אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אוגוסט: מחוז אוסייג /הבימה


דן לחמן's picture

תיאטרון הבימה מעלה מחזה של טרייסי לטס. שמעתי על המחזה הזה לפני כשנתיים מחברים שראו אותו בניו יורק. אחר כך קיבל המחזה גם את פרס פוליצר למחזה ואת פרס הטוני להצגה הכי טובה. כך שהציפיות שלי היו די גבוהות מראש. המחזה הזה מזכיר ומתכתב עם כמה מן המחזות החשובים שנכתבו באמריקה. הוא מזכיר את "מי מפחד מוירג'יניה וולף" במערכת היחסים בין זוג ההורים. הוא עושה מחווה נאה מאוד ל "מסע ארוך לתוך הלילה" ששם אם המשפחה מכורה לסמים. וכך אפשר לזהות עוד כמה השפעות. למרות זאת אני חייב להודות שקצת התאכזבתי מהמחזה. יש בו את ההשטחה של הדברים כמו כל כך הרבה מחזות אמריקאיים. הוא נראה מוכר מדי. הכל גלוי מדי, כמו שהאמריקאים אוהבים, לא צריך לחשוב או לחפש. העומק הוא על פני השטח. אלא שהאמריקאים ראו במחזה ביקורת על החיים בתקופת הנשיא בוש. אני לא הצלחתי למצוא הד לפרשנות הזו. כל זה לא אומר שהמחזה איננו מאפשר הצגה טובה, ובמיוחד תפקידים מצוינים כמעט לכולם. טרייסי הוא שחקן. עובדה שעזרה לו רבות בכתיבה. המחזה הוצג לראשונה בשיקגו, עשה רושם גדל והגיע לברודווי. המחזה מתחיל בסצנה בה בברלי, פרופסור לספרות ושירה שוכר את שרותיה של סוכנת בית. נערה אינדיאנית. טרייסי איננו שם נפוץ כל כך. למעשה לא נתקלתי בשם טרייסי כשם לגבר. היה אמנם שחקן שטרייסי הופיע בשמו אך זו הייתה משפחתו, ספנסר טרייסי. נשים בשם טרייסי יש הרבה.האם בגלל זה נתן לפרופסור שם שגם הוא לא בדיוק שם מוכר לגבר, בברלי?, גם זה שם משויך בעיקר לנשים.

אוסייג' הוא מחוז באמצע שום מקום בלב אמריקה. לא ליד אחד החופים מקום בו מתקיימת תרבות. בין אם ניו יורק או לוס אנג'לס. יש להניח שהמחוז כפרי בעיקרו. לבה החלול של אמריקה. הדמויות חלולות כמו האזור. רובן לפחות.בגלל השמות הללו אפשר היה לחשוב שהוא כותב מחזה על משפחתו, אך העובדה שאת תפקיד בברלי שיחק במקור אביו של טרייסי, שגם הוא היה שחקן תיאטרון נותנת לחשוב שכתב תפקיד מיוחד לאביו. נכון, ישנה סברה שכל סופר כותב על עצמו, אך לא בהכרח בצורה אוטוביוגרפית. וגם אם כן, זה ממש לא חשוב לצורך הבנת המחזה הזה.גיבורי המחזה הם אם, שלושת בנותיה והגברים בחייהן. המחזה כתוב כך שקשה להחליט מה התפקיד הראשי. שיווי המשקל המדויק בין הדמויות והאיזון הבימתי שלהן הופך להיות מחזה מובהק של אנסמבל. תריסר דמויות שלעתים קרובות כולם יחד על במה אחת. ובסצנה מופלאה אחת, בשעת ארוחת ערב כולם מסבים לשולחן וכולם מדברים יחד ויוצרים קקופוניה של קולות שרק חלקי משפטים נשמעים ומגיעים לאוזן הקהל. סצנה שהיא סמל לחוסר ההקשבה וההתחשבות האחד בשני הם חלק ממה שמתרחש על הבמה לכל אורך המחזה.המחזה הוא אחד מאותם מחזות נוסחה בה משפחה מתאספת לרגל איזה אירוע, מתעמתת, מתחשבנת על העבר ומוציאה שלדים מהארון. במחזות מסוג זה תמיד הדמויות הן אלו הצריכות לכבוש את לב הקהל, והשלדים צריכים להיות מרתקים. כבר ראינו כל כך הרבה שלדי משפחות שכאלה. וכמו ברובן תמיד מישהו יטיח את הטענה, לא אהבו אותנו, לא ההורים ולא האחיות אחת את השניה.למעשה המחזה היה יכול להתחיל מיד בתמונה השנייה. כשהמשפחה מתחילה להיאסף בגלל היעלמותו של האב. אלא שהסצנה של האב, קצרה ככל שתהייה היא מפתח להבנת הנפשות.

הוא מרצה לספרות באוניברסיטה ובעברו הרחוק גם כתב ספר שירה. כנראה לא מוצלח במיוחד. לנערה שהוא שוכר הוא מקריא כמה שורות של ט.ס. אליוט ואומר לה :"החיים מאוד ארוכים. ט.ס.אליוט. זאת אומרת מייחסים את זה לטי.ס.אליוט מפני שהוא היה הראשון שכתב אתת זה. הוא לא הראשון שחשב את זה או שהרגיש את זה אבל הוא היה הראשון שהעלה את המילים האלה על דף נייר וחתם את שמו כי הבן זונה היה חתיכת גאון וצריך לתת לו קרדיט.......אני מעריך את יצר ההישרדות שלו.... מישהו אחר כתב העולם הופך בהדרגה למקום שאני לא מעוניין להיות בו עוד - או עם זה אני יכול להזדהות."ומספר לה שאליוט סבל את אשתו שלושים שנה עד שאשפז אותה בבית משוגעים. לכאורה משפטים שלא מחוברים למחזה, אך הם משפטי מפתח בכל זאת.בברלי עוזב את ביתו ונעלם. רק אחרי כמה ימים נמצאת גופתו. שכירת הנערה היה הדבר האחרון שעשה בביתו. האם באמת דאג לויולט. לא ברור.עוד הוא מספר לה שויולט, אשתו, מכורה לכדורי הרגעה. יש בנינו הסכם, הוא אומר. היא לא אומרת מלה על השתייה שלי ואני לא אומר דבר על ההתמכרות שלה. האם היה צריך לסגור את ויולט לפני שלושים שנה ולברוח? האם היה צריך? הוא החזיק שלושים שנה יותר מדי.היעדרות העלמות שלו הופכת אותו לדמות מרכזית ביותר במחזה, למרות שהוא נמצא על הבמה רק עשר דקות בתחילת המחזה. הריקות שהשאיר אחריו היא ההדהוד של כל הריקות בבית.

לבברלי וויולט שלוש בנות. עכשיו משנעלם היא אם המשפחה. אישה שאיננה מתפקדת, לכאורה, אם כי מה שהיא מוכרחה היא עושה, יש לה עיני נץ. היא רואה הכל ומבינה כל מה שמתרחש סביבה. האם היא אישה רעה? מפלצת. לא בטוח. מוכרח היה להיות בה דבר מה טוב אם בברלי התאהב בה וסבל אותה כל כך הרבה זמן. היא אישה שנשאבה פנימה לתוך עצמה, כמו חור שחור.היא מתוסכלת מאוד מחייה וצריכה למלא בדרכה את בור הריקנות שבתוכה. מכיוון שהיא רואה הכל, יודעת הכל, גם מה שאולי מוטב היה שלא תדע. הדרך שלה להסתיר את כאב החיים הם סמי ההרגעה.ויולט לא רק מכורה לסמי הרגעה. יש לה סרטן פה הגורם לה לגמגם לעתים, גם זה סמל להדברות המשפחתית. גמגומים ומלים מובלעות. תקשורת חלקית ביותר.היא איננה מאמינה במזגנים ואוסרת להפעיל אותם בחום הכבד של אוגוסט. כל חלונות הבית מכוסים עץ כדי שלא תחדור פנימה קרן אור, ואין לדעת אם יום או לילה בחוץ.היא מזעיקה את אחותה ושלושת הבנות שכל אחת מהן עזבה, או ברחה והתרחקה מהבית. כל בת מגיעה עם הגבר שלה.היא מספרת להן שכשנעלם בברלי קיימה הבטחה שהבטיחו אחד לשני במקרה שאחד מהם ימות קודם, הלכה לבנק ורוקנה את הכספת, כדי שהדברים שם לא ייהפכו להיות לחלק מהירושה החייבת במס. היא מספרת את הסיפור שלוש פעמים לאורך המחזה, ובכל פעם מוסיפה עוד פרט הכרחי. אך הפעם הראשונה מוכיחה שהיא מתפקדת היטב כשהיא צריכה, מטושטשת או לא.כל אחד מבני המשפחה הזו עסוק בבריחה, מעשית או מדומה. כולם ריקניים לכולם תהום שאי אפשר למלא.האמריקאים ראו במחזה ביקורת חברתית מסוימת. העובדה הגזענית שאינם יכולים לקרוא לג'ונה האינדיאנית בשמה, ואפילו לא בשם הפוליטיקלי קורקט ילידת הארץ. אך ג'ונה, בת לגזע מדוכא מאוד, היא היחידה הקוראת בחדרה ספר. היחידה שיש בה חום כלשהו. אם הייתה מבוגרת יותר הייתה יכולה להיות אימא אדמה. כאן היא הבת שהייתה צריכה להיות אפשרית באמת לזוג ההורים הללו. לפחות לבברלי. את בנותיו לא הצליח לחנך לקרוא או להתעניין באיזה דבר בכלל.המחזה מעלה שאלה אחרת שלא נשאלת בצורה מילולית. מה הם החיים. אחרי שכבר יש בית יפה, רכוש, וכל מה שצריך באופן חומרי לחיים מספקים, מה עוד? מה עוד צריך? מה ימלא את הריקות המוחלטת. לאן אפשר לברוח מהחלל הפנימי הזה. בברלי מתאבד. שנים ארוכות אחרי שהיה צריך לברוח קודם לכן. ויולט מצאה את הסמים המטשטשים לברוח אליהם, והאחרים?אם האב מוצג בסצנה היחידה שלו כאינטלקטואל, כזה שקורא ספרים שיודע משהו על חייו של אליוט, כל האחרים נשמעים פשוטים, כמעט בורים. כשמקשיבים לנשים הללו קשה לחשוב שהן קוראות מאמר אחד בעיתון מסוג "לאישה" מהתחלה עד הסוף. הריקנות מהדהדת בכולן.

הריקנות שויולט מסתירה בהתמכרות והאחרות בבחירת גברים לא מתאימים ובבריחה מהבית. בעלה של ברברה, הבת הבכורה בוגד בה עם סטודנטית צעירה. יש להם כבר בת, בת ארבע עשרה המעשנת גראס, צמחונית הטוחנת סיסמאות מהסוג "מי שאוכל בשר אוכל את הפחד של החיות" סיסמא שהייתה נפוצה לפני שנים כסיסמה בעד הצמחונות. ומצהירה שכבר איננה בתולה.ברברה היא במצב המסוכן ביותר מבין השלוש, היא זו ההולכת ונעשית דומה לאימה. למזלה היא בורחת מהבית לפני שהדמיון וההזדהות הזו משתלטות עליה לחלוטין.אייוי ווסטון, בת ארבעים וחמש. רווקה, קשוחה, אישה שוויתרה על ילדים ועברה ניתוח כריתת רחם בשל סרטן מאוהבת בבן דודה האוויל והלא יוצלח.קארן הבת הצעירה, סוג של אישה שלא נבחרה להיות מלכת יופי אך מתנהגת ככזו. מביאה איתה גבר חדש בחייה. גם הוא יתגלה להיות חדל אישים. סוחר נשק במזרח התיכון ולא ברור למי.חלקלק. ולא בדיוק מאוהב או מוסרי.אין אף דמות סבירה להזדהות ולחבב באמת במחזה הזה, הנשים ריקות הגברים מפסידנים ונמושות ובכל זאת הוא עובד בצורה חריפה כל כך. אדריאן ווקס האנגלי חזר אלינו אחרי תקופת היעדרות ארוכה והזכיר למה היה תפאורן אהוב מאוד אצלנו. בנה תפורה מצוינת. חתך של קוטג' דו מפלסי הנותן חללים רבים ואפשרות ליצור חדרים שונים ומקומות התרחשות מקבילים, כשצריך.אילן רונן ביים הצגה כמעט בלתי צפויה. אפשר היה לחשוב שמחזה אמריקאי מלא דמויות נאורוטיות כך או אחרת תיהפך להיות הצגה רועמת וצעקנית. רונן ביים את ההצגה כחיי יום יום כמעט ריאליסטיים. אין דחיסות יתר. יש הרבה "אויר" בין הדמויות ובין הסצנות. ובעיקר הצליח להוציא מכל כך הרבה שחקנים את המיטב שבהם. הוא הדריך אותם והפך אותם לאנסמבל משתף פעולה במדויק.אלכס אנסקי פותח את המחזה. הוא הפרופסור האלכוהוליסט. יש בו משהו נוגה מאוד. אנושי מאוד. ויחד עם זה הוא הדמות הדרמטית ביותר לאורך חלק מהמחזה. הוא מדויק מאוד בתפיסת הדמות. קבלת הדין של חייו האבודים נוגעת ללב.גילה אלמגור קיבלה תפקיד שהוא פיצוי לא מכוון על זה שלא שיחקה אף פעם את מרתה ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף" תפקידה כאן הוא לא פחות טעון רגשית, כויולט היא מצליחה להפתיע. יש בה יכולת השתנות מתפקיד לתפקיד. ממש קשה להפריד בין הדמות לשחקנית. ויולט שלה איננה אישה חלשה. היא מבהירה מיד שהיא בעלת הבית והשולטת בכל. מכורה או לא. היא איננה אישה טובה, אך אין לה גם זמן או רצון להיות אישה רעה של ממש. היא עסוקה בלראות הכל ולהבין את הזרמים הקטנים שבין האנשים. התפקיד דורש ממנה מלבד מאמץ רגשי גם מאמץ פיזי גדול וגילה מרשימה בכל אחת מהסצנות שלה.ליליאן ברטו היא ברברה, הבת הגדולה, ובעלת התפקיד הגדול יותר שבין הבנות. לי אישית יש איזו בעיה עם ליליאן כשחקנית. מצד אחד אפשר לחוש בעבודה שהיא משקיעה ברצינות ובאינטליגנציה, מצד שני משהו איננו עובר אלי. אולי זו בעיה בקול שלה. לעתים נדמה לי שהיא נשמעת כמו זמרת אופרה, שאולי איננה מזייפת ממש אך הקול שלה שאיננו מכוון נכון ועד הסוף והיא שרה קצת מתחת לסולם הנכון. לא אזכיר את כל שאר המשתתפים. הם כה רבים ורק להגיד זו טובה וזה טוב יותר או פחות לא יענה על הציפיות. לא שלי, לא של הקוראים ונדמה לי שגם לא של השחקנים המחפשים מלה טובה.כולם טובים. כל אחד בדרכו. אולי זו איננה הצגה סוחפת, אך אין ספק שהריאליזם המוגדל שלה משקף חיים אמיתיים של ממש. קשה להיסחף לתוך ראי. אך אין ספק שההצגה גורמת התרגשות חוויתית.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן