אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ענבי זעם / בית צבי


התמונה של דן לחמן

אני חייב להודות שעברו יותר מארבעים שנה מאז קראתי את הספר ענבי זעם של , ובערך אותו זמן מאז הוקרן הסרט. לכן קשה לי להתייחס לעיבוד הבימתי לספר הגדול הזה. אך המחזה כמו שהועלה על הבמה חי את חייו בעצמה רבה ואפשר להתייחס אליו גם ללא זיכרון מדויק לספר. ובסופו של דבר זהו ערכו של עיבוד טוב. כשנוצר מחזה העומד בזכות עצמו. צריך רק להזכיר שבזמנו ג'ון סטיינבק זכה בפרס נובל על בסיס הספר הזה וכן כמעט כל פרס אפשרי באמריקה. המחזה, כמו הספר, מנציחים את רגעיה הקשים ביותר באמריקה של שנות המשבר הכלכלי. לא זה של ימינו, אך היום חוזר המחזה הזה להיות כל כך רלוונטי ועדכני. הסיפור הבסיסי הוא על התפוררותה של משפחה. על נושא כזה נכתבו כבר די הרבה מחזות אחרים. אלא שלמחזה הזה יש ערך מוסף. המצב החברתי כלכלי של הימים בו הוא מתרחש. רקע שבעשרות השנים האחרונות לא הייתה לנו סיבה לזכור ולחזור ולדוש בו. יש להניח שלפני חמש שנים המחזה היה מתקבל כמחזה שטוח יותר. היום הוא כמעט מבשר נבואי. הזמנים הללו החזירו לו את כל עצמתו. המשבר הכלכלי הגדול של שנת 1929 חלף מזמן. העולם הקפיטליסטי, הכלכלה האיתנה תרבות הצריכה הפתוחה לכל, כמעט לכל, השכיחה מאתנו את השפעתו של משבר בקנה מידה שכזה. ענבי זעם הוא סיפורו של המשבר. סיפורה של משפחה מתמודדת במצב גדול ממנה, שאין להם סיכוי נגדו. משפחת ג'וד שבמחזה היא סמל לכל שכבת החקלאים בארצות שהתבססו על חקלאות בימים ההם.אוקלהומה ארץ החוות והאריסים נכנעה למשבר. אנשים איבדו את ביתם וגרוע מזה את מקום עבודתם. עבודת הכפיים איבדה כל אפשרות לאפשר חיים, צנועים ואולי עניים ככל שיהיו למשפחות האריסים והם התחילו לנדוד לכיוון קליפורניה. ארץ הכרמים והפרדסים. שם האמינו מחכה לכולם עבודה. מאות אלפי משפחות עשו את המאמץ האחרון ולהגיע לקליפורניה. בדרך חצו אמריקה שלא הכירו. מקומות שקיבלו אותם באלימות. ונתקלו בשיירות ענקיות של מובטלים שאיבדו את כל רכושם. בשום מקום לא רצו לתת לאלפי הפליטים הללו עזרה או מחסה ולו ללילה.למשפחת ג'וד נשארה משאית רעועה עליה הם יוצאים למסע הגדול מארץ לארץ ממחנה פליטים אחד לשני כשבכל מפגש שכזה אחד מבני המשפחה נשבר והמשפחה הולכת ומצטמקת. והצטמצמות איננה רק בבריחת חלק מבני המשפחה. המוות בדרך לארץ החלומות גם הוא משתתף בדילול המשפחה.לא רק המשפחה הקרובה ביותר יצאה למסע. משפחת ג'וד על כל ילדיה כולל סבא וסבתא זקנים אוספת איתה גם כומר לשעבר שאיבד את אמונתו. המחזה ברובו מתרחש סביב המכונית המקרטעת.התפקיד הראשי, הבן האהוב של המשפחה הוא טום. ילד טוב. ליבנו צריך לצאת אליו אך צריך לזכור שהוא בדיוק השתחרר מהכלא אחרי שרצח מישהו בקטטה. לא שהוא רוצח מקצועי, אך הוא חמום מוח ואלימות היא חלק מאופיו.

המשפחה סובבת סביב כוחה של האם. היא הדוחפת ומאחדת את המשפחה. הבעל כבר עבר את סף הייאוש. אל, צעיר מדי, מה שמעניין אותו בעיקר זה נשים. הרעב מטריד אותו פחות. שניים עשר בני משפחה במסע. כל אחד וחלומו. חבצלת השרון נשואה ובהריון. בעלה מתכנן ללמוד בקליפורניה. קליפורניה שם יתגשמו כל החלומות. כך מתפרשות הדמויות המשפחה והצופה לומד להכיר אותן לאורך המסע. אך לא רק אותם. המחזה עמוס בדמויות משנה הבאות ונעלמות. אנשים שפוגשים בדרך. חלקם נוודים כמותם אחרים אלו החיים באותם מקומות המגרשים את הנוודים מאדמותיהם שמא ייקחו על עצמם יום עבודה כדי להצליח להביא פרוסת לחם הביתה. רובם לא אנשים רעים. אלא שהפחד מהמצב, מהרעב המתקדם, מחק את האנושיות והחברתיות.

המחזה עובר ממקום למקום, מחנות הנוודים והפליטים שאיבדו אדמות ובתים. וכל מפגש כזה הופך מעיק יותר ויותר. כל כך קל להבין את התפתחות ההתארגנויות הסוציאליסטיות וכאלה שכונו קומוניסטיות, אדומות, מול בעלי האחוזות המנצלים את שפעת הידיים העובדות שנפלו עליהם כמתנת שמים.אם המשפחה נלחמת לשמור את משפחתה כגוף מלוכד אחד. אב המשפחה שבור ומיואש. האשה לאורך המחזה היא הנושאת בעול של שמירת המשפחה. וזו הולכת ומתפוררת לעיניה. הגברים נשברים. הכוח הוא בידי הנשים. אך גם הן נשארות שבורות לבדן, כל אחת במקומה.עדו ריקלין הצליח ליצור על במה לא גדולה הצגה סוחפת. הפתרונות שלו מצוינים. שני סולמות מדף עץ ושני פנסים הם המכונית שתפקידה במחזה גדול כמקום התרחשות.תמונה יפהפייה למשל כשהם מגיעים לנהר. והבמה מתמלאת בשורת קערות אמייל לבנות כשבכל אחת מהן מעט מים. וכך זורמות להן המצאות בימתיות ופתרונות מצוינים למחנות השונים ולנסיעת המכונית. כל שאר הצוות הטכני יצר ביחד הצגה שנתנה לריקלין את כל האפשרויות. יוסי בן שושן שפתר את בעיות התפאורה ואורן דר שהצליח להלביש את האנשים נכון יחסית למצבם ולשחזר מצוין את תקופת הנדודים הגדולה.

גיל וייס אולי איננו נחשב לתפקיד הראשי בהצגה. הוא המטיף שאיבד את אמונתו ומצטרף למשפחה בנדודיה. יש לו אישיות בימתית כל כך חזקה שהוא מצליח למשוך אליו את העיניים גם כשהוא לא במרכז הסצנה. ואם ישנה מחמאה שאפשר לתת לשחקן היא שהשתיקות שלו על הבמה היו נפלאות. בערב שראיתי אותו היה אפשר לשמוע אותו נאבק באיזו בעיה קולית ולכן החלק הזה שבמשחקו סבל. אך אי אפשר שלא לציין את כישרונו המיוחד.הדס ביטון שיחקה את אם המשפחה. היא מוכשרת, יש לה את הכוח אך נראה לעתים שהיה מפחדת לעשות עוד צעד ולהיכנס ממש לעומק הרגשות והיא רק מראה רק את מה שאמורה הייתה להראות. ובכל זאת דמות האם הגדולה שלה משכנעת מאוד. ייתכן גם שריקלין עצר אותה כדי שלא תיהפך למלודרמטית כדי לשמור את ההצגה כדרמה של ממש. ולא מחזה רגשני מדי.סטס אפונוביץ' הוא אבי המשפחה. זה שמסצנה לסצנה הולך ונשבר כראש המשפחה ומעביר את המושכות לאשתו. והוא משכנע בשיברונו. חן נוכר הוא מעט בעייתי בעיני. הוא שחקן מוכשר, אלא שיש לו בעיה קולית. לעתים נדמה שהוא אומר מלים שאינן אומרות לו מספיק ולכן גם לא מגיעות לקהל נכון. הוא מצליח להלך בין דמות הנער הרגיש אהוב המשפחה ובין הנער חמום המוח. זה שצריך להתאפק כל הזמן לא להסתבך. עלה בדעתי ואינני יודע להסביר למה אני מתכוון, אך הייתה לי הרגשה שנוכר משחק את התפקיד בפרופיל. הוא לא מגלה את מלוא פניו. למרות שהוא לא באמת עומד בפרופיל לקהל. אינני זוכר כבר איך שיחק הנרי פונדה את התפקיד הזה. התערובת של הרגישות והאלימות שבאופי קשה. אי אפשר להזכיר את כל שאר המשתתפים. במחזה עשרות תפקידים כשחקנים רבים מחליפים דמויות שונות. ייאמר רק שריקלין הצליח להדריך את כולם לשנות דמויות באמת ולצייר בכמה משפטים בסצנות קצרות להיות שונים מרגע לרגע. ההצגה הזו הזכירה לי זן של מחזות שנעלם במקצת. סיפור אנושי מאוד. לא מסוג המחזות המתוחכמים והמתחכמים. בני אדם בדרך חיים יומיומית ממשית.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן