אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אופרה בגרוש ברלינר אנסמבל


התמונה של דן לחמן

לראשונה הגיע לארץ אחד הנודעים שבתיאטרוני העולם. הברלינר אנסמבל שהיה ביתו האמנותי של ברכטשחזר לגרמניה המזרחית אחרי מלחמת העולם. ושם העלה את מחזותיו הגדולים. תיאטרון שיש לו מסורת שהתחילה עוד לפני ימי ברכט.קלאוס פיימן מנהל התיאטרון התלווה אל הצוות שלו וערך פגישה קצרה עם אנשי תאטרון.

אני מאמין שהתיאטרון צריך לנקוט תמיד ולהיות תמיד אופוזיציה למתרחש ברחוב. לדעות השולטות. ולא רק התאטרון. גם הוא עצמו גרם לסקנדל ציבורי כשתרם לאחת מכנופיית באדר מיינהוף 300 מארק לתיקון שיניה התותבות, לא בגלל שתמך בדרכם אלא מפני שנדרשה לשלם באופן פרטי ולא קיבלה טיפול בבית הסוהר הגרמני. כשניהל את הבורג תיאטר בווינה העלה למשל מחזה של תומס ברנהרד למשל שהזכירו לאוסטרים שהם לא היו קורבנות הנאצים, כמו שנוח להם להציג את עצמם היום. הוא הזכיר להם שהם קיבלו בחום רב את האוסטרי אדולף היטלר ושמחו לשתף אתו פעולה. פיימן נולד ב1937 אך הוא מצהיר שבאופן ממשי נולד ב1968 עם מרד הצעירים ששטף את צרפת וגרמניה. פיימן איננו רק מנהל. הוא עצמו במאי תיאטרון נחשב. לכן, הוא אומר, כשבא אלי במאי ואומר שחסר לו שבוע כדי לסיים עבודה על מחזה, תמיד יקבל את הימים החסרים ואני אשנה את לוח ההצגות.בברלין די קשה להשיג כרטיסים לתיאטרון שלו, במיוחד לאופרה בגרוש. לכן אולי ראש העיר של ברלין הגיע יחד עם התיאטרון לביקור של יום בתל אביב, לראות את ההצגה כאן כי בברלין לא השיג כרטיסים, מחייך פיימן.התיאטרון שלו נתמך במיליוני יורו לשנה. אך הכרטיסים לא ממש זולים.

בערבים לפני ההצגה הוא יוצא לראות כמה זוגות אופניים חונים על קיר התיאטרון כדי לדעת אם הצעירים באים, כי הם אלו המגיעים ברכיבה על אופניים. ויש לו קהל צעיר גדול. יש לו הקצבה של כ50 כרטיסים במחיר אפסי לצעירים. המקומות מפוזרים בין המקומות היקרים. הוא לא דוחק אותם ליציעים הרחוקים.את החלל שנוצר בתרבות הגרמנית עם הירצחם או בריחתם של האמנים היהודים לא הצלחנו למלא עד היום. הוא ניהל תיאטראות רבים בגרמניה ואוסטריה. זכה בהרבה מאוד הכרה בין לאומית ונדד עם מחזותיו בעולם שם זכה לשבחים רבים.עלילת האופרה בגרוש מוכרת. המחזה הועלה בארץ הרבה מאוד פעמים החל משנות השלושים בתיאטרון האוהל ואחר כך כל התיאטראות האחרים ניסו את כוחם בהעלאת המחזה לרוב ללא הצלחה. הביצוע הטוב ביותר למחזה היה דווקא רדיופוני כשמיכאל אוהד קיבל תקציב והיתר מיוחד להביא תזמורת חיה לאולפן ולאסוף צוות שחקנים מצוין כשבראשם חנה מרון וחיים טופול בתפקידים הראשיים.יש לי חשש מה שהמחזה הפך לאיזו אגדה גדולה ממידותיו. נראה לי שבלי המוסיקה של קורט וויל הצלחתו הייתה פחותה. את הרעיון למחזה "שאל" ברכט מג'ון גיי מחזאי אנגלי. מחזהו אופרת הקבצנים עלה על בימות לונדון ב1728.ברכט שינה את המחזה כדי שיתאים למטרותיו אך השאיר את מקום ההתרחשות ברובע סוהו בלונדון. רובע שהיה מוכר כאזור של פשע וזנות. עם המחזה הזה יצא ברכט למסע ארוך של משלי מוסר מומחזים. מי באמת הפושע. מי הטוב, מי הרע. מקי השודד, ראש המשטרה. ומה עם הזונות הבוגדניות שאין להן לב זהב הוליוודי.ג'ונתן פיצ'ם מנהל ארגון של קבצנים שהוא הקובע להם איך יראו מה ילבשו ואיכן יקבצו. בתו פולי מתאהבת במקי סכינאי. הארכי גנגסטר ומתחתנת אתו. ג'ני אהובתו לשעבר, זונה במקצועה מסגירה את מקי בסופו של דבר לידי המשטרה והוא כמעט ומוצא להורג, אלא שברגע האחרון מגיע שליח המלך ומביא פקודה לא רק לשחרר את מקי ומודיע שהוא מקבל גם תואר אצולה.ישנו הר של פרשנויות למחזה. מבחינה רעיונית, חברתית פוליטית ומוסרית. לא אכנס לפרשנויות הללו. למעשה המחזה הוא אגדת מוסר ומה שהפך אותה למעניינת במיוחד הייתה הראיה המיוחדת של ברכט את התיאטרון והעובדה שהפך את המחזה לחצי אופרה. חצי, כי המוסיקה שכתב וויל היא אמנם בצורת שירים, אך הם בהחלט מסתמכים על מסות האופרה.את המחזה פותח השיר המפורסם ביותר של הזוג ברכט וויל "מקי סכינאי" אך גם שירה של ג'ני, על ספינת הפירטים שתשחרר אותה מהמלון המקולל בו היא עובדת מוכר מאוד, בעיקר בביצועה המקורי של לוטה לניה, אשתו של וויל. אך גם בביצועים אחרים. זמרות רבות התחרו בפרשנות למלה " הופלה" עת הראשים נופלים.רוברט וילסון האמריקאי נחשב מזה כמה עשורים לאחד מענקי הבמאים בעולם. שמו מוזכר תכופות יחד עם פיטר ברוק אריאן מנושקין ועוד שניים שלושה כפורצי דרך. אני הייתי מכתיר את ההפקה שלו למחזה הזה כ "תאטרון המריונטות האנושי מציג את אופרה בגרוש".וילסון העמיד הצגה כל כך מסוגננת עד שאין בה תנועה טבעית אחת של השחקנים. אף משפט איננו נאמר מתוך עולם של רגש או נסיון פסיכולוגיסטי. כולם זזים ומתנהגים כמריונטות ענקיות המסמלות דמויות, יותר משהן מחקות אותן כמקובל. ברכט היה נהנה לדעתי.

וילסון משתמש בחלל הבמה וחוצה אותה בעזרת תאורה מיוחדת שהוא עצמו תכנן. אין לו בעיה לכווץ את ההתרחשות לפינה אחת של הבמה לאורך זמן כשכל הבמה הגדולה ריקה ורק האור הכחול הקר מאיר אותה. לעתים מישהו מתקרב למרכז הבמה לרגע אך חוזר אל הפינה שלו במהירות.לא יכולתי שלא להיזכר בשתי הצגות שהוצגו בתאטרון הקאמרי. הנפש הטובההמוצגת בימים אלו ו-המלך ליר שהוצגה לפני כשנתיים.בפתיחת ההצגה, וילסון מכניס את שחקניו לבמה אחד אחד. כל אחד מקבל את האור הפרטי שלו, הקר והמנוכר. כניסה שהזכירה לי מיד את כניסת השחקנים בהצגת "הנפש הטובה מסצ'ואן" . גם שם, אודי בן משה מכניס את השחקנים שלו אחד אחד לבמה ומקפיא כל אחד במקומו עד שכולם על לבמה. ההבדל שאצל וילסון הניכור הקר משתלט מיד על הבמה. הכל כל כך מלאכותי עד שאפשר לדמיין את החוטים המפעילים את הבובות האנושיות הללו.אצל בן משה אור הבמה חם, וההתייחסות היא יותר קרקסית עממית, למרות הניכור ולמרות שגם הוא משתמש בשחקנים כמייצגי דמויות. אך כמובן שההבדל נעוץ במחזות. האופרה בגרוש קרה בהתייחסות שלה בעוד שבנפש הטובה יש שביבים של חום אנושי. בהמשך, לא יכולתי שלא להיזכר במלך ליר של סטרואה. גם אצל סטרואה לא נעשתה תנועה טבעית אחת. כל צעד וכל הינף יד היה מסוגנן לפרטיו.גם סטרואה השתמש באורות ניאון לצרכים שונים ובעיקר להמחשת כוחות הטבע המנוכר לאדם. אלא שהחלק השני אצל סטרואה נראה כאילו לא גמר לעבד אותו. אצל פיימן היה מקבל עוד שבוע או יותר כדי להביא את ההצגה לסיום טוב, כמו שהיה החלק הראשון. ואולי, אולי זה כל מה שהיה לו להראות לצערנו.את מקי סכינאי וילסון תופס כמישהו נשי עד נגיעות של דראג כמעט. רחוק מהתפיסה של הארכי מאצ'ו הקרימינלי.אינני יודע אם יש טעם להזכיר את שמות השחקנים. הם רבים ואיש מהם איננו מוכר בארץ. אומר רק שכולם מצוינים ועונים בדיוק רב על דרישותיו הקשות מאוד של וילסון. כולם מוכיחים יכולת שירה מצוינת ובעיקר נראה שהם גם מבינים בדיוק מה נדרש מהם. הם לא רק מבצעים הם גם מבינים ולכן יוצקים תוכן מדויק לדמויות הכל כך לא

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן