אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מארה סאד / תיאטרון בית צבי


התמונה של דן לחמן

מארה סאד הוא אחד המחזות החשובים והתובעניים ביותר שנכתבו במאה העשרים. המחזה נכתב בידיד פיטר וייס. סופר גרמני שגלה לשוודיה בתקופת בנאצים. הגרסה המפורסמת ביותר למחזה הזה בוימה בלונדון על ידי פיטר ברוק, וזה היה אחד מהניסיונות הראשונים שלו בדרכו למצוא שפה תיאטראלית שונה מהמקובל.בארץ הוצג המחזה בתאטרון חיפה. בביומו של יוסף מילוא כשאת תפקיד מארה משחק אבנר חזקיהו, את סאד אברהם רונאי, ואת שרלוט אדית אסטרוק. המחזה חזר ועלה כמה פעמים בבתי ספר למשחק, מכיוון שיש בו הזדמנויות משחק יוצאי דופן. הפעם הוא מגיע לבית צבי.המחזה מבוסס על דמויות אמיתיות ועל כמה עובדות היסטוריות מימי המהפכה הצרפתית ועד לימי נפוליון.במחזה, המרקיז דה סאד הכלוא בבית המשוגעים בשארנטון כותב ומביים מחזה על אחד מגיבורי המהפכה הצרפתית ז'אן פול מארה. השחקנים כולם חולי נפש החוסים בבית המשוגעים, כך על כל שחקן למלא כפילות. הן את האדם החולה והן את התפקיד שכתב לו סאד. ואם לא מספיק הקושי הזה וייס כתב מחזה שחלקו הגדול בשפת חרוזים פואטית המצריכה יכולת דיבור מסוגנן מאוד. וייס כתב בהשפעת הטרגדיה היוונית. חלק מהמשוגעים משמשים כמקהלה המספרת מבארת ומקדמת את הסיפור.

מארה היה מהפכן מסיעת היעקובינים ובין הקיצונים שבמנהיגי המהפכה. הוא זה שהשליט טרור במדינה כדי לקבע את המהפכה. הוא קרא להוציא להורג את כל מתנגדי המהפכה. הוא היה בין הקוראים לחיסול השלטון המלוכני. והתנגד למהפכנים המתונים.הוא סבל ממחלת עור כדי להקל על עצמו ישב באופן קבוע באמבט מים פושרים כדי להקל על הגירוי. באמבט זה נרצח בידי שרלוט קורדיי שהייתה חברה בקבוצת הז'ירונדינים. רצח שהביא בסופו של דבר לעריפת ראשיהם של בני המלוכה. וכן נערף ראשה של שרלוט קורדיי. מצד אחד הרבה לדבר על חירות העם מצד שני לא הפסיק לטבוח את בני עמו.דה סאד היה אישיות מרובת פנים. מצד אחד סופר, מצד שני איש הולל ומלא שערוריות. הוא התעלל בכל האנשים סביבו אך גם בפרוצות אותן שכר לצרכיו. אשתו נכנעה לצרכיו והרשתה לו לנהל רומן עם אחותה.סאד נאסר ושוחרר כמה פעמים,. אחרי שפרסם את ספרו ז'וסטין נפוליאון גזר עליו מאסר. בהתערבות משפחתו הוכר כחולה נפש ואושפז בשרנטון, ממנו כבר לא יצא בחייו. במוסד ניהל עוד רומן שערורייתי אחד עם חולה בת 14. לבקשתו לא פורסם מקום קבורתו, וזה נותר עלום לעולם.

נראה שפיטר וייס איננו מאמין גדול במהפכות רעיוניות, או למעשה איננו מאמין בעם המשתתף במהפכה. ההמון איננו מבין רעיונות.המחזה אמנם כתוב על המהפכה הצרפתית, אך בשינוי קל של השמות ומעט פרטים היסטוריים. לנין, סטאלין והצאר היו יכולים לומר את אותם דברים ואכן התנהגו באותה צורה רצחנית כמהפכנים. לעם לא יצאה שום טובת הנאה מהמהפכה. לא בצרפת, לא ברוסיה, כנראה שלא במקומות אחרים. העשירים אולי התחלפו המעמד השולט התחלף. העם נשאר רעב וחסר צרכים בסיסיים.בסצנה אחת במחזה עומדים בני העם סביב האמבט של מארה ודורשים ממנו לעשות מהפכה. זה, כי הוא צריך אוכל, זו כי היא צריכה גבר שהמהפכה אמורה לספק לה, אחר צריך אישה דשנה יותר ושלישי איבר גדול יותר. וכך עולות הדרישות שאין להן שום קשר ל שוויון חרות ואחווה. שום קשר לתיאוריות למשמעות לטובת העם. אלא רק לצרכים האישיים.

דרך דמותו של סאד מעלה וייס שאלות רבות בנושאי קנאות, בדרך תיקון החברה ,בטרור, באלימות כאמצעי להשלטת רצון השליט, הוא נוגע בשחיתות האישית והמינית. מארה מדבר גבוהה על המהפכה אך למעשה הוא עומד לכונן דיקטטורה חדשה בשם החופש. הוויכוחים בין מארה וסאד הם לב המחזה. אפי שושני כתב מוסיקה יפה, ויותר מזה, ממש מצוינת המלווה את ההצגה לכל אורכה. סגנון ההצגה מכיל לא רק השפעה יוונית אלא גם השפעה של תאטרון צרפתי קלאסי. שירים ופנטומימות המקדמות את המחזה.אתי רזניק העמידה הצגה שיש בה מעמדים יפים מאוד. אולי לא לכל אורך המחזה אך החוש שלה לתנועה היפה, להדרכת קבוצה גדולה ניכרת היטב. חבל אולי שההצגה מוצגת על במה קטנה מדי שאיננה מאפשרת מרחב גדול יותר לפרישת השחקנים.זאב לוי בנה אולם מנוכר של בית משוגעים. כמה מראות על קירות לבנים אך מלוכלכים.חדר טיפולים אחד גדול. במחזה הרבה מאוד תפקידים. חלקם קטנים. ישנה הרביעייה המשמשת את קטעי השירה והמקהלה והם כולם מבצעים את תפקידם היטב.

את מארה משחק גיל רשף. בבכחות כדיוניסוס אהבתי אותו פחות. כאן הוא מצליח לשאת מונולוגים ארוכים בהצלחה. יש לו עדיין איזו בעיה קולית כשהוא צריך לצעוק. אך לאורך רוב ההצגה הוא שולט היטב בקולו, וחשוב יותר הוא נשמע כאילו הטקסט חשוב לו והוא רוצה שהקהל יפנים את המסר. אין ספק שמבחינות רבות מארה הוא הדמות הראשית וגיל רשף מצליח להיות מעניין. הסבל שלו, הפיזי והנפשי, הפסיחה בין הסעיפים והדעות משכנעים ביותר.את דה סאד משחק אפי ביבי. קשה לי קצת לנסח את מה שחשתי. אולי כי ציפיתי שפעם אחת ינסה לזרום עם טקסט ולא יבנה על צורה פיזית. אינני יודע למה הייתה לי תחושה שהתפקיד הרבה יותר גדול במחזה. יש לו נוכחות בימתית. יש לו שליטה טובה בקול ודיקציה מצוינת אך לאורך רוב הזמן חשתי שהוא איננו הולך עם התפקיד באמת. הטקסט, כמו שאמר אותו ביבי היה יבש מדי.

ענבל איצקוביץ הייתה הרוצחת שרלוט קורדיי החולה הדיכאונית והישנונית. היו לה רגעים יפים מאוד והסצנה בה היא מכה בשוט את סאד הייתה מרשימה. אך לא יכולתי שלא להיזכר בגלנדה ג'קסון המופלאה משתמשת בשערות ראשה כבשוט. אך בלי קשר ענבל מבצעת את תפקידה על הצד הטוב ביותר.את כל האחרים קשה למנות. הם רבים מדי ותפקידם בדרך כלל קטן. בסך הכל ההצגה מאוד מעניינת. יש בה משמעות. יש בה עומק. יש בה מעמדים מרגשים. ורגעי משחק מצוינים.צילומים: אייל לנדסמן

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר