אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בנאליות של אהבה / תיאטרון בית ליסין


התמונה של דן לחמן

צריכה להיות איזו העזה פנימית כדי לכתוב בישראל מחזה על שני אנשים הנחשבים למשוקצים בעיני אלו בארץ המכירים את שמם. ויותר מזה, ממש לא מצופה בתאטרון בית ליסין להעלות מחזה מורכב כל כך ועוד כזה שעל פניו לא יהיה פופולארי. לא בדמויות, ולא בצורת הכתיבה.סביון ליברכט כתבה מחזה על מערכת היחסים שבין חנה ארנדט ובין מרטין היידגר.הוא מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים. סטודנטים מכל אירופה באו לשמוע אותו. סארטר למד אצלו והיידגר נחשב מאחד לאבות האקזיסטנציאליזם שסארטר פיתח. היא סטודנטית צעירה בת שמונה עשרה המעריצה את מחשבתו של הגאון. מאוחר יותר הערצה זו תתבטא גם בהתאהבות בין השניים. הוא נשוי כבן ארבעים ויש לו שני ילדים. העובדה שעל היידגר ממעטים לדבר בארץ ברורה למדי. קשה להבין איך גאון המחשבה הזה הצטרף למפלגה הנאצית. שיתף פעולה סילק פרופסורים וסטודנטים יהודיים מן האוניברסיטה. את משנתו הפילוסופית הקשה ביותר לומדים סטודנטים לפילוסופיה כמעט בסתר.את חנה ארנדט מחרימים בארץ מהסיבות הלא נכונות. כמו שהיא אומרת במחזה, הישראלים אוהבים להחרים. שני ספרים היחידים שלא תורגמו לעברית, מיין קמפף של היטלר והספר שלי. שניהם מוחרמים על ידי השלטונות.לאחרונה התפרסם תרגום של מאמר מאוד מרתק שלה משנת 1944 בכתב העת "מטעם מס.16" שם היא כותבת את התחזית שלה לקיומה של מדינת היהודים ומצב המלחמה הבלתי פוסקת שתהייה בה רק מפני שהיהודים מתעלמים מהערבים. במקום אחר היו קוראים לה אולי נביאה במשרה חלקית.ב1947 -48 כתבה על המדינה הכוחנית המיליטריסטית. היא לא אהבה את בן גוריון וכנראה שגם הוא לא היה בין מעריציה. כך הועלמה מספרי ארון הספרים היהודי. היא הגיעה לארץ לסקר את משפט אייכמן ובספרה על המשפט טבעה את המשפט "הבנאליות של הרוע", משפט שהובן כאן שלא כהלכה ועורר זעם רב. היא התכוונה להסביר איך אנשים תרבותיים הופכים באופן בנאלי לכלים בידי שלטון אימים. היא לא התכוונה שהרוע עצמו הוא הבנאלי, אלא מבצעיו. אנשים נורמטיביים לחלוטין המסוגלים לכל בכניעות למשטר. במידה מסוימת היא מכלילה את היידגר בקטגוריה הזו בלי להזכיר זאת מפורשות, אלא מעצם התהליך שהוא עובר על הבמה.לימים כתבה ספר בו השוותה של שלטון האימים של היטלר לזה של סטאלין. למרות שבאותה תקופה הייתה נשואה (בשנית) לגבר קומוניסט. היא מצאה בין שני הרודנים דמיון גדול.ארנדט לא הגדירה את עצמה כפילוסופית אלא כתיאורטיקנית פוליטית. את התזה שלה כתבה בהדרכתו של קרל יאספרס, תיאורטיקן פילוסופי לא קטן בפני עצמו.סביון ליברכט ביססה את המחזה על סיפור האהבה בין שני אלו, סיפור שהיה יכול בנאלי לחלוטין על רומן בין מורה לתלמידה אך ליבריכט הצליחה לשזור בעניין רב וויכוחים פילוסופיים בצורה כזו שלקהל שאיננו אמון על טקסטים שכאלה קל לעקוב אחרי המחשבות המובעות. אולי המחזה איננו מעמיק כמו שהיה אפשר, אלא שאז היה מפסיק להיות מחזה. ליבריכט העמידה את הוויכוחים כחלק מהתייחסות השניים האחד לשני ולקהל קל לזרום ולהבין.ליברכט פנתה למכנה מאוד גבוה במחזה. היא מערבת במחזה שני זמנים. המחזה מתחיל כשסטודנט מהאוניברסיטה בירושלים בא לראיין אותה לעת זקנתה, אך כל סיפור היחסים עם היידגר משוחק על ידי חנה ארנדט אחרת, נערה צעירה, כשארנדט הזקנה יושבת בניו יורק אחרי התקף לב ונזכרת במלים, בתנועות יד, וכאילו מקדימה בשניות את מה שאומרת ארנדט הצעירה. כוחו של הבלתי נשכח.

ליברכט הצליחה ליצור מציאות כפולה כמו שני לוחות שקופים המגלים את השכבות שביניהם. קל להבין את חנה הצעירה מתאהבת בענק הרוח במחזה. העובדות ההיסטוריות מדויקות.היידגר הועמד למשפט אחרי המלחמה ושלא כמו נאצים אחרים הוא לא זכה בניקוי שמו מכיוון שהיה חבר מפלגה עד נפילת הנאציזם וסירב להתכחש להם.ארנדט חזרה לגרמניה עוד פעם אחת שבע עשרה שנים אחרי שברחה, פוגשת את היידגר ומסרבת להעיד לטובתו. היא מעריצה את מוחו הפילוסופי עד ימיה האחרונים אך להיידגר האדם הקטן, האנטישמי, איננה יכולה לסלוח. הפעם היא מופיעה כיהודיה גאה, זו שעברה רדיפות ומחנה ריכוז. היא התמלאה כאדם והנה, חולשת האדם שלו היא בנאלית לחלוטין, כמו גם האהבה אליו שהיא לא באמת מצליחה להתנתק ממנה. אפילו אז הוא איננו מסוגל להתנצל על התקופה הנאצית, על החלום שנגוז.את התשובה לשאלה איך יכולה הייתה נערה יהודיה מבריקה, בעלת מחשבה חופשית להתאהב באדם הזה לא מנסה ליברכט לפתור ולמעשה זה די ברור. גבר מבריק כל כך . נערה הנמשכת לכוח בכלל ולזה של המחשבה הטהור. רק מאוחר יותר, לפחות במחזה תגלה את העובדה שהוא נאצי אנטישמי והיא היהודונת שלו. וכבר נאמר הרי שלכל נאצי היה היהודי שלו. כמו שלמשפחות רבות יש את הכלב שאוהבים.

אותו אפשר להבין, כמו שאפשר להבין חלק גדול מהאומה הגרמנית. האמונה החלקית ברטוריקה של היטלר. האמונה שישקם את הכבוד האבוד אחרי מלחמת העולם הראשונה. אם ניסו לקרוא את מיין קמפף השתעממו אחרי כמה עמודים ועזבו, האוס לא ניסה לקרוא ומי שגמר לא אאמין לחזון המתפרש שם בעניין ניקיון הגזע. אחר כך, כשנמשכו כבר אל תוך המערבולת היה מאוחר מדי לשחות ממנה החוצה. הם טבעו. גם היידיגר, כמה בנאלי. היידגר מאמין שהיטלר רימה אותו. שיקר אותו. הוא לא יכול לסלול לעצמו שהתפתה. כך עומדת בחלקו לפחות דמותו במחזה. כשהוא מתבקש לחזור בו מתמיכתו הוא מסרב ואומר "קודם שהיטלר יחזור לחיים לרגע להתנצל בפני".כבר אמרתי, אם לא היו דמויות אמיתיות הרומן בין הצעירה למרצה היה אחד מיני רבים של נערה הנכבשת בכריזמה של הפרופסור שלה. עוד ליזה דוליטל והנרי היגינס בסיפור שונה.החיים, גם כשיש בהם דרמה הופכים בסופו של דבר עם או בלי רוע, בתמימות או מתוך עיוורון מסוים, כמו שהיידגר עובר, בחוסר רצונו לראות כבר מן ההתחלה לאן היטלר מוליך את גרמניה לסוג של בנליה. סיפור אהבה כל כך בנאלי בסופו של דבר. אך לא המחזה, המחזה מרתק. מזמן לא ישבתי מרותק כל כך למחזה שרובו שיחות פילוסופיות. המשמעות היא של אותה בנאליות שייתכן שגם ארנדט איננה ערה מספיק בתוכה.ליברכט מצליחה בדרכים מובנות להסביר מהי "המציאות השקופה" שהיידגר ניסח. היא חוסכת שעות לימוד וקריאה רבות לקהל שממילא לא היה מתעמק בדברים כללו, אך כאן בהצגה הם מרתקים ובהירים.מעבר למחזה עומדת הצגה נפלאה. ערן עצמון יצר על הבמה כמה מקומות התרחשות בו זמנית. הדירה של ארנדט בניו יורק. הצריף בו היו נפגשים בסתר חנה הצעירה והיידגר, חורת עצים משירים עלי שלכת.דורי פרנס עיטר את המחזה במיטב הקטעים המוסיקליים של יוצרי הקלאסיקה הגרמנית. שוברט, ברהמס ואחרים. והמוסיקה משרתת גם את האווירה המדויקת ומשקפת באותו זמן את ערכי התרבות הגרמנית בשיאה.אבישי מילשטיין העמיד הצגה שוטפת. הוא הצליח להוליך את השחקים שלו בין הטקסטים הקשים כל כך למצבים הדרמטיים בצורה שוטפת ואמינה לחלוטין. אך בעיקר כמובן הם השחקנים. מיכל שטמלר היא חנה הצעירה, זו הנכבשת מכושפת ומתאהבת במוח המדהים וגם בגבר שהמוח הזה נמצא בתוכו. מצב קשה להבנה, אך שטמלר מצליחה להיות תמימה מאוהבת ומעריצה והדברים כל כך נהירים.קובי ליבנה משחק שני תפקידים. את ידיה הגרמני של חנה. זה המאוהב בה בסתר, או לא כל כך בסתר וגם את הסטודנט הישראלי שבא לראיין אותה. ויש קשר עמוק בין הדמויות אם כי אין צורך לפרט אותו כאן. גם בו יש תום מסוים כצעיר הלומד פילוסופיה עם חנה ואחר כך מידה של רוע כשהוא מראיין את ארנדט הזקנה.אך שני התפקידים המרכזיים הם של המבוגרים. עודד קוטלר בתפקיד היידגר מצליח לעשות דבר שהוא כמעט בלתי ניתן להסבר. ברוב הזמן הוא גבר תמים למדי בחיי היום יום שלו, באהבתו במערכת היחסים עם חנה. בחלק אחר הו צריך לדבר ולהסביר את הפילוסופיה שלו, שאז הוא הופך להיות בטוח בעצמו ויודע להקרין את חוכמתו אך יחד עם כל זה יש לו שני רגעים שבהם הוא מזכיר במשחקו את היטלר. גם בכניסה הראשונה שלו הוא נראה אמנם כמו גרמני בורגני אך התספורת השפם וחיתוך הדיבור מעלים מיד את דמותו שלהיטלר ומנבא לאן ילך האיש. בסצנה אחרת באוניברסיטה כשהוא נואם הוא כבר משתמש באופן ממשי בדמות וברטוריקה ההיטלראית. משהו בקולו בעמידתו בחיתוך הדיבור שלו משתנה והוא הנאציזם בהתגלמותו, לשניות. על ליאורה ריבלין אין לי מספיק מלים חמות כדי להסביר את היכולת הענקית שהיא מפגינה כאן. היא יודעת לנצל את קולה שבהצגות אחרות נשמע קצת מונוטוני. היא מדברת בקול נמוך הרבה יותר מבדרך כלל. היא שומרת על צל של מבטא גרמני. כאן כאישה הזקנה היא מצליחה לעבור מצבי רוח שונים. להיות זקנה מצחיקה לרגע, לדבר על היידגר ומשמעותו ברגע אחר ולהסביר מי היא היא עצמה. הדרמה שנוצרת בין שני אליו מעמידה את המחזה על היסוד המרגש כל כך של ההצגה.הצגה של שעה וחצי המכילה עושר כל כך גדול הן של הכותבת והן של כל הצוות המבצע.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר