהאופרות של פוצ'יני נחשבות לכאלו המשתייכות לזרם הזה.לא רק גיבורי הסיפורים השתנתה, גם צורת המוסיקה התפתחה התרחקה מהסגנון הברוקי קלאסי והתקרבה יותר למוסיקה של תחילת המאה שעברה. עוד לא לגמרי מודרנית אך כבר בעלת סולמות חדשים וצורת הזמרה שנדרשה הייתה שונה לגמרי.מריה קאלאס למשל ששרה הרבה מאוד מהאופרות הישנות יותר הפכה את טוסקה של פוצ'יני להצלחה אדירה שלה, אך היא אמרה שהכתיבה מודרנית מדי, ואחרי שהיא שרה אופרה מתקופת הבל קנטו היא צריכה לתת לקולה לנוח לפחות שבועיים ואחר כך עוד שבועיים כדי לכוון אותו מחדש לשיר פוצ'יני. פוצ'יני פחד שהקהל יערב באופן אסוציאטיבי בין טרוויטה לבוהם. שתי האופרות מתרחשות בפריז. נכון שמימי אינה זונה, אך כמו ויאולטה, גם היא שחפנית וכמוה הוא מתה בסוף האופרה. אך לא היה לו מה לדאוג. הרי רוב האופרות דמו אחת לשנייה כך או אחרת.המנצח הראשון שניצח על לה בוהם היה מנצח צעיר בשם ארתורו טוסקניני. ובאופן כמעט לא טבעי, על ביצוע הבכורה של האופרה האחרונה של פוצ'יני, טורנדוט, ניצח ארתורו טוסקניני המבוגר.ג'רלד מור, הפסנתרן הגדול שליווה את כל גדולי הזמרים בחצי הראשון של המאה העשרים מספר באוטוביוגרפיה שלו על הפעם שבה ויקטוריה דה לוס אנג'לס הספרדייה שרה את מימי בלונדון. היא הייתה כל כך משכנעת שהוא רץ אל מאחורי הקלעים לבדוק אם לא מתה באמת.באופרה כמה גיבורים מלבד הזוג הרומנטי. מרצ'לו הצייר, רודולפו הסופר, שונאר המוזיקאי וקולין הפילוסוף.בסצנה הראשונה הם יושבים בדירה הקפואה ודנים בדרך להשיג כסף לשכר דירה ומשהו לאכול. לא בדיוק הנושא האופראי הגדול. הם מחליטים לרדת לרחוב אך רודולפו נשאר רגע מאחור כשמימי, השכנה נכנסת לבקש גפרור להדליק את הנר. השניים מתאהבים מיד. המעניין הוא שהם מתחילים את הדואט כזרים, ותוך כדי הכרות ראשונית מתאהבים. פוצ'יני מצליח לרקום את התהליך הזה כל כך נפלא. ודואט האהבה הענק הזה שסוגר את המערכה הראשונה הוא אחת מפיסות המוסיקה הרומנטית בשיאה. אחד הדואטים היפים ביותר שאני מכיר. המעניין הוא שפוצ'יני מצליח ליצור סצנה שלמה מרגע ההכרות הראשונית עד להתאהבות בשכנוע גדול, וכבר אמרתי שהדואט הזה הוא אחד המופלאים שיש בעולם האופרה.המערכה השנייה מתרחשת ביום חג בעיר. חגיגה של ממש. ילדים, שוטרים, קוסמים. כל מה שקרנבל רחוב של המאה התשע עשרה דורש.התמונה הזו שייכת בעיקרה למרצ'לו ומוזטה. הם אוהבים, ומהווים זוג מקביל למימי ורודלפו, אך אהבתם שונה. מוזט קלת דעת, רודפת גברים, בעיקר עשירים. האריה שלה "כשאני עוברת ברחוב, כל הגברים מסתכלים עלי" היא המפורסמת ביותר. אך כל כמה שהיא בוגדת הו הם בכל זאת אוהבים.

רודולפו ומימי נפרדו.התמונה השלישית מתרחשת ליד שערי העיר הסגורים עדיין לפנות בוקר. בחוץ קור מקפיא, והתזמורת מצליחה ליצור את הקור שיהיה מוחשי עוד יותר. מימי באה לבקש את רודולפו לחזור.התמונה האחרונה שוב בדירת הגג. מימי כבר חולה מאוד, כל הגיבורים מסתובבים סביבה בחדר, עד שהיא מתה. והקהל מזיל דמעות, ואני לא מתכוון לסמליות, בלב, אלא ממש, כמו שרואים לפעמים בסרטים שהקהל יושב דומע, וזה אם הביצוע טוב דיו.בניגוד לרוב האופרות, גברת השמנה לא שרה עד שהיא מתה כדי לדעת שהאופרה נגמרה. מימי החולה שוכבת במיטה, סיבה חמשת הידידים. יד אחת נשמטת וזהו. האקורד התזמורתי המודיע על מותה מצמרר כמו מעט רגעים של תזמורת.ההפקה של זפירלי מסתובבת בעולם כבר שלושים שנה לערך. ראיתי אותה פעמיים בניו יורק. לדעתי ההפקה החדשה שונתה במקצת.אם בפעם הקודמת קדמת הבמה הייתה מכוסה בגגות פריז ורק רחוק בסוף הבמה עמד החדר בו מתרחשת התמונה הראשונה. הפעם התמונה מתרחשת בקדמת הבמה. חדר דל של אמנים צעירים, תרצו תקראו להם בוהמיים. בקטעים מסוימים חלק מהדמויות המסתובבות בחדר מקרינות צל על הקיר האחורי ונוצר רושם חלקי של תאטרון צלליות.התמונה השנייה של בית הקפה מזכירה את ההפקה הישנה. עשרות אנשים על הבמה. לדעתי הצבעוניות שונה. הבמה מחולקת לשני מפלסים. בעליון מסתובבים אנשים ודווקא שם יש מרחב. קדמת הבמה מלאה בכל מה שאפיין את ההפקה הקודמת. המוני אנשים ליצנים, שני סוסים. הקהל מוחא כף לתפאורה המרשימה. אך בכ זאת מדמה לי שהמה בתל אביב קטנה מדי לכל האנשים המסתובבים עליה והצפיפות ניכרת בתנועה.התמונה בשערי פריס בחורף, לפנות בוקר מרשימה, הקור משכנע מאוד. ערפל הבוקר החורפי מכסה את ירכתי הבמה. והכול יחד מרשים ביותר. התמונה האחרונה חוזרת כמובן לחדר של החברים.

על התזמורת ניצחה בצורה עוצרת נשימה קרי חין וילסון. מנצחת ילידת קנדה ששולטת בתזמורת ומוציאה ממנה את הבלתי אפשרי כמעט. עדינות רומנטית ודרמה פנימית. מזמן לא התפעלתי כך ממנצח שאני שומע אותו בפעם הראשונה. במקרה הזה מנצחת. ולוואי שתחזור אלינו שוב ושוב.את מימי שרה בערב ששמעתי אירה בריטמן הישראלית. היא הייתה מימי נפלאה. נוגעת ללב. אמינה ובעלת קול רגיש ומעודן.את רודולפו שר סקוט פייפר. לצערי קול הטנור שלו היה קטן מדי. כוסה לעתים על ידי התזמורת ולא תמיד הצליח להביע רגשות מלאים. לברייטמן הגיע רודלפו הולם יותר. כל חמשת הגברים האחרים מרשימים בתפקידם המשני והלא גדול.את מוזטה שרה מירלה גרדינלי. למרות התפקיד הלא גדל האריה המפורסמת ביותר באופרה שייכת לה. הקהל מחא לה כפיים ממושכות. אני לצערי לא ממש התלהבתי ממנה.מעבר להסתייגויות ואני יודע ששמעתי את צוות המחליפים ובפרמיירה ישיר צוות אחר, האופרה לא רק מספקת. היא ממלאת את כל מה שאפשר לצפות ממנה. רומנטית דרמטית ונפלאה. בעיקר בזכות שתי הנשים ברייטמן ווילסון.צילומים יוסי צבקר

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן